היתר בנייה אישי? ממי צריך לבקש?

את מכירה את זה? אחרי כל ההכנות, החישובים וההתרוצצות הבלתי נגמרת, את בטוחה שהכול מתנהל כשורה. ואז, ברגע הכי לא צפוי, את מגלה שיש משהו קטן שתוקע את כל התהליך: היתר בנייה מהשכנים.

את עומדת מול הבית שלך, מול כל החלומות שהשקעת בהם מחשבה ואנרגיה, ופתאום את נדרשת להסביר, להצדיק ולבקש רשות. רגע, מה? זה הבית שלך! את בונה אותו, מתכננת אותו, רוצה להכניס בו יותר מקום, יותר אור, יותר חיים. למה את צריכה אישור מאחרים?

ובכל זאת, את מוצאת את עצמך שם, מחייכת בנימוס, מנסה להסביר. ואז, בלי שהתכוונת, זה הופך לשימוע פתוח. יש מי שמסכים איתך, יש מי שמרים גבה, ויש את אלו שזורקים הערות כאילו הם מנהלים את החיים שלך. ופתאום, בלי שהתכוונת, את לא רק מציגה תוכניות אדריכליות, אלא עומדת לבחינה ציבורית, וכל אחד מסביב מרשה לעצמו להיות השופט.

אבל זה לא רק על הבית. כמה פעמים אנשים מסביבך מרגישים שמותר להם להביע דעה על איך את חיה? איך את מגדלת את הילדים שלך? ועל כמה? איך את מקבלת החלטות? למה הם בטוחים שכל צעד שאת עושה חייב לקבל היתר בנייה?

הבית שלך – הבחירות שלך

האמת היא שאין לך צורך בהיתר מאף אחד. לא לבית שלך, לא להחלטות שלך, לא לדרך שלך.

בבנייה והרחבת הדירה, ברור שצריך לקבל היתר. זה חלק מהתהליך. אבל כשמדובר בבניית הבית הפרטי שלך – הילודה, גידול הילדים או כל שינוי אישי – זה רק שלך ושל בן הזוג שלך. זו החלטה שלכם, זכותכם הבלעדית, ואין שום סיבה שהיא תהפוך לנושא לשיחה פומבית.

ובכל זאת, המציאות לא תמיד מתנהגת לפי התכנון. מה שהיה פעם עניין אינטימי ומיוחד לבני הזוג, הפך כיום לנושא חם בגינות הציבוריות וללחישות מתמשכות בין שכנות.

והנה את, יושבת בגינה עם חברות, משתפת בשיחה שגרתית עם השכנות. פתאום, אמא מגיעה עם ילדיה – אחד על הידיים, אחד נגרר מאחור, כולם רצים וצוחקים. והיא, אותה אמא, מתקדמת לאט ובכבדות- יש לה סיבה…

ואז, אחת השכנות, כמו כל אחת שהיא "המומחית" לעניינים כאלה, קוטעת את השיחה ומביטה בה במבט חצי מזועזע, "איזה מסכנה", היא אומרת לחברתה. כאילו כל אחד פה כבר יודע מה טוב ומה לא. כאילו מישהו ביקש את ההסכמה שלהם, או את דעתם בכלל. אבל הנה, כולם יודעים מה נכון עבורך – ובלי לשאול אותך בכלל.

כבוד והערכה – היכן הם היום?

בזמני, לא לפני זמן כה רב, כשהייתה לנו את הבשורה הטובה, היינו מסתובבות בגאווה. כולם היו שותפים לשמחה. אני זוכרת איך הייתי צוחקת כשהייתי מורה, ושמעתי את הבנות מתלחששות – "המורה אסנת, כל שנה בחופשת לידה." היה בזה משהו שריגש אותנו, כי זו באמת הייתה תקופה של שמחה אמתית, של הרגשה שהשפע וההמשכיות מגיעים אלינו.

כיום, המצב שונה. האישה היום מוצאת את עצמה חוששת – לא רק מה היא תענה על השאלה, אלא גם מה יגידו החברות, הצוות או הבוס. כל יציאה לחופשת לידה לא תמיד מתקבלת בהבנה, ולא תמיד זוכה לכבוד שמגיע לה. יש שמעקמים את האף, וזו כבר לא שמחת החיים אלא סוג של אתגר להתמודד עם הציפיות החברתיות והמקצועיות.

ביקורת במקום הערכה

אני יודעת איך זה מרגיש. אני יודעת כמה קשה זה יכול להיות. כמה זה מאתגר ללכת לעבודה כשאת נסחבת בפעם השישית ברצף, כשאת מרגישה שכל מבט של הבוס צורב בעורף. המחשבות שעוברות בראשו ברורות לך לחלוטין:
"עוד חופשת לידה? לא מספיק הייתה לה אחת עכשיו? למה אני צריך להתמודד עם הילודה הבלתי נגמרת הזו?"
זה מבייש, זה כואב, וזה גורם לך לשאול את עצמך – למה זה ככה?

איך הפכנו לחברה שבה כל בחירה משפחתית מעוררת ביקורת במקום הערכה? מדוע ההחלטות האישיות, שאמורות לזכות בכבוד ובתמיכה, נתקלות לעיתים קרובות בשיפוטיות ובזלזול?

היכן הכבוד שניתן לנו פעם, כשהיו קמים גדולי ישראל בפני אישה לפני לידה? כי בתוכה נמצא מלאך, כי נוצרת בה נשמת ישראל, והיא מרכבה לשכינה.

איך קרה שהכבוד הזה הלך לאיבוד? אז איך קרה שהגענו למצב הזה? והאם אפשר להחזיר את הכבוד למקומו הראוי? זו שאלה שמחייבת אותנו לעצור ולחשוב, כי ייתכן שהתשובה טמונה ביכולת שלנו לשנות את השיח, לכבד את הבחירות האישיות של כל אחת, ולהיזכר מחדש בערך העצום שבחיים שהיא מביאה לעולם.

שותפות עם הקדוש ברוך הוא – זכות ושכר לנצח נצחים

סיפור של אמונה בלתי נתפסת הוא סיפור על הסבתא של הרבנית נוישטאט ע"ה. במהלך השואה, כאשר כל העולם סביבה היה שבור ומרוסק, היא ילדה שלושה ילדים. הסביבה לא הבינה אותה, לא היה הגיון במעשיה בעיניהם, אבל היא הלכה בתמימות עם הקדוש ברוך הוא, לא חיפשה להבין את העתיד ולא ניסתה לחזות מה יקרה מחר. היא פשוט האמינה בו, ציפתה לו, ונתנה לו את כל כולה. כל ילד שהביאה לעולם הפך לברכה גדולה, כל אחד מהם היה ציר נוסף בחיזוק האמונה והערכים שהיא חינכה להם. שלושת הבנים שנולדו לה בשואה הפכו לתלמידי חכמים, כל אחד מהם היה עמוד תווך בקהילתו ונשאו בגאווה את מורשת האמונה שלה.

הילדה שנולדה במחנות וגורלה לא ידוע, כמו נס שאין לו הסבר, הייתה זו שבזכותה ניצלה מאושוויץ. בעלה, באותו זמן, ברח ממקום למקום עם ארבעה ילדים קטנטנים. הם התחבאו במסתורים, כעכברים, ובסופו של דבר כולם ניצלו בעזרתו של הקדוש ברוך הוא. בסוף המלחמה התאחדה המשפחה. פחות משנתיים אחרי שחרורם, נולד להם בן נוסף.

כוחה של אמונה

פעם, בעת שמחה, כולם ישבו יחד, סביב שולחן של תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה, בשעה שהנחת מציפה את הלבבות. באותה שעה, פנה בנה, הר' עזריאל טאובר זצ"ל אל הסבתא ושאל: "אמא, איך היו לך כוחות להביא ילדים לעולם בצל המשרפות? חשבת באמת שתישארי בחיים? שתגדלי אותם?" והיא ענתה לו בכובד ראש ובפשטות: "מה  פתאום? מאיפה שאדע? ילד שלי, אנחנו יהודים מאמינים בתחיית המתים. נשמת ישראל היא חלק אלוק. אנחנו לא מביאים ילדים רק בשביל העולם הזה. לשתף פעולה עם הקדוש ברוך הוא זו זכות ושכר לנצח נצחים."

הסבתא נפטרה בגיל 87, ובמהלך כל חייה הלכה עם הקדוש ברוך הוא, חיה בתודעת נתינה ושותפות אתו. היא לא התעסקה במה שיהיה לה, אלא במה שהיא יכולה לתת לו…

סיפור של שליחות, אמונה ושמחה

כשהספר של הרבנית נוישטאט ע"ה עמד לצאת, עורכת הספר פגשה אותה וראתה אותה מוארת באור מיוחד. הרבנית סיפרה לה בהתלהבות על כך שנולדה לה נכדה, והיה נדמה כאילו זו הנכדה הראשונה. עורכת הספר, שידעה שהיא כבר סבתא רבה, שאלה אם הרבנית עדיין מבקרת את היולדות בהתרגשות, ואם עדין סבתא מתלהבת? הרבנית ענתה בשמחה: "מה פירוש? השמחה לא נגמרת! והראתה לה את ערכת הפינוק שהכינה ליולדת, שכללה תמרוקים, משחות, בשמים, ספרים, שוקולדים, שייק פירות מיוחד וערכת פינוק לתינוקת: שמיכה, כובע ובגד…. בנה, שראה אותה עם כל הציוד, אמר: "אמא, הפעם הגזמת!" והרבנית ענתה לו בחיוך: "אתה הגזמת, יש לך יותר ילדים ממני, בלי עין הרע!".

אין זה פלא שברקע שמחתה של הרבנית, כמו גם של סבתה, עומדת אמונה עוצמתית שמלווה את המשפחה כולה. כמו סבתה, שהביאה ילדים לעולם גם בשואה, הרבנית חיה בתחושת שליחות – כל ילד או נכד הוא ברכה חדשה. כל תשומת לב שהיא מעניקה ליולדת, כל מתנה וכל מילה, נועדה לתת לה כוח ותעצומת ולהראות לה שהיא לא לבד.

כל אחת מאתנו יכולה להיות חלק מהשינוי

כמו הרבנית, שתמיד מצאה דרכים להעניק לאמא החדשה את כוח החיים, גם אנחנו יכולות להוביל שינוי קטן שיכול להשפיע על עולמות שלמים. אני זוכרת איך אחת השכנות שלי, שלחה לי ארוחות חמות ומפנקות אחרי הלידה, וזה באמת חימם לי את הלב, הרגשתי שאני לא לבד. זה היה יותר מאוכל – זה היה חיבוק, תחושת שייכות ואכפתיות. הרגשתי שמישהו ראה אותי, העריך אותי, וזה נתן לי כוח להתמודד עם הקשיים, וחשבתי לעצמי – אולי הגיע הזמן שגם אנחנו, כל אחת ואחת מאתנו, נהפוך להיות השכנות האלו, האחיות, הגיסות או הסבתות שתומכות, אם במילים ואם במעשים, ומעוררות כוחות באמהות. אולי הגיע הזמן שנהפוך לעוגן עבור אמהות, נשים שמגדלות דור חדש, וניצור סביבה שמעריכה את הרחבת המשפחה ונותנת לה מקום של כוח וגאווה. כל אחת מאתנו יכולה להיות חלק מהשיח הזה, הכוח לעודד ולהרים נמצא בידיים שלנו.

בניין הבית ובניין האומה – איך כל צעד משפיע על הגאולה

בניין הבית הוא בניין האומה. כל אחת מאתנו שותפה במפעל האדיר הזה, חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה. כי הגאולה אינה אירוע חיצוני שממתינים לו – היא בניין שנבנה בכל רגע, בכל נשמה חדשה שיורדת לעולם.

האם נהיה שותפות במעשה הבניין? האם נזכה לראות בעינינו את היסודות הופכים למקדש שלם? כל צעד שלנו, כל תמיכה וכל עידוד, הם חלק מהבניין הגדול… כשמדובר בבניין פרטי, הרשויות אולי יבקשו היתר, אבל כשמדובר בבניין האומה – הזכות לבנות היא בסיסית, טבעית, חלק מהותי מהשליחות שלנו.

גם אנחנו, כל אחת ואחת מאתנו, בונות. לא עם לבנים ומלט, אלא עם נשמות וחיים. כל ילד שנולד הוא אבן נוספת בבניין בית המקדש העתידי, צעד נוסף להשלמת התמונה הגדולה של הגאולה. הרי נאמר בגמרא (יבמות ס"ב): "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף". יש עולם שנקרא גוף, שבו שוכנות הנשמות עד ירידתן לעולם. כל עוד לא ירדו כל הנשמות – הגאולה מתעכבת.

וכאן טמון גם החלק שלנו. אם לא כל אחת יכולה לבנות בפועל, כל אחת יכולה להיות חלק מתהליך הבנייה. מילה טובה, תמיכה, עידוד – אלו החומרים שמחזקים את יסודות הבית. כל מחווה של חיזוק לאמא, כל חיזוק לאישה שעומדת בצומת החלטות, היא חלק מהמפעל הזה. כי הבנייה אינה רק פיזית – היא גם נפשית, רוחנית, קהילתית.

האם אנחנו בונות את הגאולה?

הגאולה אינה אירוע חיצוני שממתינים לו – היא בניין שנבנה בכל רגע, בכל נשמה חדשה שיורדת לעולם, ובכל יד תומכת שמסייעת לה להגיע לכאן.

אנחנו לא רק מחכות לה, אנחנו בונות אותה. לבנה אחר לבנה, במילים שמחיות, במעשים שמרוממים, בחיבורים שמאירים את הדרך.

איזו אבן תבחרי להוסיף היום?

הארה עצמית –

לפעמים אנחנו מוצאות את עצמנו ממתינות לאישור מהסביבה – אם זה מהמורה, השכנה, או אפילו מהבוס, כדי להרגיש שאנחנו בסדר עם הבחירות שלנו – ולא משנה מה נכון לנו לבחור עכשיו (הרי ברור שנשים שקוראות את הטור הזה מנהלות את חייהן על פי הכרעה תורנית) –

אבל האמת? תזכרי שבסופו של דבר, את יכולה להרגיש טוב עם עצמך בדיוק כמו שאת. תעצרי רגע, תני לעצמך את האישור שאת הכי צריכה – את שלך!

התרגיל הבא נועד להזכיר לך את זה, ובמינימום זמן ומאמץ.

תרגיל חמלה עצמית – להיות שלמה עם עצמי:

1. שאלת מפתח: קחי רגע וחשבי על משהו שאת מרגישה שלמה איתו, בלי צורך באישור של אחרים – זה יכול להיות החלטה משפחתית, מקצועית או אישית. איך זה גורם לך להרגיש?
2. רשימת כוחות: כתבי 3 כוחות פנימיים שיש לך, שיכולים לעזור לך להרגיש חופשיה מלהיות תלויה באישור של אחרים. למשל: אינטואיציה טובה, אומץ להחליט, יצירתיות, אמונה.
3. משפט אישור: כתבי משפט אישי ומחזק שישרת אותך כשאת מרגישה צורך באישור חיצוני. לדוגמה: "אני אמיצה ועושה את הבחירות שלי מתוך כוח פנימי."
4. תמונה פנימית: דמייני את עצמך עומדת בפני קהל או שיחה עם מישהו, ומרגישה שיש לך את כל הזכות להיות שלמה עם עצמך. איך זה מרגיש? חווי את התחושה הזאת כמה שניות.
5. התחייבות קטנה: קבעי מטרה אחת שתעשה השבוע כדי לחיות מתוך תחושת שלמות עצמית. זה יכול להיות החלטה קטנה או צעד שייתן לך תחושת חופש מהשפעת אחרים.

נשות בית שמש והסביבה מוזמנות להיפגש בלייב ולומר שלום : ) 🧡

'צומחת מחדש' – ערב שממלא אותך בכוחות, ומוזיקה שמחברת אותך לעצמך מחדש!

פרטים במודעה למטה! 👇

אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

 ♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

 ♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

 ♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108    

לתשומת לב, בגלל שמדובר על נושא רגיש, רק תגובות שמתאימות לכלל הציבור נוכל לאשר. עמכן הסליחה : )