מאחורי לבבות הבדולח

לפעמים אני מרגישה שההגדרה עור של פיל נברא במיוחד עבורי.

כלומר, במיוחד עבור החלום שלי.

להיות אחת כזאת, לא תאמינו- פשוט ר-ג-י-ל-ה.

כשמישהו יכעס לידי, לא ארגיש את הדופק שלו בתוך גופי.

אם אחר יהיה עצוב, החדר לא יהפך לכבד, ומצב הרוח שלי לא ינחת לקרקע.

לא אאבד את שפיותי כי ראיתי אדם מוטרד, ואמצא מילים בקלות גם במעגלי חברה גדולים.

לא אסתבך עם עצמי האם הגבתי נכון,

גם אם מישהו יחרוק בציפורניו על דף, או ינסה טוש מגמגם,

ההצטמררויות לא יפלחו אותי.

כוס קפה או מאורע מרגש לא יגרום לי ללילה לבן,

אם אקבל מחמאה, ליבי יתחמם קלות ולא ארגיש אושר חסר גבולות.

אפסיק לטבוע בים של תחושות שלא שייכות לי כלל,

וכבר לא אסחוב את כל הסביבה על כתפי הקורסות.

אדע לזרום גם כשיש ריחות (כן, אפילו בושם גורם לי לברוח!)

ואצליח לנהל שיחה גם עם אלו שקולם אינו נעים.

זה לא שאני 'לוקחת כבד', 'צומיסטית', מתלצי"ת או מדומיינת.

כמו שכולכן – שכנות, חברות ואחיות בטוחות.

זה לא שאני לוקחת ללב. הלב שלי פשוט נמצא שם. רואה הכל,

חשוף לכל משב רוח, חסר קליפה שדוחה רעשים, ריחות, מראות או מחשבות מיותרות.

הכל חודר פנימה ,ישר לתוך הווריד, ללא מסננים או הגנות.

נעים להכיר. זאת אני.

רגישה מידי, או מה שנקרא HSP-רגישות יתר.

חווה את העולם בתדר אחר. ווליום גבוה יותר.

והאמת? שזה פשוט מעייף.

ובעוד בריחה מאולם רועש-נופלת בי ההכרה.

אני לא מוכנה לוותר!!

על  הבנת הזולת נדירה, על ב"א לחברו שכמעט לא מהווה ניסיון.

על תפילה בכוונה עם רגש ודמעות,

על חיים עמוקים יותר, על הבנות ותובנות שאנשים רגילים אולי לא יפגשו לעולם.

על קשר עמוק עם הסביבה, חברות ומשפחה

על עולם צבעוני ומרתק, מלא בקסם.

ואז אני מבינה. שרגישות זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מאבא.

ואחרי הכל,

אולי אני רק צריכה למצוא את אלו שידעו להעריך אותי ככה, רגשנית ומתוקה,

במקום להמשיך-ללא הצלחה, במרוץ עם כולם אחר עולם מסחרר, כוחני ומתיש

מהסוג שמפיל אותי תמיד.

גם את מרגישה שהעולם גדול עלייך? אשמח לקבל עצות להתמודדות בחיי היומיום.