הרבצות אצל ילדים – מה עושים??

לגמרי השפה שלהם,
אבל הייתי שואלת את עצמי אם אני מתייחסת יותר לקטן, בסלחנות, ומצפה מהגדול יותר, אם יש מצב שהוא מקנא במשהו, ולדבר איתו על זה.
לא תמיד זה עוזר והם משתפים פעולה עם 'שחנשים', אבל זה נמצא להם בתודעה -שאמא שמה לב,שאכפת לה,שראו אותם…
[בפרט שהם סמוכים בגיל-זה מעצים את החיכוכים,ההשוואות,ואם יש יחס שונה]

המכות וההצקות הם פשוט דחפים. בכלל לא שפה.
הם לא מנסים להביע בעזרת האלימות דבר, הם פשוט פועלים לפי הדחפים שהם נולדו איתם ומגיבים למשהו מאיים\ מעצבן\ כשהם "רוצים" משהו וכו'.
אפשרי בהחלט ורצוי מאוד לעצור ולמגר את ההתנהגות הזו,
ואני מדברת בתור אמא ל4 בנים בין 1-7, מלאי מרץ, רצונות ו- דחפים.
בנוסף אני גננת לילדים בגילאי 5-7 עם קשיי שפה וכן ילדים עם הפרעות התנהגות מאובחנות,
חשוב מאוד לעצור את זה!!!!!
איך? מחליטים שזה גבול אדום. מבינים שהטמעת גבול לוקחת כמה שבועות עד להטמעה מלאה. מכינים את עצמנו ל"עבודה".
מכינים את הילדים: החלטנו שיותר לא ניתן להרביץ. לשנן איתם:
" לדבר זה טוב יותר"
"רק אם תדבר זה יפתר"
ואם תרביץ? לא קרה כלום, התבלבלת….. אבל אנחנו נעזור לך ללמוד.
(ואז מחליטים על סנקציה מתאימה, לדעתי הכי מתאים להפריד לחדר אחר כסוג של תוצאה "טיים אאוט").
לפעמים צריך ממש להפריד פיזית או לקחת לחדר,
אבל זה עובר אחרי תקופה והם פשוט מפסיקים להרביץ.
אגב בחיידר של הבן שלי כשהורים התלוננו לרב על מכות בהפסקה הוא אמר בחיוך: זה השפה שלהם, בנים.
שבוע שעבר ילד שכעס על חבר תקע לו מספריים בעין, החבר היה מאושפז שבוע והיה צריך תפרים בעין, ב"ה הראיה ניצלה (לא ברור מאליו).
זה היה לא נעים לאף אחד.
אלימות יכולה להיות מסוכנת, וילדים לא תמיד מבחינים בין דחיפה חזקה לחלשה, בין צביטה למספריים בעין.