זעקת הילדים

לכל החברות החשובות בדיון הזה
ארצה לתת פה מידע קריטי שהרבה מאוד הורים ואנשי חינוך לא יודעים

1. חוסרים תזונתיים מקצינים קשיי קשב קלים לקשיים מוגברים. לפני כל בירור אצל נוירולוג, תעשו בדיקת דם לילדים (או לעצמכן) ותשלימו ברזל, חלבונים, ויטמין D. חוסר ברזל הינו גורם כמעט מס' 1 להפרעת קשב וריכוז, וכאשר הוא מתמשך, בעיקר בגילאים צעירים, לעיתים נוצרת הפרעה לא הפיכה!!! הרבה רופאים לא מפנים לבדיקת דם, כי קופ"ח זה גוף כלכלי ובדיקות דם עולות לקופ"ח יותר יקר מאשר מרשמים לתרופות (רופא העיד לי מכלי ראשון).
2. בדיקות דם שגרתיות לא בודקות ויטמינים של B, כי זו בדיקה יקרה (תחזרו לסעיף הקודם…) וקופJ מאשרת רק פעם ב5 שנים לבדוק, כאשר מבקשים במיוחד. בהרבה מאוד מקרים של הפרעת קשב, בעיקר כזו שכוללת חרדה, המקור להפרעה הוא ערכים לא גבוהים של B בעיקר B12 אבל לא רק. ויטמין B12 B9 B6 ועוד משפיעים על תפקוד מנטאלי של קשב וריכוז, זיכרון, מצב רוח ומערכת עצבים. אפשר לתת אותם ללא בדיקות דם, כי העודפים מופרשים האופן טבעי.
3. מינרל מאוד קריטי זה "מגנזיום ביסגליצינאט". גם הוא לא נכלל בבדיקות שגרתיות. ניתן לתת לא בדיקות דם, כל יום לפני השינה. החוסר שלו גורם להפרעות קשב. תוספת שלו משפיעה לטובה.
4. ריטלין היא התרופה הכי ירודה והכי "פשוטה" אבל הכי זולה לקופ"ח. לכן ההמלצה הראשונה תמיד תהיה לתרופה הזו. להרבה ילדים היא מגבירה חרדה וחוסר שקט. זה יכול להתבטא בכסיסת צפורניים, טיקים בעיניים, "קנאקים" באצבעות, תלישת שערות, לעיסת צווארון או כיפה או עיפרון וכדו'… יש תרופות הרבה יותר טובות וצריך לדרוש מהרופא את ההמלצה שהכי פחות גורמת לסבל.
5. לילדים שנוטלים תרופה לקשב, מומלץ פעם בחצי שנה לבדוק אם אין חוסר ברזל וחלבונים. כך נוודא שכל תרופה נוירולוגית או פסיכיאטרית לא ניתנת במקום ברזל, אלא רק משלימה עוד קצת את שיפור התפקוד. לעומת זאת, אם יהיו חוסרים, זה יפגע בהתפתחות העתידית של הילד!!!!!!!! ויעמיקו את ההפרעה לחמורה הרבה יותר מהמצב ההתחלתי שלה.
6. ילדים עם נטייה לחרדה, או חרדה פעילה, מומלץ מלכתחילה לבצע את המעקב אצל פסיכיאטר ולא אצל נוירולוג, ולציין זאת בפירוש, כדי שלא תהיה המלצה לריטלין שמעורר חרדה, אלא לתרופה יותר משופרת. לפסיכיאטר יש יותר אפשרויות מאשר לנוירולוג. וכמובן לפני כן לבצע בדיקות דם כמו שציינתי למעלה, להשלים חוסרים, ולתת B12 משולב עם חומצה פולית, ומגנזיום הנ"ל, ורק אח"כ לדייק מינונים.

"היי,
קראתי את מה שכתבת,
ובתור אמא שחיה, נושמת ומלווה את עולם הפרעות הקשב יום-יום – אני חייבת לענות לך, כי מה שכתבת עושה עוול ענק ומייצר רגשות אשם מיותרים להורים. 

החוויה הקשה שעברת לא קרתה בגלל שהכדורים האלה הם 'שקט נוראי', אלא פשוט כי עשית דבר שלא עושים: לקחת תרופה נוירולוגית בלי אבחון, בלי מרשם ובלי התאמת מינון רפואית. לקחת כדור קשב בלי צורך ובמינון לא נכון, זה בדיוק המתכון להתקף חרדה, דופק מהיר ובכי. המוח שלך קיבל חומר שהוא לא צריך, ולכן ככה זה עשה לך. 

אבל עבור ילד או מבוגר עם ADHD אמיתי ומאובחן – המוח עובד אחרת לגמרי, ועבור מי שבאמת צריך את זה, זה לא 'פתרון אינסטנט של דור עצלן'. 

יש הרבה דברים בחיים שאנחנו משלמים עליהם מחיר מסוים של אי-נוחות, אבל התמורה היא כל כך עמוקה ומשנה חיים בהרבה רובדים – גם בחיים האישיים וגם בחיים הבין-אישיים. עבור האנשים האלו, הטיפול הוא המשקפיים שמאפשרים להם להתחיל לחוות תהליכים, להבין רצף, לחוות הצלחות ולבנות ביטחון עצמי, שבלי הטיפול היה פשוט מתרסק. 

את צודקת שצריך ליווי רפואי קפדני, ובוודאי שאימון וכלים התנהגותיים הם קריטיים (הם חלק בלתי נפרד מהתהליך!). אבל הניסיון הלא-אחראי שחווית על עצמך לא יכול להפוך לכתב אישום נגד טיפול רפואי שמציל חיים ומחזיר לילדים את שמחת החיים, ולא את ה'כיבוי' שתיארת. 

קצת זהירות לפני שמבטלים כלי שמעניק לאנשים רבים כל כך את היכולת פשוט לנשום ולתפקד בעולם.

אז אני כותבת לכל אותן נשות ההוראה והאמהות המדהימות שקראו את הנ"ל והצטמררו.
אובחנתי בגיל כמעט 18.
החיים שלי עד אז היו סבל נוראי
היו לי המון חברות, באמת המון. שעם רובן רבתי מפעם לפעם
קשר מדהים עם ההורים אבל כנ"ל, המון מריבות וכעסים והתנהגות דווקאית מרגיזה מצידי.
אחים ואחיות מקסימים, אבל נהגתי להתכסח איתם על בסיס יום יומי.
מריבות בלתי פוסקות עם הצוות החינוכי בסמינר, על הכל ועל כלום.
קיבלתי ציונים גבוהים מאוד (למרבה התיסכול של המורות שלא הבינו איך אפשר לפתור 3 יחידות במתמטיקה בלי שהייתי בשיעור…)
הייתי מוכשרת, הרוח החיה
אבל מדי חיה
כל הזמן הרגשתי, חזק חזק חזק.
ושכל כך מרגישים חזק, ולא יודעים לווסת את זה – קורה משהו.
הייתי בוכה המון, מתוסכלתתתת נורא, שונאת את עצמי, בטוחה שמשהו בי פגום מהשורש, שאני גלגול של חתולה או גוי רשע כל כך.
שנאתי להתפלל, שנאתי ללמוד, שנאתי לקום, שנאתי ללכת לישון, לא סבלתי את עצמי ולא היה לי מקום רגוע וטוב בעולם.
(טוב, זה נשמע נורא. היו לי גם חלקים מקסימים בחיים. אבל זו התחושה הכללית)

תכלס,
בגיל 18 נשלחתי אחר כבוד לאבחון קשב
התוצאה – הפרעת קשב וריכוז כולל היפר ואימפולסיביות – קשה.
וואי, נשמתי לרווחה. איזה כיף. לא אני האשמה כאן.
מצויין.
ואז הגיע הריטלין\אטומיק\ויואנס\פוקלין\אטנט ושאר המשפחה
וההקלה הייתה דרסטית כ"כ ומדהימה כ"כ.
לא אומרת שהתרופות הן גן העדן שהייתי בוחרת לעצמי
גם היום (כמה שנים מאז) אני עדיין במסע לחפש את התרופה שלא תאבד לי את התאבון ליומיים ושאני אוכל לישון בלילה ולא אסתובב כארי בכלובו ושלא תעשה לי חרדות או סטרס או דופק מהיר או התקפי חרדה.
אבל,
אבל!!!!!!!!
כל יום אני מודה לה' ולשליחיו הטובים
שמצאו פיתרון לבעיה שלי, גם אם לא מושלם, וגם אם אניצ ריכה עוד המון עבודה גם אחרי.
השקט המוחי הקצת מתסכל הזה – עדיף פי מיליון מהרעש הנוראי של 'בלי'.

מניסיון, ארוך כואב ומתוק.

זהו.

אני גם מתמודדת עם הפרעת קשב חריפה!!!
בתור תלמידה הוכרחתי לקחת כדור ונחנקתי…
לא עזר סוג, מינון וכו כל כדור היה מדכה אותי לגמרי!
חברות לא הבינו מה עובר עלי,
המשפחה לא הבינה איך השתנתי,
הסמינר מחה כפיים לעצמו שהשתיק את המופרעת של הסמינר…
ורק אני בכיתי…
בכיתי כל יום על השמחת חיים שלי שנעלמת עם בליעתו של הכדור
בכיתי על הלילות השלמים שהפכו ללבנים בזכותו
בכיתי על מי שהייתי לפני ועל מי שאני עכשיו
וזהו-
אז לא באתי לעשות פה מצפונים לשום איש חינוך רק להאיר לתשומת לב…
שימו לב למחירים של התלמידים
לא בכל מחיר לחייב כדור!!!!