שלום בנות, הבת הבכורה שלי בת שלוש וקצת אחריה יש לי ילדה בת שנה ו7 חודשים וצפויה ללדת עוד חודש בעזרת ה', אני חווה איתה המון סיטואציות בחיים שאם נעשה משהו אחד לא בדיוק כמו שהיא רצתה או חשבה שיהיה היא פשוט מתפרצת בבכי אינסופי שכולל זריקות רגלים ועצבים והשתטחויות על הרצפה,
אני לא יודעת כל כך איך להרגיע אותה ולהוציא אותה מהמצב הזה, לא עוזר חיבוק, לא עוזר עצבים, לא עוזר איומים, לא עוזר לשאול אותה לליבה – מה היא רצתה ולמה זה כל כך הפריע לה, ובגדול קצת מתוסכלת מכל המצב הזה.
יש עוד אמהות שחוות את זה?
מה אתן עושות?
יש לי בת בגיל הזה בדיוק, והיא לא הבכורה שלי,
זה הגיל הזה שהם נהפכים מתינוקים לגדולים והדבר שהכי קשה להם זה דחית סיפוקים,
גם הבת שלי בדיוק ככה כמו שאת מתארת,
ומה שעוזר בד"כ זה לא להראות לה שאני נבהלת, ולפעמים גם להתעלם עד שהיא נרגעת מעצמה..
מה שכן להוכיח לה שמבכי לא משיגים כלום!!!
זה נורמאלי וזה עובר—
ממליצה על הפוסט הזה שכתבה פה רבקה, הגננת ח"מ שמגיבה פה תמיד תגובות חכמות…
https://shvirega.co.il/55001-2/
ממש עושה סדר!
יואו!
אני בדיוק בשלב הזה (גילאי הילדים הלידה…) אז קודם כל דש…
הבן הגדול שלי גם עושה לי סצנות כאלה מדי פעם, וגם אני ניסיתי את כל סוגי התגובות, ומה שהכי עובד זה:
להודיע לו מה המצב הנתון. כלומר: עכשו אני לא מרשה/ עכשו הגיע אוטובוס כזה ולא כמו שחשבת… להסביר בנועם וברוגע שזה המצב ואי אפשר לשנות אותו, וזהו.
מכאן ואילך אני מתעלמת, עד שהוא מחליט לדבר לעניין….
בהצלחה!
תנסי לגרום לה להביעה רגשות להסביר לה יותר על רגשות שתדע ממה זה נובע אם יש קושי בהבעת רגשות אז תלכי לטיפול רגשי איתה
בגיל 3 לא מביאים ילד לטיפול רגשי
אולי להדרכת הורים
(אני אומרת את זה מתוך הניסיון שלי של יועצת חינוכית)
אני חושבת שהעיקר כמו שאמרו זה לא להיבהל
אבל זה לא אומר להתעלם ממנה. זה אומר להיות לגמרי איתה. איתה בתור אמא חזקה. אמא שמאוד אכפתית, אני נמצאת איתה בחוויה שלה. ותוך כדי מציבה גבול חזק
אני מתעניינת ברגשות שלה, בלי שזה פוגע בי. אני אמא שלמה וחזקה. לא השתנתי מאז שהתחילה הסצנה. הייתי חזקה ונשארת חזקה
בגיל הזה הם כמו העיוור הזה שממשש ומחפש את הקיר. הם מחפשים גבול. הם מחפשים את המבוגר, לשמוע מהם האם אפשר להישען עליהם
זה מה שהיא רוצה, אמא חזקה