פרק 32: מה הכי דחוף

 מה הדבר הכי דחוף? מה ממש חייבים לעשות עד שהעו"סית תגיע?

העו"סית בטח רגילה להכנס לבתי אומנה מתוקתקים. הבית שלהם כרגע לא נראה כמו בית שיכול לקלוט ילד, אלא יותר כמו בית שילדים יוצאים ממנו לאומנה.

את האמבטיה והשירותים חייבים לנקות, השיש במצב קטסטרופלי. מזל שיחיאל ניקה אתמול את השולחן במטבח וטאטא שם, לפחות זה.

דיני נשענה על הקיר, היא מוכרחה לאסוף את עצמה, למרות שכל הגוף שלה בעייפות נוראית.

יחיאל אמור לבוא בכל רגע. הוא בוודאי יתנדב לנקות את חדרי השירותים.

"ריקי, אני אלך לארגן את המטבח, ואתן תתחילו בסלון. צריך להספיק לסדר הכל עד שהעו"סית תגיע." היא אמרה, ואז גילתה את הילדה הקטנה העומדת מאחור, מכנסי הג'ינס שלה קמוטים משנת הלילה, שערה סתור על פניה ופניה נעדרות הבעה.

"שיר, מתוקה. התעוררת? השתדלנו לא להפריע לך לישון."

אחייניתה רק הביטה בה.

דיני רכנה מולה, ואז זיהתה את הפחד בעיינים הפתוחות לרווחה.

היא עטפה את כתפה, מקרבת אותה אליה בעדינות. "שיר, מותק, אנחנו אוהבים אותך כל כך, אנחנו נדאג לך עכשיו."

כשהצמידה אותה אליה, חשה את נשימותיה הקצרות.

"את רוצה שוקו?" שאלה ברוך.

שיר רק הביטה בה. לא נראה שהיא בכיוון לדבר, היא אפילו לא מגיבה בתנועה.

דיני הרימה אותה, והתיישבה על הספה. יכולה הייתה לחוש את הלמות ליבה של אחייניתה. חשק עז עלה בה לבכות.

"מותר לך לשבת על הספה?" שאלה אלישבע.

הוי, בתשעה באב הם לא יושבים על הספה, כנראה שהיא אכן גבוהה מדי.

דיני ירדה לרצפה, שיר בזרועותיה. "ריקי, תכיני לשיר שוקו."

שיר לא נעה. שושי בת השבע צפתה בהן כשהאגודל שלה נעוץ בפיה.

"אתן צריכות ללכת עכשיו לבית הספר." אמרה דיני.

"אמא!" מחתה אלישבע. "אין קטע שנלך עכשיו."

"לא מדי מאוחר בשביל ללכת."

"למה את לא אומרת לריקי?"

שוב היא מגיעה לאותה פינה מול אלישבע, הדבר האחרון שיש לה עכשיו כוח ורצון להתמודד איתו.

העזרה של אלישבע ושושי לא משמעותית, יהיה קל יותר אם תצאנה ללימודים, אבל ייקח זמן עד שהיא תצליח לגרום לזה לקרות, והיא זקוקה עכשיו נואשות לכל דקה בשביל להביא את הבית למצב סביר.

"טוב, אתן יכולות להישאר אם אתן עוזרות לסדר." היא עצמה לא יכולה לעשות כלום כששיר בזרועותיה. "ריקי, תתחילי במטבח. אלישבע ושושי, תסדרו כאן."

אלישבע תקעה רגל בערימה המעורבבת שדיני גרפה לצד בליל אמש. "אי אפשר לסדר את הבלגן הזה!"

"אל תדרכי על דברים. קחי את הקופסה של הלורדים, ושימי את כולם בפנים. שושי, את תאספי את הדופלו."

האגודל של שושי היה עדיין תקוע בפיה כשהתיישבה ללקט את חלקי הדופלו.

"שושי," אמרה דיני.

בת השבע הרימה את עיניה.

"האגודל."

מבט פגוע עלה בעיניה של שושי. היא הוציאה את האגודל מהפה, ואספה שלושה חלקי דופלו נוספים.

דיני העבירה לשון על שפתיה. היא סיכמה עם שושי שתזכיר לה רק בבית, לא ליד אנשים זרים, כנראה גם ליד שיר רגיש לה. היא תצטרך לא להזכיר לה בימים האלה.

"הנה השוקו." ריקי הגיעה. שיר לא זזה.

דיני לקחה את הכוס והושיטה לאחייניתה. "זה בשבילך, שיר."

רעד חלף בגבה של הילדה הנתונה בזרועותיה. דיני הידקה את ידה סביבה. "כדאי שתשתי, מתוקה." אמרה ברכות.

במקום תשובה הניחה שיר את ראשה על כתפה של דיני.

נשימתה של דיני נעצרה בגרונה.

היא העבירה את יד על מצחה של שיר, מצמידה אותה אליה.

"אלישבע, תביאי לי קשית בשביל שיר."

הטלפון צלצל.

אלישבע הסתכלה בצג. "זאת סבתא."

"וואו, עוד לא התקשרתי אליה." דיני לקחה את הטלפון.

אמא, מה שלו – – " אולי אסור לשאול כך בשבעה? "מה אתכם?"

"מה כבר יכול להיות."

השבר שבמילים שיקע את ליבה של דיני.

"מה עם שיר?" שאלה אמא.

יכול להיות ששיר שומעת את הקול הבוקע מהטלפון.

"שיר מקסימה. היא יושבת עלי עכשיו."

"איך.. איך היא?"

"נהדרת, מתוקה." דיני חפנה את מצחה של אחייניתה. "הצלחת לישון, אמא?"

"אני לא ממש יודעת."

"מה עם אבא?"

"יושב שבעה." צליל בוטה היה במילים שנורו כמו מתוך מטען.

דיני מצמצה בתדהמה. אף פעם לא שמעה את אמא מדברת בצורה דומה, בטח ובטח שלא כלפי אבא. כאילו אישה אחרת אמרה את המילים.

היא העבירה את הטלפון מיד ליד.

"הוא מרגיש – בסדר?" התחילה לשאול, בו זמנית לאמא שלה שאמרה: "יפריע אם אבוא עכשיו?"

"ברור שלא. תכננתי גם לשלוח לכם ארוחת צהרים." היא באמת תכננה, חשבה על כך אתמול. מישהו חייב לבשל לאבא ולאמא בשבעה, ויחיאל אמר שמותר לה לבשל בשבילם כי אין מישהו אחר שיעשה זאת. היא קיוותה להספיק להכין אוכל חם ולשלוח את ריקי אליהם. עם כל מה שהתגלגל מהבוקר – לא זכרה.

"יש לך מספיק עם מה להתמודד, את לא צריכה לשלוח לנו כלום." שמעה את אמא שלה אומרת, נימת קולה רכה יותר שוב, כתמיד. "אני רוצה לבוא לעזור, אם זה מתאים עכשיו."