יהודית גולדמן נולדה והעבירה כמעט את כל חייה בקירבה למקום הקדוש ביותר לעם היהודי – ברובע היהודי, כמו שאר ילדי הרובע היא חוותה ילדות מיוחדת ולא שגרתית.
אבל יהודית לא רק גדלה ברובע, אלא גם גדלה לצד אבא תלמיד חכם ומדריך סיורים ברובע, הרב בן ישר. בתור נערה צעירה היא נכנסה לענייני ההדרכה, ובהמשך גם הפכה את ההדרכה למקצוע שלה.
לקראת עשרה בטבת שאלתי אותה איך זה לגור קרוב כל כך למקום החורבן, האם מרגישים אותו יותר? אולי פשוט מתרגלים?
בין לבין דיברנו על סיורים עם משמעות, למה צריך עגלה טובה, וגם מה היה קורה אם היו מוצאים בחפירות ארכיאולוגיות גרפיטי של 'נ נח נחמ'.
וגם, על הסיור החדש במנהרות הכותל ואתרים מומלצים לראות ברובע.
הולכת בחופשיות, גם בשער שכם
את הראיון עם יהודית אנחנו מקיימות בשיחת טלפון בין ירושלים לבני ברק, יהודית גרה בבני ברק היום. כשאני שואלת אותה איך היא התרחקה כל כך מירושלים, היא מסבירה: "יש לנו דירה ב"ה במעלה עמוס שאנחנו מחכים שהיא תהיה מוכנה, בינתיים הייתה לנו דירה של סבתא של בעלי בבני ברק, אז עברנו אליה זמנית".
זה נשמע לי מעבר לא קל…
"זה באמת היה קשה. מפריע לי המחסור בנוף ובאוויר, בעיר מישורית אין נוף כמעט, וגם המחסור באוויר ירושלמי מורגש".
את חולמת יום אחד לחזור לגור ברובע?
"כן בהחלט, חלום שהלוואי שיתגשם אבל דירה ברובע זה מחיר שקשה מאד לשלם".
מה המחירים?
"ארבע מיליון זה מחיר של דירת של שלושה חדרים, דירה מתפוררת בלי מטבח/ עם בעיות צנרת ועוד…"
אז איך אנשים גרים שם?
"יש היום ברובע בערך 700 משפחות חרדיות, כולל המון צעירים. גם אני גרתי שם אחרי החתונה פחות משנה, אבל רובם בדירות שכורות. באופן כללי אני יכולה לומר שיש ברובע יש סולם ערכים שונה מהציבור שחי במקומות אחרים. ולמדתי בסמינר ירושלמי רגיל, אז אני מכירה גם את את האוכלוסייה החרדית ברובע וגם מחוצה לה".
במה מתבטא סולם הערכים השונה?
"יש רצון לפשטות ולחיים פשוטים. הרוב גרים בשכירות באידיאל. יש רצון להרגיש שהעולם הזה הוא רק פרוזדור, מקום זמני".
תעשי לנו קצת סדר, איפה גרים בתוך העיר העתיקה?
"הרוב גרים ברובע היהודי, למרות שיש גם קצת ברובע הארמני, הציבור החרדי לאומי גר גם ברובע המוסלמי, ובאזורים שסביב הר הזיתים – אבל כולם מגיעים למוסדות שברובע".
איך זה לגור ברובע הארמני?
"אנחנו גרנו שם תקופה, אין שם כל כך הרבה ארמנים ואלו שכן גרים שם לא מפריעים לחיים, רובם נוצרים. בכלל בעיר העתיקה יש המון ערבים נוצרים שאיתם אין כל כך בעיה. הרבה פעמים אנשים אומרים 'איך אפשר לגור ברובע, יש המון ערבים', אבל רבים מהערבים הם נוצרים והם לא מסוכנים, היום המוסלמים הם הצרה שלנו. למען האמת, גם רוב הפיגועים במקום, אפילו ברובע המוסלמי הם לא מהמקומיים אלא מערבים שבאים מבחוץ כדי לפגוע".
את מסתובבת באופן חופשי ברובע?
"בתור בחורה כן, כולל בשער שכם לדוגמה. ככה זה מהבית. אחרי החתונה שאלנו את הרב של בעלי והוא אמר שמבחינה הלכתית מקום סכנה הוא מקום שבו לעשירית מהאנשים עלול לקרות משהו חלילה. זה לא המצב בשער שכם, ולכן הלכתית זה לא מוגדר מקום סכנה וגם היום אני הולכת דרך שם".
"בימי האבל, האוויר במקום נהיה שונה".
כשאני מתעניינת אצל יהודית איך זה לגדול ברובע, היא מספרת שזאת ילדות מאד משמעותית וגם מעניינת: "ראשית יש הרבה סוגים של אנשים, גם מצד העוברים ושבים, וגם מצד התושבים במקום. בנוסף, הילדים סופגים מאד את הציפיה לגאולה, את החיים לצד החורבן, את השאיפה למצב שלם של עם ישראל. הרבה אנשים שואלים אותי אם המגורים קרוב לכותל לא קררו אצלי משהו בהתרגשות ובציפייה להתפלל שם, אז נכון, אולי יש לי קצת פחות התרגשות כשאני מגיעה לכותל מאדם אחר, מצד שני, ספגנו מאד חזק שאת החוויה של החורבן, של הרצון לגאולה, כשאת הולכת למכולת ובדרך רואה איך נראה הר הבית, את חיה אחרת".
איך נראים ימי האבל על החורבן ברובע?
"אנשים באמת אבלים, מתחילת בין המצרים האוויר במקום נהיה שונה, ממש שונה. גם הילדים חווים את זה, העובדה שרואים את החורבן כל היום משפיעה. התחושה היא שיש לנו את הכותל, זה נפלא, אבל הכותל הוא רק קיר חיצוני, אנחנו מצפים לבנין השלם, מצפים למה שהיה. חייתי ברובע בין אנשים שממש מוטרדים באופן יומיומי שמלכות ה' לא שלימה בעולם.
הדיבור הקבוע הוא על זה שלא זכינו לגאולה. הילדים גם חווים את זה חזק, ילד מרגיש איפה שההורים שלו מונחים, וכמובן החיים מול השועלים בהר הבית נותנים תחושת חיסרון קבועה".
החיים ברובע לא קלים, וודאי בהשוואה בחיים חרדיים במקום אחר. איך נשים שהלכו אחרי הבעלים שלהם לרובע מתרגלות למגורים במקום?
"אני יכולה לספר על אמא שלי, שהלכה אחרי אבא שלי לרובע כי אבא שלי למד בישיבת הרב זילברמן ברובע. זה היה ה"הווי גולה למקום תורה" מבחינתה, אז האידיאל היה מאד ברור. גם היום הרבה נשים צעירות מגיעות כי הרבה פעמים הבעל שלהן מאד רוצה, והן רוצות ללכת אחריו, ברוב המקרים זה נשים שיש להן גם זיקה אישית למקום, הן גם התחנכו בבית על הערך של מגורים במקום, על הציפיה לגאולה ועוד.
יש כאלו שמגיעות מסיבה מעניינת מאד, אלו נשים ליטאיות שרוצות ללכת עם מטפחת אחרי החתונה מתוך אמת פנימית, והאמת שקשה למצוא בחורים ליטאיים שרוצים בחורה עם מטפחת. בישיבת הרב זילברמן רוב הבחורים מעריכים ורוצים את זה. רוב הנשים בקהילה הולכות עם מטפחות".
מותר שאלה אישית? את גם הולכת עם מטפחת?
"כן. למרות שאני לא התחתנתי עם בחור מקהילת הרב זילברמן. זה משהו אישי שאני רציתי, ובעלי רצה גם, זאת הייתה השאיפה של שנינו".
דרושה: עגלה טובה
איך החיים היומיומיים ברובע? זה לא מקום קל מבחינת תנאי השטח, גינות לילדים ועוד.
"נכון. אבל מתרגלים וחיים עם מה שיש, הרי אף אחד לא הגיע לשם בגלל איכות חיים במובן הזה. יש גינות ספורות, לחלק אפשר לשלוח את הילדים לבד ולחלק לא.
הקניות זה סיפור לא פשוט בפני עצמו, יש רק מספר מכולות יקרות מאד, אז בעבר אנשים היו נוסעים פעם בשבוע/ חודש לעשות קניה ברשת גדולה בחוץ, היום המכירות של משנת יוסף הקלו מאד ושינו את כל צורת הקניה ברובע. זה מאד עזר.
גם באופן פיזי, תנאי השטח ברובע לא קלים, חייבים עגלה טובה, האבנים חלקלקות, וצריכים בשבילן עגלות טובות ממש… גם עם נעלי עקב קשה ללכת, אולי רק עם עקב ריבועי… בתשעה באב ויום כיפור הגברים הולכים עם גרביים ולא עם נעלי בית – זה דבר ממש קשה על האבנים האלו.
אבל באופן כללי התשובה לכל הקשיים זה הערך העצום של המגורים במקום, כולם הגיעו לשם מבחירה, זה מאד מחזיק".
לילדים אין תלונות לפעמים?
"הילדים לא מודעים למציאות אחרת. בתור ילדה הייתי צריכה ללכת עשר דקות רק כדי להגיע לאוטובוס שיקח אותי לבית הספר, אבל לא התלוננתי כי זה היה נראה לי טבעי".
אין בית ספר ברובע?
"לבנות לא, הבנות לומדות בבית יעקב של שכונת בית ישראל. לבנים יש מוסדות מגיל לידה עד שיבה…"
שמעתי פעם על בחורה שגדלה ברובע, שלא רצתה לנסוע למסע שורשים בחו"ל, כי אולי המשיח יבוא בימים שהיא שם, ואיך היא תפסיד את זה. זאת תחושה מצויה ברובע?
"זה סיפור מיוחד? זה נראה בעיני די פשוט… ככה חיים במקום, לפחות ככה אני גדלתי. סבא וסבתא שלי מצד אמא גרים בחיפה, והיינו נוסעים אליהם הרבה פעמים בשבתות, הדיבור בדרך לחיפה תמיד היה שחייבים לנסוע כי זה כיבוד הורים, וכמובן שרצינו לנסוע כי זה סבא וסבתא שאהבנו, אבל בכל זאת, אם המשיח יגיע בזמן הזה אנחנו נפספס…"
באמת ככה חיים?
"כן בהחלט. יש גם המון דיבורים על מה יהיה כשהמשיח יבוא. האם נוכל להמשיך לגור במקום? אולי הכל יהפך למקום מגורים לכהנים? ובכלל, בטח יבנו בתים רבי קומות ברובע בשביל כל ההמונים שירצו לבוא לגור שם, אז נצטרך להשתלב בתוך הבנינים האלו… הילדים מאד אוהבים לעסוק בזה…"
במה עוד רואים את המיוחדות?
"נקודה קטנה אבל משמעותית זה השמות של הילדים. למשל ידידיה, שבשנים האחרונות נכנס לכל הציבור, רווח כאן מאד מלפני שנים, גם אריאל וכמובן אליהו על שם הגאון מוילנא – אבל זה בגלל הקשר של קהילת הרב זילברמן לדרך הגאון. יש גם הרבה אלישיב, ושולמית לבנות, שם שמוזכר בשיר השירים בתור כינוי לעם ישראל במצב של שלימות – אני קראתי לבת שלי ככה לדוגמה.
יש גם הרבה שמות מהתנ"ך, כמעט תמיד אלו שמות עם משמעות, לא שמות שנבחרו בגלל צליל יפה, כמובן אם אין מישהו במשפחה לקרוא על שמו".
להדריך קבוצות מגיל… 14
אני יודעת שאבא שלך, הרב בן ישר מדריך קבוצות בעיר העתיקה ובסביבה, מתי את נכנסת לסיפור הזה?
"תמיד נמשכתי לדיבורים על המקום, בתור ילדה הייתי נעצרת תמיד להקשיב לעשרות ההדרכות שנמסרות באופן קבוע למקום".
בטח שמעת גם הרבה שטויות על הדרך.
"נכון, אבל בבית היו מסננים לי. כשאבא שלי התחיל להוביל קבוצות באופן קבוע, היו קבוצות שאמרו שאין להן אפשרות לשלם, לקבוצות כאלו – כמובן רק של בנות ומשלנו – אבא שלי המליץ עלי כמדריכה… ואני לקחתי אותן. זאת לא הייתה הדרכה מלאה, אבל למי שרצה סיור בלי תשלום עם הסבר והדרכה בסיסית, זה היה מצוין… בנוסף, סקרן אותם לשמוע על אורח החיים שלנו מבת המקום.
הסיור של אבא שלי הוא לא שגרתי, זה לא סיור היסטורי – גאוגרפי גרידא, כי מעבר לידע העצום שלו על המקום, הוא גם מתבל אותו בהמון מובאות תורניות – מהגמרא, מהתנ"ך ומכל הספרות היהודית, וגם שותל רעיונות מוסריים בתוכו. למדתי ממנו איך להדריך במובן השלם של המילה. אנשים שמגיעים לסיור במקומות הקדושים האלו צמאים לזה, לא רק לסיור טכני יבש. עם השנים למדתי והתמקצעתי בתחום. למדתי מסלול של הדרכת טיולים, לקחתי את הקורס של הקרן למורשת הכותל, ועוד".
את היום גם מדריכה?
"היום אני גרה רחוק, אז זה לא רלוונטי, מקווה שכשאני אגור במעלה עמוס אני אוכל להמשיך בזה, נראה לאן ה' יכוון אותי".
להמחיש לילדים – לחוש בעצמינו
בתור מדריכה בקרן למורשת הכותל, אני שואלת את יהודית על הסיור החדש שנחנך לאחרונה במנהרות הכותל. "מדובר בסיור מרתק עם גילויים חדשים. כל הזמן מגלים עוד גילויים חדשים, ולאחרונה חנכו מסלול שעובר בכמה תחנות חדשות במקום. יש בו מקוואות חדשות, כולל המקווה הכי גדול שהתגלה עד כה. בכלל כל האזור מלא במקוואות, כי כדי לעלות להר הבית היו חייבים לשמור על טהרה. זה מאד מרגש. מה גם שהמקוואות שם כשרים לשימוש לפי הגדרים ההלכתיים.
בנוסף מצאו מזרקה גדולה לשתיית מים ששימשה ככל הנראה לעולי הרגלים, גילו אבני בליסטראות שמעידות על החורבן, יש עדויות לפאר שהיה שם לפני, ויש עוד גילויים שחלקם עדיין אוחזים בשלב ההשערות".
איך באמת מכריעים מהו כל דבר שהתגלה? יש בטח הרבה דעות.
"נכון, יש הרבה דעות, עד שדעה אחת מתקבלת על הרוב".
ואיך את כמדריכה חרדית מסתדרת עם כל הדעות האלו? מאמינה שחלקן עלולות לסתור את התפיסה שלנו, בטח כשמדובר על חוקרים חילוניים.
"ברור שיש דעות מסולפות לגמרי על גילויים במקום, אבל דווקא בקרן למורשת הכותל זה יותר קל, כי זה מקום דתי, והם יקבלו רק פרשנויות שתואמות את התנ"ך. באופן כללי תמיד יש דעות, או גילויים שיכולים לסתור פרטים מסוימים ממה שאנחנו יודעים, אבל התשובה שלא לכל גילוי ארכיאולוגי או פרשנות שלו יש משמעות.
בעלי אמר לי פעם על זה, שאם היו חופרים ארכיאולוגיים וחושפים את החיים של ימינו, הם היו טוענים שהייתה ממלכה ענקית שהסיסמא שלה הייתה "נ נח נחמ נחמן מאומן" כי זה התגלה בכל מקום… זה רק מוכיח שלא כל מה שאתה מגלה אכן משקף משהו משמעותי".
משעשע וכל כך נכון… את יכולה להמליץ על כמה נקודות בולטות לסיור ברובע?
"יש כמובן המון, אבל אני אומר כמה מקומות שעולים לי כרגע לראש ששווה לראות.
דבר ראשון בית כנסת החורבה. צריך להגיע בשעות שאפשר להיכנס למקום, כי המקום פעיל כבית כנסת ובית מדרש, חשוב לברר מראש, אבל יש במקום אוזניות אישיות לשימוש, וגם נשים וגם גברים יכולים לסייר באופן עצמאי. כמובן זה לא דומה להדרכה אנושית, אבל זה נותן תמונת מצב עובדתית על המקום. מהחורבה גם רואים טוב את הר הבית.
מול הרחבה של החורבה יש רחוב קטן, רחוב הקראים, שם נבנה בימים אלו בית כנסת תפארת ישראל – כרגע אוחזים בכיפה של בית הכנסת, זה בית הכנסת החסידי של הרובע, החורבה היה בית הכנסת הליטאי. בית הכנסת תפארת ישראל נוסד על ידי האדמו"ר מרוז'ין. זה בית כנסת מאד מרשים, יותר גבוה מבית הכנסת החורבה, שווה להציץ ולראות את שלבי הבניה המתקדמים שלו.
יש את החומה הרחבה – אחד מהרחובות שיוצאים מהרחבה הגדולה שלפני בית כנסת החורבה זה רחוב בוני החומה. אם נכנסים לתוכו רואים גינה בצד שמאל, צריך להיכנס לגינה, בתוכה רואים מקום חרב, זה שרידים לחומה הרחבה – חומת צדקיהו, הגברים במקום בטח יתחילו לדון על הוצאת קודשי קודשים מחוץ לעיר היהודית, יש גם נושא של אכילה על החומה עצמה, כשמגיעים לשם מבינים על מה הדיון של הגמרא, כי החומה רחבה מאד, ואפשר ממש לשבת עם שולחן עליה. רואים גם את מה שנאמר על חזקיהו שהוא חיזק את חומה וייצב אותה על ידי בתים במקום.
עוד מקום מעניין וקצת רחוק משם זה בית רוטשילד, שם נמצא היום תלמוד התורה של קהילת זילברמן. בית רוטשילד הוא בית אחד מתוך בתי מחסה, שהיוו מגורים לעניים בקירבה לרובע היהודי. מעניין מאד לראות את המבנה הזה, את הבארות ברחבה ששימשו את התושבים. התושבים אגב, התחלפו כל שלוש שנים כדי לתת אפשרות של מגורים טובים להרבה משפחות.
אפשר לראות על הבנין את הסמל של בית רוטשילד שחרוט עליו למעלה, וגם את הפסוק "עוד ישבו זקנים וזקנות… ילדים וילדות משחקים", כששומעים את קול הלימוד של הילדים, ורואים אותם בשעת משחק, רואים ממש את התגשמות הנבואה.
עוד מקום בתשלום זה הרובע ההרודיאני, ברחוב הקראים לפני בית הכנסת תפארת ישראל יש דלת שמובילה לרובע ההרודיאני. יורדים שתי מדרגות כדי להיכנס וחוזרים אלפיים שנה אחורה. רואים במקום את החיים שלפני החורבן, את הפאר במגורים, את העובדה שלכל בית יש מקווה צמוד, רואים את הכלים – כלי אבן כבדים – שלא מקבלים טומאה, כולל פתח קטן מאד כי כלי עם פתח קטן לא סופג טומאה. ההשערה היא שגרו שם כהנים, שהיו צריכים לשמור על טהרה יותר מהרגיל.
בהמשך הסיור רואים שאריות של שריפה במקום – ככל הנראה השריפה של חורבן הבית שהגיעה עד לשם. רואים ממש קורות שרופות, אפר של השריפה. יש גם פסיפסים מרהיבים במקום, כולם, בשונה מהמקובל מהתקופה ההיא, בלי ציורי חיות או דמויות בגלל האיסור של לא תעשה לך צורה וכו'"
איך נראה עשרה בטבת ברובע?
"ברחוב כמעט לא רואים שינוי, אותם תיירים גויים מגיעים. אבל בבתים מרגישים בהחלט, קוראים מדרשים וסיפורים על החורבן, יושבים עם הילדים. בכלל עצה טובה היא להמחיש לילדים מה היה, על הדרך זה גם נכנס לנו עמוק פנימה.
אמא שלי הייתה מקריאה לנו סיפורים על החורבן מתוך ספר שהיה לה, או מדרשים מתוך ספר התודעה. אני זוכרת שבתור נערה שאלנו את אבא שלנו אם לקרוא ספרים על השואה כדי להרגיש חורבן, אז התשובה שלו תמיד הייתה שזה בסדר לקרוא ספרים על השואה כדי לחוש את חורבן, השואה היא המשך של אותו חורבן. אבל הכי טוב זה לקרוא על המקור לכל החורבנות והגלות – חורבן הבית".
