הכנה לחג השבועות

משמר תפילה’ בליל שבועות
(טובי ברון)
זה היה ליל שבועות הרביעי בו התכנסנו. שלוש שנים קודם לכן, בערב שבועות
החלטנו חברותיי ואני שגם אנחנו נוכיח את יכולתנו בעניין ה”משמר”…
היינו נערות בגיל 15 מלאות מרץ של כיתה ט'. קבענו להיפגש אצלי בבית
אחרי סעודת החג.
גרנו בדירת גג בשכונה שנבנתה בקצה בני ברק (היום יודעים שאין לעיר הזאת
קצה, אבל לא משנה)
החברות שלי טיפסו עד לקומה הרביעית בה גרנו. כל אחת סחבה איתה ספר
מרשים תחת בית שחיה (אם כבר רושם אז רושם, לא?)
אבא שלי התכונן לצאת לבית הכנסת כשקלט שמתחילה “חגיגה”. הוא קרא
לי ושאל: “טובי, מה זה?” אמרתי לו בהתלהבות גלויה: “השנה אנחנו עושות
משמר”. “באמת?! בואי איתי לגג לרגע”- הייתה התגובה הבלתי צפויה.
עליתי אחריו. הוא הרים מבטו ואמר: “טובי, תסתכלי למעלה. את רואה את
השמיים??” זה היה בימים שבבני ברק עוד ראו את השמיים, אז אמרתי: “כן”.
הוא המשיך: “שם בשמיים יש רבונו של עולם. הוא יודע איפה נמצא עכשיו
הבעל שלך. מה הוא יעשה היום בערב. זה יום מתן תורה. תתפללי שיהיה לך בן תורה ובית של תורה”.‎
הייתי נערה צעירה עם אחים מעלי. אבל אבא דיבר כל כך אמיתי וקול התורה
שהתנגן מבית הכנסת הקרוב השלים את התמונה.
נשארתי בגג לבדי ובכיתי לפחות חצי שעה על מי שיהיה בעלי…
חברות, עברו עלי עוד 4 שנים בסמינר, עוד כ 15- שנים בשידוכים (אני מקווה
שאתם יודעים חשבון ובמקרה שלי צריך גם לשבור את העשרת….)
ברבות השנים (והן רבו…,) התחתנתי עם צדיק, בן תורה שבא ממשפחה
אמריקאית, דתית לייט בלשוננו.
בחג השבועות הראשון לנישואינו הוא פנה לדלת כדי ללכת ללמוד בישיבה.
פתאום הוא עצר ושאל: “את יודעת מתי החלטתי שרצוני לשבת בבית ד’?”
הרמתי גבה. לא ידעתי שמדובר ברגע שאפשר לספר כשיד אחת על ידית
הדלת. “זה היה בליל חג השבועות. הזמינו אותנו לשעת סיפור בבית הכנסת המודרני.
אני החלטתי לנסות ללמוד מתוך ספר. הצלחתי ללמוד לבדי כל הלילה! בעלות
השחר הבטתי בעד החלון ולחשתי תפילה ‘שבתי בבית ד’ כל ימי חיי…”
כן, כולכן מנחשות: אותו ליל שבועות בו נער אמריקאי במדינת מיזורי שבמרכז
אמריקה לומד תורה ומחליט לדבוק בד’- זהו חג השבועות בו הייתי בכיתה ט’….
את הסיפור המרגש הזה אני מספרת בכל ימות השנה בכל סמינר בו יוצא לי
להופיע, מתוך תקווה שבנות תיקחנה עימן דברים.
“מה שאת עושה -הוא עושה”- אני אומרת לבנות…
ההמשך העוצמתי של הסיפור הזה קרה לפני ארבע שנים גם כן בערב חג
השבועות. הופעתי בתיכון בבית שמש. סיפרתי להן על שבועות שלי בכיתה
ט’ ועל הרגעים שעברו על בעלי באותו לילה. הדגשתי לבנות כמה גדול כוחו
של ליל מתן תורה בתפילה על בעל צדיק וילדים טובים.
סיכמתי שם במילים: “שמרי על מכובדות ואיכות כדי שתזכי בזיווג כזה. אסור
להיות סתם עוד אחת שמבזבזת ימים והזדמנויות”.‎
כשיצאתי אל המונית הבחנתי בבת שעמדה רועדת מבכי וחיכתה לי. היה קשה
להבין את שברי המילים. “החזרת אותי הביתה…אני בכיתה י”א. עברתי תקופה
קשה. החלטתי לנטוש הכל. יש לי בבית מזוודה ארוזה ומכתב מוכן… כשדיברת
על התפילה שלך בשבועות של כיתה ט’ החלטתי שאני לא רוצה בחור כמוני….
אני חוזרת הביתה. אני אלחם”.
חיבקתי אותה. ברכתי אותה בחום לב נרגש. עברו מאז 6 שנים. לפני תקופה
קיבלתי הזמנה לחתונה ובה תאור מפורט.
אותה נערה מבית שמש כנראה צמחה לבת ישראל מפוארת. הוצע לה לשידוך
בחור טוב. מישיבה של מתחזקים-אמרו לה.
הם נפגשו ואז הוא התוודה: לפני 6 שנים הייתי במ”ט שערי טומאה. פנה אלי
חבר והציע שניסע לאומן לשבועות. שמחתי.
בליל החג החבר’ה ישבו על האדמה ומישהו התחיל לשיר “אוחילה לקל”.
פתאום משהו קרה לי. לא יודע להסביר את זה, אבל הורדתי את הראש לאדמה
והתחלתי לבכות כמו שלא בכיתי שנים.
כשגמרתי לבכות ידעתי שאני חוזר לארץ וחוזר לישיבה. אני רוצה לבנות בית
שכולו תורה ושאיפה. הבחור היה מופתע לראות שהבחורה פורצת בבכי, כאילו
של ליל שבועות. ואז הגיע תורה להתוודות. היא תארה את חג השבועות שלה
בכיתה י”א…
היא סיימה את המכתב הזה שהיה מצורף להזמנה, והוסיפה באדיבות טישיו.
את האמת? הוא לא היה מיותר…