ימי סוף עולם/ מימי

יש ימים שהיא מרגישה סוף העולם. אין טעם בכלום. הכל שחור. אפרורי.

ימים כאלו מלווים בדמע. עיתים חיצונית, עיתים דמעות ששותקות בתוך הלב. וכואבות. מאד.

היום היה יום כזה.

כבר בבוקר כשקמה הרגישה בענן אפור הרובץ מעליה. זיהתה סופה קרבה. בכח הקימה עצמה, שלחה ילדים מאורגנים למקומות לימוד. אחר נתנה לעצמה לקרוס לתוככי הפוך המנחם. אך גם שם לא מצאה מנוח. מחשבות מטרידות הציקו לה. לגלגו לה. לעגו. והיא כל מה שרצתה היה רק לישון.

השינה שהגיעה לבסוף ניחמה אותה, פירגנה בריחה ממציאות. אך היא לא ארכה זמן רב. נקטעה לה בפתע לא מאפשרת הרדמות חוזרת.

סידורים וקניות חיכו לה מעבר לדלת. אך הדלת היתה כבדה מידי. גדולה ומאיימת. לרגע חשה גיבורה וחזקה ולמשנהו הרגישה חולשה איומה. עם בגדים ונעליים צנחה חזרה למיטה. נלחמת במחשבות. כך חלף לו בוקר.

צהריים מצא אותה קמה. יוצאת מהבית להשיב ילדים אל ביתם. רחובות היו עמוסים, והיא ראתה את אלה שבקושי נשרכים. נסחבים… הכריחה עצמה לחייך התייחסה לילדים ולסיפוריהם המתישים. נתנה להם חווית קניות. פרגנה ממתקים. ערב התקרב. קיוותה לשחרור. מקלחות כבלו אותה באזיקים כבדים. ההר נראה גבוה מתמיד. לדאוג למגבות נקיות, יבשות. להכין לכל אחד גופיה פיג'מה וגרביים חמימים. לבדוק ראשים לפלות כינים… להתעסק עם ילדים עייפים.

לא לחשוב! ציוותה על עצמה. מכנית הוציאה שמלה ממייבש. גרביון ממגירה, גופיה לא מצאה. כך הכינה קולקציה שלימה. כי איך בבוקר תמצא כוחות להלבישם שוב?

נקיפות מצפון ליוו אותה. חסכים וטיפול רגשי. הזנחה. מילים התעופפו במוחה. צולפות. מכאיבות. צועקות. הדפה אותן בכוח. לא נותנת למילים להחליש אותה. לשתק. 

הילדים סוף סוף במיטות. ישנים. תחושה קטנה של סיפוק מזדחלת אל ליבה, מאירה שם נר קטן חלוש. אך מאיר.

היא שוב מתעטפת בפוך הנעים, עם מעט יותר שלווה. ומעט יותר רוגע עמוק בפנים.