"זה, זה לא תורשתי?? אנשים מפחדים…"

"מי מגיע לשבת?" שואלת תהילה, חוט של מתח דק בקולה.

"מאיר, חנהלה ויהודה" – אני עונה.

"הבנים?" המתח שלה גובר, מנסה לשקלל את כל התמונה.

"חיים מגיע, מוישי ואברימי בישיבה".

אני יודעת מה תהילה חושבת ואני מתעלמת, "את מכינה לנו קינוח טוב?"

"עם שוקולד"… היא משלימה, סוף סוף מחייכת, נהנית מההערצה של חנה'לה לקינוחים שלה.

תהילה כבר מוציאה מהמקפיא קצפת, שוקולד ושלל קרמים.

אני הולכת למרפסת כביסה האהובה עלי, הכביסה היא כמובן רק תירוץ, יש במרפסת הזו חלון עם נוף יפה ובעיקר שקט… כמה דקות לעצמי.

חנה'לה.

כלתי הבכורה.

ג'ינג'ית עדינה ומקסימה, לא האמנתי שיכולה להיות בחורה כל כך עדינה וכל כך ג'ינג'ית.

כשהציעו אותה מאיר כבר היה בן 23. בהחלט לא ילד. שנתיים של הצעות, בירורים, פגישות, והמון תסכולים היו מאחורינו.

ההתחלה היתה מבטיחה. "מגיע למאיר", אמרתי לבעלי "אין הרבה בחורים כמוהו"…. 

"אמרה האמא האובייקטיבית" צחק בעלי.

שנינו ידענו שזה נכון, מאיר בחור מצוין, חכם, מתמיד אמיתי, חברותי, רגיש עם לב זהב.

"החיים ביגרו אותו יותר מדי" לחש לי קול מרושע בתוכי.

"החיים מגדלים את כולנו, אם אנחנו רק מסכימים לגדול" אני עונה לו. מסרבת לשמוע את הקול הזה. 

הקול של נקיפות המצפון.

מאיר.

ילד עם "מכת בכורות" אמיתית. אחראי, אכפתי כל כך.

ההצעות היו מעולות.

ממש.

ושום דבר לא התקדם.

או שקיבלנו טלפון מתפתל ומגמגם עם "זה לא כ"כ מתאים".

או שאני גיליתי שההצעה לא מתאימה.

בכלל.

בעיות רפואיות, בעיות אישיות ומשפחתיות.

ההצעות נהפכו להיות מעליבות ממש…

"יש לו שני אחים בחינוך מיוחד" התנצלה שדכנית אחת.

"אח ואחות" אני עונה בקול נוקשה. "איך זה קשור אליו?"

"יש לכם עוד בן שלומד בישיבה קטנה כזו, לא מוכרת".

"חיים, נכון. זה המקום שהתאים לו" אני לא מוותרת לה.

"זה לא גם חינוך מיוחד?" היא שואלת.

"לא". אני משתדלת שהיא לא תרגיש כמה אני כועסת.

"זאת ישיבה מצוינת, קטנה יותר, יחס אישי, לא חינוך מיוחד בכלל"….

"זה, זה לא תורשתי??? אנשים מפחדים"…

אני מסיימת את השיחה.

ממשיכה אותה בעצמי, עם עצמי.

לא רק אנשים מפחדים.

אני,

אני בעצמי מפחדת,

מה אנחנו יודעים??? 

כלום.

והאמת שניסינו לברר, אין תשובות.

"עשה עושה ויעשה לכל המעשים" יאמר לי בערב בעלי.

"הקב"ה הביא לנו את כולם עם תואר, ובלי תואר".

"לא חשבתי שעם זה נתמודד", אני אומרת בשקט. "למה מאיר צריך לשלם את המחיר?"

"הוא לא ישלם, מה' אשה לאיש", הוא נחרץ.

ואז, אז הגיעה חנה'לה.

ישוב קטן בצפון. משפחה לא מוכרת.

האינפורמציה – מצוינת.

מאיר יוצא לפגישה, חוזר קצת מבולבל, "היא כמעט לא דיברה, אני לא רגיל לדבר כל כך הרבה".

"וכשהיא דיברה?" אני שואלת. 

הוא מחייך.

"תרצה להיפגש איתה שוב?"

הם התארסו.

וכל המיתוסים על הג'ינג'ים קרסו לי,

אני ניגשת לג'ינג'ית האם ביד מושטת, נבוכה מהתואר 'שוויגער' שנצמד אלי עוד רגע.  

היא מחבקת אותי חיבוק חם בלי מילים, "נהיינו משפחה" היא לוחשת…

כולם שם לוחשים.

אברימי ומוישי צוחקים בקול, מנסים להחליף טפיחות שכם ידידותיות, האחים שלה, צעירים יותר, מסמיקים ומתביישים…

שירה שואלת המון שאלות בקול רם מדי,

אחיותיה הקטנות של חנה'לה בשלל גווני הגזר מתחבאות בפינה.

דוידי מתחיל "לאבד את זה", אני ניגשת אליו מהר ויוצאת איתו החוצה.

החברים של מאיר נכנסים בשירה, מצילים את המצב.

אני אפילו לא מצליחה להחליף מילה עם חנה'לה.

 אני בחוץ עם דוידי, מביטה על הכוכבים.

מחייכת,

ככה הכרתי את חנה'לה.

לתגובות, בתיה: [email protected]