מי יגיד מילים טובות לאמא? (אולי את בעצמך?)

השעה שש וארוחת הערב נפתחת בצליל צלחות שמונחות על השולחן ובשיחות מקוטעות: "היא לקחה לי את הפרוסה!", "אני לא אוהבת חביתה", הילד השלישי מכריז שהוא לא רעב, והקטנה מנפנפת בכפית כמו בשרביט קסמים – שפיזר עכשיו רוטב עגבניות על הקיר. איכשהו, בין שכנועים, ויכוחים וניגוב כתמי הרוטב אני מנסה לשמור על קור רוח, להשתלט על התוהו ובוהו שמשתרר, ובסופו של דבר, הארוחה מסתיימת.

במעבר חד, מתחיל הקרב על המקלחת. "אני אחרון!" צועק הראשון, והשני מתקן: "לא, פעם קודמת אני הייתי הראשון!", והבת מכריזה באמצע הסלון: "אני בכלל לא רוצה להתקלח!!"— אני מוצאת את עצמי עומדת במרכז הסלון, נושמת עמוק ומחפשת שאריות של סבלנות. אני משמשת בתפקיד השופטת, מנסה לארגן את כולם בשקט ובסדר. בסופו של דבר, האחד שנבחר ראשון נכנס במהירות לאמבטיה, ומיד אחריו כל השאר, בסופו של דבר כולם מגיעים למיטה.

זמן הסיפור מגיע, אבל העיניים שלי כבר חצי עצומות. אני מקריאה בקול עייף אך חמים, מקווה שיסיימו להירדם לפני שאגמור את הספר. חיבוקים אחרונים, נשיקות קטנות, קריאת שמע ואז מגיע הקול הבלתי נמנע: "אמא, אני רוצה מים", אני קמה, ממלאת את הבקשה, חוזרת שוב לחדר, מוודאת שכולם מכוסים, משתהה מעט. רק אז אני מתגנבת החוצה בשקט, נזהרת שלא לעורר אף אחד, מתעלמת מהצעצועים שפזורים על הרצפה, ומותירה את האור במסדרון דולק.

אני ניגשת למטבח, פותחת את המקרר בתקווה למצוא משהו מפנק לעצמי. העיניים שלי נתקלות בדף המבצע של הילדים – מלא במדבקות צבעוניות, כל אחת משקפת הישג קטן: "סידרתי את החדר", "עזרתי לאחותי", "עניתי אמן". אני מחייכת בעייפות, נוגעת קלות בדף, ולוחשת לעצמי: "מתי מישהו יערוך לי מבצע וייתן גם לי מדבקה?"

מי ייתן לי מדבקה על זה ששוב זכרתי הכול, שהקשבתי, ליטפתי, קיפלתי, בשלתי, כיבסתי, סדרתי, הלכתי, גזרתי, סרקתי, חיפשתי, טיפלתי, חיבקתי, חינכתי, הצחקתי, ארגנתי, הסברתי, ניחמתי, עזרתי, תכננתי? " ועל עוד אלף דברים קטנים שלא תמיד רואים – על הרגעים שבהם ויתרתי, הבלגתי או פשוט הייתי שם. כל כך הרבה רגעים, קטנים וגדולים שמספרם אינסופי.

הרי אם היה כזה דף, הוא היה מלא. כולו כוכבים.

ראיון עבודה בלתי צפוי

בארצות הברית נערך ראיון עבודה שנראה, על פניו, כמו כל ראיון אחר. המראיין פונה למועמד ושואל:

"הדרישות לתפקיד הזה הן לא רק מנהל תפעול. מדובר באחריות עצומה, בעבודה שדורשת הרבה יותר. אנחנו מחפשים מישהו שיידע להתמודד עם אתגרים גדולים, בשטח ובחיים."

הדרישות מתחילות להתבהר, והן פשוט מדהימות:

"ניידות מתמדת, עמידה רוב הזמן על הרגליים, התכופפות, סחיבה, כל הזמן להיות פעיל. תצטרך כושר גופני ברמה גבוהה. מישהו שיש לו תואר ברפואה כלכלה ובבישול קולינרי. שעות העבודה הן 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. אין הפסקות, אין זמן לישון, אפשר לאכול רק אחרי שאלו שתחתיך סיימו לאכול.

והנה מגיעה השאלה שכולנו מצפים לה: "אז… מה המשכורת?" המראיין עונה: "אין תשלום."

המועמד בהלם: "איך אפשר לעבוד ככה בחינם?" זה פשוט לא אנושי!

המראיין עונה בשקט: "מיליארדי אנשים עושים את זה. עכשיו, ברגע הזה.

 מדובר באמהות. אמהות עושות את זה כל יום, 24 שעות ביממה, ללא תשלום."

למה זה כל כך מרגש?

המילים האלו, והריאיון הזה, נגעו בי עמוק, ואני מתארת לעצמי שאני לא היחידה…

ושאלתי את עצמי – למה זה כל כך נוגע? למה זה כל כך מרגש? והבנתי שזה בגלל שאין כמעט פעמים שבהן מעריכים באמת את היקף העבודה האימהית, את המסירות הטוטאלית, את הדופק הפועם בלי הפסקה של האימהות. אין הרבה רגעים שבהם מישהו עוצר, אומר תודה או מראה לה הערכה על כל ההיקף של מה שהיא עושה.

הרבה שירים נכתבו על אמהות, אבל כמה מהם באמת מצליחים ליישר קו בין המילים היפות למציאות היומיומית? שירים מלאי דרמה על אמהות מקשטים את מסיבות גן או באירועים משפחתיים, אבל כל אלו לא מיטיבים לתאר את ההתמסרות היומיומית הבלתי פוסקת.

אז מי יאמר לאמא מילים טובות? מי יכיר בתשומת הלב שהיא נותנת, בבחירות שהיא עושה, בהשקעה העצומה שלה?  וכדבריה של חיה הרצברג: "מי יגיד לאמא רגילה, בבית רגיל, עם ילדים רגילים ועצבים רגילים, מילים טובות? מי ילחש לאמא מילים טובות שהיא תשמע, ויעריך את עמלה, ויכיר במורכבות האינסופית של להיות, פשוט להיות, יום אחרי יום?"

שאלת הזהב: מה שלומי?

במהלך אחת ההרצאות שלי, שאלתי את האמהות: "מה שלומי. ולא, זאת לא הייתה טעות, לא "מה שלומכן?" אלא – "מה שלומי?" לאחר מכן, ביקשתי מהן לשאול את עצמן את השאלה הזו. ואז בקשתי ממי שזה עשה לה טוב להצביע. לא פלא, שרוב היושבות הצביעו, כי כולנו זקוקות לשאלת "מה שלומי?" כל יום. אנחנו שואלות את הסביבה, את הילדים, את בני הזוג, אך לעיתים שוכחות לשאול את עצמנו.

הכוח של "מה שלומי?" הוא עצום. הוא מאפשר לנו להיות במודעות למי שאנחנו ומה שאנחנו עושות. אחרי כל יום של נתינה ועשייה, האם עצרנו כדי לשאול איך אנחנו מרגישות? זה רגע של מודעות עצמית, שמאפשר לנו להקשיב לעצמנו בלי שיפוטיות ולתת לעצמנו את ההכרה והחיזוק שאנחנו כל כך זקוקים להם.

אנחנו לא צריכות לחכות שמישהו יראה אותנו, אנחנו יכולות להעניק לעצמנו את אותה חמלה עצמית כל יום. הצורך הזה – שמישהו יראה אותנו, יקשיב לנו, יגיד לנו שאנחנו נהדרות – הוא צורך טבעי. אז למה לחכות שמישהו אחר יעשה את זה? למה לא אנחנו? אל תחכי למישהו אחר, תני לעצמך את ההכרה המגיעה לך, זה יכול לשנות את התפיסה שלך על עצמך ולהעניק לך כוח אינסופי.

מילים טובות – המתנה שאת חייבת לעצמך

בהקשר הזה אני נזכרת במחקר המדהים שערך החוקר היפני מאסרו אימוטו, שבו הוא מצא כי מילים יכולות להשפיע על צמחים בצורה מרשימה. כשצמחים נחשפו למילים חיוביות כמו "אני אוהב אותך" או "תודה", הם פרחו וצמחו בקצב מהיר יותר והיו מלאים בחיוניות. בצד השני, צמחים שנחשפו למילים שליליות, שקעו, לא צמחו ונסוגו. בדיוק כמו הצמחים, המילים שאנחנו אומרות לעצמנו משפיעות על איך אנחנו מרגישות. המילים שאנחנו בוחרות לומר לעצמנו הן כלי חזק לשינוי המצב הנפשי שלנו ולחיזוק הפנימי שלנו.

בדיוק כמו שהמילים עשויות לעודד ולחזק את הצמחים, הן יכולות לחזק אותנו. אז למה לא לבחור במילים טובות? למה לא להתחיל לומר לעצמנו את הדברים שאנחנו כל כך זקוקות לשמוע – מבלי לחכות שמישהו אחר יגיד לנו אותם?

תזכרי להגיד לעצמך כל יום: "אני טובה, אני מסורה, אני עושה עבודה מדהימה". ה' אוהב כל אחת ואחת מאתנו, ואת חלק בלתי נפרד מההוויה הזו. כל פעולה שאת עושה – כל פרט ופרט – הוא מצווה, נתינה ואהבה אינסופית. אל תשכחי שאת מגדלת נשמות יהודיות!

כשאין כוח – תחפשי אותו בתוכך

כשעיינתי בתגובותיכן לפוסטים שכתבתי, זיהיתי שהצורך המרכזי של רבות מכן הוא בכוח. תגובות כמו "אין לי כוח!" או "אין מילים לתאר את הכוח שנתת לי, והכוח שהמילים שלך נותנות…"או: "חיזקת אותי מאוד". משקפות זאת בבירור. ואגב, המילים שלכן מטעינות גם אותי בכוח!

כוח הוא אכן מצרך מבוקש, ולעיתים, כשאין לך מי שיעניק לך אותו, חשוב שתהיי את המשאב של עצמך. שאלי את עצמך: "מה שלומי?" והעניקי לעצמך מילים טובות ומחזקות. ההכרה העצמית הזאת תסייע לך להתמודד עם האתגרים ולהמשיך קדימה.

הברכה שמתחילה ממך

בברכת המזון אנחנו מבקשות: "הרחמן, הוא יברך אותי ואת בעלי, את זרעי ואת כל אשר לי". יש משהו עוצמתי ומעורר השראה בברכה זו המעוררת את השאלה – איך את מתחילה בברכה לעצמך? זה לא אנוכי מדי. אבל לא. את השורש של הבית שלך, את העיקר שלו. אם את לא מבורכת, את לא יכולה להעניק ברכה למי שסובב אותך. תחוני את עצמך קודם, תעניקי לעצמך את הברכה שאת זקוקה לה, ואז תזכי גם לברך את בני ביתך בכוחות מחודשים ובשמחה.

הרגע הזה, שבו האמת מתבהרת, נוגע בי בכל פעם מחדש

כדבריה של הרבנית נוישטאט ע"ה: "אף אחד לא מוחא כפיים כשאת מוחה את דמעת ילדך. אף אחד לא שר לך שירי תהילה כשאת שרה להם שירי ערש בקול עייף אך מלא אהבה.
את לא מקבלת כבוד כשהם קוראים לך בפעם השביעית בלילה, ואת קמה שוב, מאכילה, מלטפת, מרגיעה. אף אחד לא שם לב לכל אותן פעמים שבהן את מייעצת, מתייעצת, משתדלת, נופלת וקמה שוב ושוב. ואף אחד – אף אחד מלבד השם – לא רואה את הכול.
רק הוא שם, רק הוא רואה את הלילות שבהם עינייך נעצמות מאוחר מידי.
רק הוא מבין את עוצמת הוויתור, את הנתינה הבלתי נגמרת, את העייפות שמשולבת עם אהבה שאי אפשר לכמת במילים".

הלב של אמא – מעבר לכל מדד

אמא זהו תפקיד שאין בו הפסקות ואין בו ימי חופש, אבל יש בו משמעות שאין לה תחליף. על כל רגע של נתינה, את עושה נחת רוח לבורא. על כל מאמץ שאת משקיעה – יש מי שזוכר – ומי שמשלם, "שכרך מאת השם."
ואת? תזכרי גם את עצמך. תני לעצמך רגע.
שאלי את עצמך: מה שלומי? ואמרי לעצמך מילים טובות.
גם אם אף אחד לא נותן לך מדבקה או מוחא לך כפיים, תהיי שם לצדך ותדעי: שאין בעולם טבלה שיכולה להכיל את כל העשייה, ההשקעה, המסירות והלב של אמא יהודייה.

הארה עצמית –

אמא היא הלב הפועם של הבית. כשאנחנו מטעינות את עצמנו בכוחות חיוביים, אנחנו משפיעות על כל הסובבים אותנו. כמו סוללה שזקוקה לטעינה כדי להפעיל את המכשיר, כך גם אנחנו – זקוקות לרגעים של מילים טובות ואהבה עצמית.

התרגיל הבא יעזור לך לעצור, להטעין את עצמך, ולזכור שאת מקור הכוח והאהבה בבית שלך.

---

תרגיל: מילים טובות לעצמך

1. נשימה עמוקה:
   שבי בנוחות וקחי נשימה עמוקה. דמייני שאת משחררת את כל העומסים של היום עם כל נשיפה.
   
2. חשבי על רגע קטן של הצלחה:
   בחרי רגע אחד מהיום שבו הרגשת שעשית משהו טוב – פעולה קטנה, חיוך, או אפילו מאמץ לשמור על סבלנות.
   
3. כתבי לעצמך משפטים מחזקים:
   כתבי לעצמך משפטים שמתחיל ב:

• "אני גאה בעצמי בגלל…"
• "היום הצלחתי…"
• "אני טובה כי אני…"

כתבי את המשפט על פתק קטן ושמרי אותו במקום שאת רואה מדי יום – בארנק, ליד המיטה, או על המקרר. בכל פעם שתראי אותו, תזכרי ברגע הזה של הכרה עצמית.

זכרי: אל תחכי שמישהו אחר יחזק אותך – תהיי מקור החיזוק לעצמך, מגיע לך! 💖

אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

 ♦משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.
 ♦חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

 ♦פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו?   02-3134108