לפעמים מזוודות יודעות לבכות

 – –  –

—היא נראית רק מזוודה,

נו , מה כבר יכול להיות?

מזוודה כמו כל המזוודות,

אבל מהטובות.

כזו עם גלגלים מסתובבים

מאלו הקשיחות,

יש לה מלא תאים,

ורוכסנים, ומידות,

היא נראית רק מזוודה,

תמימה,

 כמו כל המזוודות.

הוא צועד איתה ברחוב

אתם מאחורה,

בעיניים דמעות.

ואין איש בעולם שיודע מה מקפלת בתוכה המזוודה הזו.

כמה שעות,

תקוות, 

ותפילות,

ועליות 

ונפילות,

כמה דמעות יש שם בתוך החולצות הלבנות, המגוהצות, המקופלות.

וכמה, כמה תפילות,

היו לך כשסדרת את הגרביים זוגות-זוגות.

וכמה הזעת וטרחת

כשאפית בשבילו את העוגות,

אלו שהוא הכי אוהב בעולם,

שיתנו לו טעם של בית יותר מכולם.

וכמה הכל התערבב לך בלב כשהשארת לו שם מכתב עם מילים חמות,

ואיך נזכרת בלילות,

הוא צרח, את ערסלת בידיים רחומות.

התפללת שיגדל, שיביא לך נחת בכפולות,

וכמה רחוק היה נראה לך היום שהוא יצעד לישיבה,

ואיך הכל קרה פתאום והנה הוא בא.

והוא גבוה ממך בשני ראשים,

והוא כל כך בוגר ומרשים.

ורק לרגעים את מתגעגעת לימים ההם כשהיה נרדם בחיקך על הספה,

ואיך פתאום זינק לו ויש לו עולם משלו ושפה,

ואת אורזת מזוודה,

מקפלת גופיות ומתפללת,

בלי קול, רק שפתיך נעות.

למול פניך רצות תמונות תמונות.

איזו דרך עברו יחד,

כמה ניסיונות!

איך האמנת בו בכל לב גם כשכל רב'ה אבחן אבחנות שונות ומגוונות.

עוד מעט בוקר,

את עדיין אורזת.

מעבירה עוד קיטור על החולצות הלבנות,

תוחבת גם כסף שיהיה משהו לקנות.

מחר הוא ילך.

ייקח מזוודה.

יגיד שלום של בחור ישיבה,

ייפרד מהקן החמים.

אבל את ארזת לו בפנים –

 לב של אמא,

וטעם של בית,

ותפילות.

ודמעות.

ועוגות רותחות.

היא נראית רק מזוודה.

אבל מקפלת בתוכה עולמות.

ימים ולילות.

ואת תביטי בו מהחלון.

ותלחשי

רק שפתייך נעות:

"יברכך השם וישמרך,

יאר ה' פניו אליך.

ויחונך.

ישא ה' פניו אליך,

וישם לך,

שלום."

לפעמים מזוודות יודעות לבכות – – 

ראית פעם מזוודה כזו?

אפרת אבוקסיס היא אומנית ספוקן וורד, יוצרת תוכן, בעל המיזם " אצלי בסלון"

בקרוב!!!

אצלי בסלון – "אלול"

אל תפספסי!!!