אני רוצה לדעת לכתוב ספוקן וורד.
ניסיתי קצת כתיבה מסוגים שונים. כתבתי כמה שירים (סוג של שירים) נחמדים מאוד.
מה הופך שיר או כל כתיבה שהיא- לספוקן וורד?
הייתי פעם בהופעה של ספוקן ואהבתי ממש ממש. זה כאילו, לא שיר, לא סיפור, לא הרצאה, זה משהו שמחבר את הכל ומעבירים בו מסר בדרך חוויתית.
אז אשמח להבנות בעניין 🙂
ספוקן וורד הוא ז'אנר בכתיבה.
והפואנטה היא ממש לא מסר.
לדעתי פשוט תקראי המון ספוקנים, ככה הכי קל להיכנס ל"ראש" של זה.
ספוקן זה משהו בין שירה לדיבור.
התרגום הוא: מילה מדוברת.
כלומר זה קצת שירתי, אבל יותר מתגלגל, זורם, כנה, בגובה העיניים, בדרך כלל עם פאנצ'ים טובים ומפתיעים.
זה שיח יותר כנה ומהחיים עצמם בדרך כלל.
שוב, לדעתי תקראי הרבה ותיכנסי לראש.
יש גם הרבה מקומות שממש מלמדים את זה,
יש את האיגוד החרדי לתרבות ואמנות – שרהלה גרוס כמדומני מלמדת את זה שם (היא הראשונה שהכניסה את זה למגזר החרדי)
בבני ברק יש את רחלי וסרצוג, ויש עוד.
זה פופולרי מאד מאד היום.
התרגום התוכני (לא המילולי) של ספוקן וורד הוא שירה מדוברת, לא מילה.
ולז'אנר יש כללים מאד ברורים שמגדירים אותו.
לקרא הרבה זה לא מספיק, כי זה חמקמק מידי.
ספוקן וורד הוא ז'אנר המשלב שירה פואטית למדוברת כשהדגש היא על "מדוברת" ולכן המאפיינים מאד מוגדרים:
משלב לשון עממי ומדובר, משחקי מילים, אירוניה, חריזה מועטת, החריזה אמורה לשרת את התוכן. כלומר כמו בכל אומנות חשוב לשים את הדגש על ה"למה" למה קישטת את הספוקן בחרוז הזה?
והתשובה אף פעם לא תהיה ככה. סתם כי זה מסתדר לי… יש סיבה לכל מילה
אלא האלמנטים אמורים לשרת את המסר-התמה ואם תוקעים חרוז לשם היופי הוא יראה מאולץ ולא יתפקד כמו שצריך.
ספוקן מביא קונפליקטים לא פתורים או פתורים חלקית. הקונפליקט הוא המסר.
בעיני הפואנטה הכי קריטית היא המסר. ככל שהמסר יהיה בהיר יותר ומחודד הספוקן יהיה משובח יותר. מסר אין הכוונה מסר חינוכי כן? אלא האמירה. בדיוק כמו בסרט. העלילה בנויה סביב המסר המרכזי. האמירה היא צעקה פנימית. משהו שממש בוער לך לצעוק אותו לעולם.
לא צעקה חברתית אלא נקודת מבט אישית על הקונפליקט אותו את מביאה. והוא אמור להעביר אותך ואת השומעות תהליך. מנקודת התחלה אחת לנקודת הסיום.
לכן ספוקן כ"כ נוגע כי הוא כנה. כי הוא לא מטיף. אלא בא להציג זווית ראיה אישית של מגישת הספוקן.
ההגשה צריכה להיות אומנותית. והמסר אמור לעבור בסאבסטקס. כלומר לא גלוי.
בקיצור יש מה ללמוד:)
ובדרך כלל ספוקן מדבר על נקודת כאב פנימית בחיים,
לא כחלק מכללי הז'אנר, אולי כסטטיסטיקה של כותבים.
אולי לא כאב אבל ח^ב להביא אמירה אישית בוערת
כחלק יסודי מאד מהספוקן. ראשית עריסת הספוקן נוצרה ויובאה ממחאות הכושים בארה"ב. אם אין כאב יש מונולוג קצר וקצת משעמם.. הספוקנים הכי טובים שלי נכתבו בדמעות בהתרגשות בסערת רגשות קשה או במנלכוליות קשה. עייני ספוקן מסלוח מנות שזכה כאן לבמה לפני שנה. הוא נוצר אחרי לילה לבן וסוער:)
וואו. הרגשתי שהסברת טוב 🙂 תודה
דווקא ספוקן וורד נשען לעיתים קרובות דווקא על חריזה אינטנסיבית – לאו דווקא כדי 'לקשט' את הטקסט, אלא כדי לייצר את הקצב והאנרגיה הייחודיים לז'אנר. ראיתי ביצועים של אמניות בתחום שמשתמשות בחרוזים רבים שאינם קשורים ישירות לתוכן (אבל משתלבים היטב כמובן), והם אלו שיוצרים את ה'דרייב' שגורם לקהל להישאב פנימה. בספוקן החריזה היא הביס שלו והיא לדעתי הכלי שמאפשר למסר לעבור בצורה חזקה יותר..
לדעתי חייב ללמוד לכתוב את זה (גם אני למדתי אצל וסרצוג, ממליצה!)