אשמח לקבל ממכן עצות,
אני נשואה מעל 10 שנים ולא מצליחה לסבול את חמותי 🙁
כשהייתי בשידוכים התפללתי וממש ביקשתי להיות בקשר טוב עם אמא של בעלי
בגלל שזה היה ככ חשוב לי- בבירורים על בחורים ההורים שלי השקיעו זמן ניכר לברר על ההורים של כל בחור וכמובן ששמעו דברים מיוחדים אבל אני במשך תקופה מאד ארוכה הרגשתי שרימו אותי
חמותי אישה קשוחה מאד, ביקורתית ממש
אני מאשימה גם את עצמי כי אני גם ביקורתית כלפיה
אתן דוגמאות: אני בכורה ואחרי יש שיירה, יוצא שאמא שלי צועקת על הילדים כשהם לא מקשיבים או משהו, כשחמותי צעקה – באוזניים שלי זה היה צרחות או שאגות על המתבגרים שבבית (שהיום כבר נשואים..) ואני פשוט לא יכולתי להכיל את זה. זה גרם לי פשוט לשנוא אותה. אני זוכרת שניסיתי כל הזמן “להקביל” לאמא שלי שגם לפעמים צועקת, אבל לא הצלחתי לעכל את זה כלפיה. זה הרגיש לי אצלה כאילו היא שונאת את הילדים שלה. הצעקות יצאו מהלב בעצבים הזויים
היא אישה מאדדדדד מסודרת מאורגנת ונקיה וכשמתרחשים בלת"מים זה פשוט מתפרץ אצלה בכעס גדול
יש עוד מלא דוגמאות להתנהגויות שכל השנים ניסיתי שוב ושוב לקבל ואני פשוט לא מצליחה
אני רוצה בכל מאודי פשוט לאהב אותה כי היא אמא של בעלי והיא גדלה ילד נפלא (שאגב יש לו מלא חסכי ילדות 🙁 ) אבל בכל זאת היא דאגה לו כל השנים ונתנה לו מה שאני נותנת היום לילדיי…
אני לא רוצה להיות שיפוטית כלפיה ולא ביקורתית אבל פשוט לא מצליחה
אני פשוט ההפך ממנה בהכל… באורח חיים הלא בריא שלי (מבחינת תזונה) ברמת הנקיון שלי, ברמת הרוחניות שלי ובעוד מלא דברים ואולי לכן זה פשוט מתנגש כל הזמן.
אני אציין שאין לי מולה איזה שיח רעיל, אני לא אגיד לילדים שלי מילה אחת רעה עליה!!! אני נמצאת שם ומחייכת וזורמת אבל בפנים הלב שלי גועש…
גם אני כשהייתי בחורה הייתי בטוחה שאם חמותי לא יהיו לי בעיות… אני בן אדם שמאוד זורם ומסתדר עם אחרים, אף פעם לא יצא לי לריב איזו מריבה רצינית עם משהו, אז מה כבר יכול להיות?…
אז יכול להיות, והיה… קיבלתי חמות מאוד מאוד מורכבת שכל מה שניסיתי לעשות לא הלך, וניסיתי כמויות! לא אתן פה דוגמאות, אבל רק יכולה לומר שהסיטואציות איתה היו הזויות!!! וכן, גם בעלי רצה לברוח ממנה- אבל גם פחד מהכעס שלה, וככה יצא שבמשך כמה שנים המשכנו להגיע בשבתות. אבל עברנו ביחד תהליך מאוד בונה, למדנו להציב לה גבולות, כן בכבוד אבל בהחלטיות. היתהתקופה שהיא ניסת לאיים עלינו שהיא תנתק את הקשר, קראה לבעלי לפחות פעם בכמה שבועות עם תלונות על כאבים- ושהיא חיבת להתאשפז (כל פעם בבית חולים אחר, אולי שם יסכימו…) ופשוט הלכנו עם הדרכה צמודה של רב. מה כן, מה לא. היום אני לאיכולה לומר שהקשר שלי איתה בשיא, ממש לא! היא די מחקה אותי מהחיים, ולא מוכנה שאני אגיע לארועים שהיא משתתפת בהם. אבל היום אני במקום מאוד אחר. לא לוקחת אחריות על ההתנהגות שלה לא מצפה להתנהגות נורמטיבית, אבל כן מכבדת, לא מדברת נגדה בבית בשום צורה, ומצידי עושה את המקסימום האפשרי- כולל לתת לבעלי לנסוע אליה (אנחנו גרים רחוק) כל שבוע, גם כשיש לי בבית 5 ילדים די צפופים, ומספיק תרוצים (ולא רק…) למה לא לתת לזה לקרות…
מצידי הצל"ש שלי היה כששמעתי את הגדולה שלי אומרת "וואו, איזה כיף שאנחנו נוסעים לסבתא—" כי זה אמר שבאמת הצלחתי ושום דבר לא עבר לילדים… מה שמאוד עזר לי לעשות את זה- זה הארגון של הורינו- הם ממש מומחים לכיבוד הורים, ויש בהלכות האלה המון פרטים, ככה שגם אם יש דברים שאין לך סיכוי לעשות וגם מותר לא לעשות- עדין יש מספיק דברים שאת חיבת לעשות! ואני אומרת את זה דווקא ממקום של חמות מאוד מאוד מורכבת בקטע קיצוני…
אז לאהוב את לא חיבת- אין כזו הלכה, ואל תנסי להכריח את עצמך…
אבל כבוד- לא קשור לאהבה, ובזה צריך לדעת הלכות.
אני חושבת ברגע שתורידי מהעצמך ציפיות ולחץ- יהיה לך הרבה יותר קל לעשות את מה שאת יכולה וצריכה לעשות.
וואו את מדהימה, ללמוד ממך ממש.
פשוט מדהימה
מקנאה בזכויות שלך