הרגע שבו צרחתי.

יש זמנים שאני מנסה להיזכר מה בדיוק היה בהם ולא מצליחה, כמו השנה ההיא של כיתה א'.

זו היתה שנה ששקעתי בה בעצלות מסוימת, כלומר לא בדיוק, היו לי עוד עניינים.

 יש חיים מעבר…

 דירה פצפונת שגרנו בה, ורישיון בניה שהתעכב, והתעכב, והתעכב עוד קצת…

 תינוק עם דלקות אוזניים כרוניות,

 בן אחד שהשידוך שלו עם הרב'ה בחיידר לא היה מי יודע מה,

 כל מיני דברים של בית, של משפחה.

 אחד האבסורדים בלהיות "אמא של", שזה הרי בכלל לא רק… אנחנו ב"ה מגדלות משפחות גדולות,

 ואם "הילד המיוחד" הוא לא בן יחיד אז תמיד צריך לתעדף.

 וזו היתה תקופה שהנחתי לה….

 בניגוד לאימהות אחרות, הקריאה לא הטרידה אותי, ולא מצאתי לנכון לשגע אותה לקרוא 10 פעמים:

"דן בא לגן", ולמזלי המורה שיתפה פעולה.

"שתמלא רק את מטלות הכתיבה, הצביעה והגזירה. זה סתם תרגול טוב".

 נכון,

אבל זה לא הלך, וקופת חולים החליטה שסל הטיפולים הפרא רפואיים שלנו – נגמר.

 כן.

 עם ביטוח מושלם ועם כל ההפניות והאבחונים.

"הילדה הלכה למעלה משנה גם לריפוי בעיסוק וגם לקלינאית תקשורת, אין מה לעשות", עונה לי הפקידה באדישות. "תחכי לתחילת השנה הלועזית ואז תבחרי, או קלינאית או ריפוי בעיסוק".

ברור, אני הרי כל כך אוהבת לצאת איתה כל הזמן מהבית…

 לארגן בייביסיטר, לארגן את הבית לבייביסטר, לצאת דקה אחרי שאני חוזרת מהעבודה,

 לחזור לפוגרום ולהררי תלונות "רק עם שירה את יוצאת כל הזמן".

לנסות לקחת עוד מישהי, להתחרט, להבטיח ששוב זה לא קורה, זה מפריע לטיפול.

לנסות לפצות בדרך אחרת:

"אותך אני אקח ל…"

להתחרט שוב.

ובעיקר לדעת שאת חייבת לטפל, חייבת גם אם אין התקדמות ממשית.

"תביאי לי את האחראית", אני מנסה להיות אסרטיבית.

עוברת מאחד לשני, ההיא כבר הלכה, תנסי אותה מחר בבוקר או בשבוע הבא, או בעוד שבועיים כי היא בחופשה.

לא, היא לא האחראית על התחום הזה, אולי את צריכה מישהי אחרת.

 ונמאס להתקשר כבר,

 ואין סוף לשעות שאני מקשיבה למוזיקה מעצבנת בהמתנה למענה,

מישהו מגלה לי שיש הגדרה מיוחדת: "ילד/ ילדה סומטי" –

ילד/ה עם הפרעה רב תחומית, מי שמוגדר כך בקופת חולים מקבל יותר טיפולים.

אז בסוף הגעתי למנהלת התפתחות הילד, לא מסוגלת לשכוח את השיחה,

 אסרו חג שבועות (כן! שבועות!!! שנה כמעט שאני מנסה לדבר עם הקירות!)

כל הילדים בבית,

זה התחיל בנימוס, כמעט בתחנונים,

אני מספרת על שירה, מתארת, מדברת.

 "היא אוטיסטית?" ההיא שואלת,

"מה פתאום!!" אני נחרדת.

היא לא אשמה שהיא גם לקוית שמיעה וגם היפוטונית.

הילדה בכיתה א', בסוף כיתה א' וחייבת עזרה…

"אוקי, אז תוותרו על הקלינאית"…

"אבל אי אפשר, היא חייבת אימוני שמיעה, חייבת! גם המובנות בדיבור נפגעת"….

זו הייתה שיחה ארוכה.

הלכנו במעגלים, נתקעתי בקירות ונגמר לי….

צעקתי.

בסוף צרחתי, נראה לי כל השכנים שמעו… הילדים היו המומים…

מעולם לא ראו אותי ככה.

איחלתי לה מכל הלב שהיא לא תרגיש את הקריעה הזו, בין לעזור לילדה לדבר נכון, לשמוע טוב את העולם שסביבה, לבין להסתדר עם הדבר הזה שקוראים לו עיפרון….

ציטטתי את לשון החוק של קופת חולים, כי כבר ידעתי בע"פ, אולי 10 פעמים אמרתי את אותו משפט,

לא אמרתי. צרחתי. כמעט בכיתי את כל הכאב שלי ואת כל התסכול,

מול העיניים של הילדים שלא הבינו מה קורה לי, ולמה אני צועקת ככה בגלל שירה.

זה היה נורא…

אבל קיבלנו אישור.

שירה קיבלה שני טיפולים שבועיים.

קבועים.

עם אישור עד גיל 18.

אחר כך באו ההסתייגות שזה כפוף לאבחונים וכו',

אבל היה לי אישור ביד.

ואז שירה הגישה לי כוס מים קרים, מנסה להבין…

אז הייתי צריכה להסביר לילדים למה כעסתי כל כך, להתנצל שהפחדתי אותם, להבטיח להם שזה לא קשור אליהם, ובטח לא לשירה המקסימה. לחבק אותם, לחייך, אפילו שאני רוצה רק לבכות בשקט…

חיבקתי גם אותה, עונה על כל הררי השאלות שלה, כמו  תמיד היא נשארה לעמוד זקוף, לא נענית לחיבוק,

אבל המסר הובן.

אני איתך שירה, יחד נילחם בכל העולם.