כנס פתיחה ראשון בסמינר.
מרגש.
אחרי כל הקניות, ההתלבטויות, התכנונים וההתאמות – גם שלי,
להזכירכן, שירה היא בת ראשונה אני לא יודעת מה מקובל היום.
תהילה מייעצת לי מהצד,
אפילו אילה שסיימה כיתה ה' מתערבת,
שירה כועסת שהן מתערבות, הן אומרות שהיא סנובית, בקיצור, יש לי בית של בנות פתאום, אחרי כל הבנים…
שירה מתארגנת ויוצאת.
אני מלווה אותה כאילו בדרך לסידורים, רואה אותה צועדת בין נחילי הבנות, כל כך חלק מהן,
אבל בעצם לא.
בערב היא חוזרת קצת שפופה.
מה קרה?
אחרי כנס הפתיחה, החברות מהיסודי אמרו לה שהן הולכות למסעדה.
מה?
"הן, אמרו לי את זה בכוונה, ידעו שלא תרשי לי…. אחר כך מירי אמרה לי שהן נסעו בסוף לכותל.
הן סתם אמרו מסעדה, כי ידעו שאני לא אבוא איתן… חזרתי לבד הביתה".
בעלי מרגיע אותה, שולח אותה להתארגן לישון , אני כאובה מידי,
נסערת מיד, כועסת מידי.
"לא סתם הן מתחמקות ממנה – אני אומרת לבעלי – זה המסר שהן קיבלו מכל עולם המבוגרים,
שירה רשמית כבר לא שייכת אליהן. למה הן אמורות להתאמץ במקום שכל הגדולים וחשובים לא מוכנים???"
בכיתה ד' התחילה הקורונה.
שירה במשך שנתיים כמעט לא דיברה עם חברות.
בטלפונים היה לה קשה, ולמעשה, כך גיליתי, שאם אין מורה שמתחזקת את הקשר של שירה עם החברות הוא כמעט לא קורה…
שכנה שגרה שתי קומות מעלינו מתעלמת באלגנטיות מקיומה, גם חברה נוספת מהבניין ליד.
רק בת אחת מכל הכיתה עם לב זהב, שמרה איתה קצת על קשר.
הלימודים בטלפון התבררו כבלתי אפשריים, היה לה קשה לשמוע…
מורה חמודה אחת – עשתה לי טובה גדולה – "יש לי 2 שעות שבועיות ללמוד אתה פרטני,
זה מתוך סל השעות שלה, אני גרה ברחוב ליד, תסכימי שהיא תבוא אלי הביתה?"
שירה הלכה בשמחה, הן למדו ביחד אנגלית, שיעור שאותו גם בנות ששומעות מצוין התקשו ללמוד טלפונית.
שירה מתגלה כמוכשרת בתחום…. היא מתקדמת בקצב מהיר ממש.
כיתה ה' היתה כלום ושום דבר.
כולנו כעסנו על הבדודים וההגבלות, אבל איכשהו כיתות ה' למדו הכי פחות.
המורה הפרטית לאנגלית נשארה, ונוספה לה גם מורה לחשבון,
ומבחינתי – זהו.
הילדה מספיק אינטליגנטית, ואני לא עמדתי בניסיונות להבין ביחד אתה מה רוצים ממנה בטלפון.
היועצת מסכימה איתי, ממליצה לי חצי בצחוק חצי ברצינות על ספרי קריאה שמספרים את סיפורי הנביא, ועוד קצת בשביל ההיסטוריה.
שירה שגם ככה יכולה לקרוא יומם ולילה, מתלהבת.
הספרייה נהפכת למקום הכי חשוב, היא מחליפה ספרים בקצב מסחרר.
כשאין לה מה לקרוא (כי נגיד, הספרייה פתוחה רק מחר….) היא מאמצת את "האנציקלופדיה לבית ישראל", חורשת עליה, ומפציצה אותי בשאלות…
אחד הדברים היפים בקורונה שאני מבינה, ואנחנו מדברים על זה בבית, כמה כיף זה משפחה גדולה.
בבית שירה כל כך חלקה.
כולם רגילים לשים לב לרגישויות שלה, וליהנות ממה שיש לה לתת.
כשהבנים היו בבית היא חורשת איתם על שחמט וניהלה איתם שיחות פילוסופיות, הם נהנו כל כך לאתגר אותה, יש לה גם סבלנות לשבת עם הקטנים ולבנות להם מגדל גבוה גבוה במגנטים…
אפילו מערכת היחסים עם תהילה ואילה, ככה בתוך הבית היתה נעימה, בלי המריבות הקבועות, כי בבית לא אכפת להם מה יגידו החברות….
הן עקבו בשבילה על כל ההודעות מבית הספר, לקחו דפים, מזכרות, וכתבי חידה לפעילות, עדכנו אותה בכל פרט
ואני פתאום הרגשתי ששירה בסדר…
כלומר היא לא כל כך למדה בגלל הטלפונים, אף אחד לא ביקש ממנה לבדוק מחברות/ דפי עבודה שחולקו – בהוראת היועצת.
חשבון ואנגלית – היה מצוין, כי היא למדה פרטני, השאר לא עניין אותי באותו זמן.
התנהגותית? בחסות הריטלין מצוין.
טיפולים פרא רפואיים? אין ב"ה, קורונה.
חברתית – הקרונה אשמה, אז הכל בסדר, לא???
ככה סיימתי את הקורונה בהרגשה טובה למדי, ככה התחלנו את כיתה ו'.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
11 Responses
הקטע עם המסעדה וכותל ככ עצוב וגם מוזר כי בדרך כלל בגיל הזה כבר מספיק בוגרים לקבל את השוני ואדרבה יש בנות בגיל הזה שמתחילות לקרב את המסכנות ולהפוך אותן לפרוייקט אישי שלהן(לפעמים בצורה אובססיבית וחונקת עד בחילה)
מסכימה איתך שככה קורה בד"כ בתוך השנים של הסמינר,
אבל כאן מדובר על קבוצת טתיות מתחילות ממש, שעסוקות בלהיאבק על המקום שלהן בסמינר החדש.
חוץ מזה שעושה רושם שהיא לא לומדת ממש איתן…
כתוב בקטע:
"שירה רשמית כבר לא שייכת אליהן. למה הן אמורות להתאמץ במקום שכל הגדולים וחשובים לא מוכנים???"
לא מוזר בכלל
כל כך קורה
זוכרת את עצמי
באמת שהייתי ילדה טובה עם לב מרגיש
בכל זאת היינו לפעמים עושות "מפתח סגור" 🙁
יש משהו בגיל הזה שהוא אנוכי ואטום בכל מה שקשור
ליצירת קשר עם חברות
ה"רגישות" אולי התבטאה בזה שזה לא גלוי ומנסים לייצר הרגשה טובה
אני חושבת שזה נבע מזה שגם הבנות עצמן עדיין מגששות את דרכן במקום החברתי
בתחילת כיתה ט' ועסוקות בעצמן
אני מתחרטת על התנהגויות מסוימות.. 🙁
בנות מסכימות לקבל את השונה עד גבול מסוים, וכשהן רוצות להנות באמת יהיה מאוד קשה להן להזמין מישהו שונה גם, הם יעדיפו שהוא לא ידע ולא יכביד להן על המצפון.
בקרונה כ"כ הרבה נפגעו חברתית ולימודית, גם אלו שהיו קודם בתוך החברה והצליחו בלימודים
הבת שלי מוכשרת וחברתית מאוד! בכיתות א- ב לקח לה זמן לימוד את כללי בית הספר והרגלי הלמידה,
באמצע ב וב ג היה את הקורונה
בסוף ג' במורה שלחה טענה שהיא לא לומדת כלום, חייבת רטלין, אין לה קשב וריכוז, כמה שניסיתי להסביר לה שהבת בטראומה חברתית – לא עזר כלום!!!
דווקא הנוירולוג טען שזה רק רגשי.
רק במחצית השניה של ד' היא התאוששה חברתית ולימודית
וואו כואב לקרוא….
לא יאומן כמה הקורונה השאירה מזכרות לא נעימות כמה אנשים נפגעו בלי להיות בקבוצות סיכון.
ממש עצוב לקרוא.
וכשחושבים על זה אז מה יהיו ההשלכות של המלחמה על כל הילדים?
כמה שנים עוד נסחוב את הטראומות של כל הדברים האלה?
טלי, את ההשלכות של המלחמה כבר רואים בעינים, ולא רק על ילדים…
זה אכן לא קל, אבל אם מסתכלים מברספקטיבה רחבה – לכל תקופה יש את הקשיים שלה, ואנשים גודלים ומתגברים על זה, אם בקלות ואם בקושי. נכון שיש כאלו שנופלים מזה, אבל עם מודעות ומאמץ אנחנו יכולים להיות מאלו שהצליחו לעבור ולהתגבר על הקשיים…
זה מה שאני אומרת לילדים שלי 😉
רבקה, איזה תובנה ענקית ונכונה!
מה יקרה – לא בשליטתנו, אבל האם נתמודד עם זה טוב, זה כבר בחירה
יישר כח
ישבתי וקראתי היום את כל הפרקים ופשוט לא יכלתי לא לבכות
מה? נכנסת ללב שלי ?
הסיפור הוא כמעט אחד על אחד על הבן שלי
הוא יותר צעיר ואני מקווה להמשך יותר טוב
מקווה גם בשבילך להמשך טוב יותר לשירה
דווקא הפרק הזה הוא הכי מאבחן, מדייק.
גאונות, שקיעות בספרים, אבל שירה כן נותנת מעצמה לאחרים, בונה לאחים שלה, משתפת פעולה. כנראה שהרגישה שטוב לה ורצתה להמשיך את זה לרצות, אז היה לה שווה להתאמץ.
תחשבו באיזה עולם משוגע היא חיה, לא מצליחה לקלוט ניאונסים לבד רק על ידי תיווך, ואם אמא לא ברקע, אפאחד לא עוזר לה, ומתרחקים ממנה.
וואו
תיארת מדהים, אלופה את , איך את גם מהצד וגם מבינה אותה ובוכה , כל הכבוד לך!
הקורונה גרמה טוב להרבה אנשים, דווקא בזמן הקורונה חשבתי שהלוואי שנמשיך עם הלימודים מהבית, החתונות הקטנות והגיבוש המשפחתי. מבחינתי זאת היתה תקופה של כיף. אמא ל11 ילדים, חלקם נשואים.