שלום לכן
לאחרונה שמתי לב (גם בפורום פה, וגם בכללי בחיים) שכשמישהי מביעה דעה או עמדה ששונה מהעמדה של מישהי אחרת – ישר זאתי ששומעת את הדברים מתנפלת עליה ומבטלת את הדעה שלה ואת קיומה בעולם בכלל.
מעניין אותי להבין: מה אכפת לך שמישהו חושב הפוך ממך?
ואם אותה אחת מעיזה גם להמליץ לך לנהוג כמותה? וואו, התפרצות הר געש…
חמודה, מישהו הכריח אותך לעשות משהו? מישהו כפה עלייך הר כגיגית?
היא נוהגת אחרת, נכון. היא מציעה גם לך לנהוג כמותה.
למה לא לומר פשוט – לא מתאים לי, אני חושבת אחרת ולעבור הלאה? למה מתסיס אותנו כ"כ שמישהו מייעץ לנו משהו?
חשוב לציין שאני לא מדברת על נושאים הלכתיים או השקפתיים, אלא סתם הרגלי חיים ששונים בין אדם למשנהו.
הנקודה שאנחנו מתפוצצים גם כשהויכוח הוא בנושאים לא עקרוניים מאד – שבהם ודאי דעתנו לא מייצגת את אישיותנו. (וגם בנושאים עקרוניים דעתנו היא לא אנחנו, היא משתנה לאורך השנים וזה מה שצריך להיות, עם הבגרות, הפוזיציה האחרת, הנתונים, אבל זה בסדר שאת חושבת אחרת) קשה לנו להרגיש פסילה אישית, כשנצליח לבדל את הדעה- שלגיטימי לחשוב שהיא לא נכונה- מהאדם שאנחנו- גם כפוסלים וגם כנפסלים- נצליח לכבד למרות הויכוח- ולהרגיש מכובדים למרות שהתווכחו איתנו
נראה לי שהתשובה היא
שאנחנו חושבים שכולם צריכים להיות כמו שאנחנו
אולי זה כמו הפנס קסם שמתאר הרב דסלר? מי שמביע דעה שונה משלי בעצם מגדיל על המסך את השקופית הקטנה שבתוכי. ומה שמפוצץ (כך בעיניי), זה שהשקופית הקטנה – דאגתי עד עכשיו שתשב בחושך ומי זה שהעז להאיר ולהגדיל אותה על המסך לעיני כולם?
אבל אולי אם נבין שהשקופית נשארה בתוכי ואף אחד לא יודע עליה, והבעת הדעה היא של מי שהביע אותה ולא שלי, אז לא נתפוצץ?
רק שואלת….
יש בקו למען אמהות השבוע על הנושא הזה
ממליצה לשמוע
אני חושבת שזה בגלל שהאדם מרגיש שהדעות שלו הם הוא עצמו, חלק ממנו, ולכן כשמישהו מציג דעה אחרת, שהיא ממש הפוכה לדעתו- זה מתפרש כסוג של איום על ה"אני" שלו.