הילדה שלי עדיין בוכה כל בוקר…

6 Responses

1. אני רק יכולה לתאר מה עבד עם הילדון שלי (גם בגיל שלוש).
   ניסיתי לתאר ולשקף לו את הרגשות שאולי הוא מרגיש בקשר לגן (הוא לא שיתף כמעט והיה חוזר מרוצה כך שלא יכולתי לדעת בוודאות איך הוא מרגיש).
   משהו כמו: מעניין לך לשמוע את הסיפורים בגן, או מה שלומדים על הפרשה/ החגים, ואתה גם מרגיש לא נוח עם החברים החדשים, אתה שמח לשחק בכל המשחקים החדשים שבגן אבל אולי פוחד מהגננת שחדשה לך וכך הלאה.. ממש נתתי דרור לדמיון וניסיתי להעלות בדעתי כל מה שיכול להיות שידבר אליו.
   ובסוף ניסיתי לנרמל את התחושות, להגיד לו שהרבה ילדים מרגישים תחושות כאלה, וזה יכול להיות מבלבל שמרגישים את כל התחושות האלה יחד, אבל זה בסדר, ושהוא ירגיש יותר בנוח אחרי שהוא יתרגל ויכיר את הגן יותר.
   גם תוך כדי שדיברתי את כל זה, היה נראה לי שזה ״גדול עליו״, כן ניסיתי כל הזמן לפשט את המילים שלי, כדי שידבר אליו כמה שיותר.
   ממש לא הייתי מתוכננת או משהו כזה, כאילו הקב״ה שלח לי את המילים שהוא היה צריך לשמוע.
   הוא הגיע לגן הרבה יותר רגוע.
   חזרתי על השיחה הזו עוד פעמיים-שלוש.
   ומאז הוא הולך שמח.

   הגב

2. וואו!
   נשמע ממש כמו הבת שלי….
   את האמת שזה אופייני לילדים רגישיים וזה גם מאד מאד קשה כאמא
   אבל ממליצה לך לבדוק יסודי מאד מה קורה בגן כי היה לנו שנה כזו ולקראת סוף השנה מצאנו לקויות מפחידות ביותר בגן
   אז תעשי כמה ביקורי פתע בגן בכל מיני שעות ביום ואח"כ תוכלי להרגע שזו רק הרגישות.

   כמה דברים שהקלו מאט אצלנו-
   הרבה הסברה מילולית לגבי שלבי ההתארגנות בבוקר (בזמן רגוע באמצע היום)
   הסבר גם לגבי הפרידה בגן כמובן (-דוג', אמא תיקח אותך עד לפתח הגן, תיתן לך חיבור ונשיקה ואת תיכנסי כמו ילדה גדולה ובוגרת לגן, ובסוף היום נבוא לאסוף אותך)
   לנסות להקדים התארגנויות לערב קודם. כמו, סידור השיער, הכנת הבגדים ליד המיטה או אפילו שינה בבגדים.

   בהצלחה רבה לך אמא יקרה!
   בהשתתפות ובהבנה עמוקה

   הגב

3. וואי זה לא קל,
   אני יכולה להגיד לך גם כאמא וגם כגננת גן חובה, אני נתקלת בדברים כאלה,
   הרבה פעמים ילד שקשה לו ללכת לגן זה לא כי רע לו בגן, זה כי קשה לטו לעזוב את הבית.
   יכול להיות שהיא מאוד נהנית בגן אך זה שאת בבית מקשה עליה את היציאה וזה מאוד הגיוני,
   קשה ללכת מהבית כשאמא נשארת בו…
   לפי מה שנשמע מדברייך נשמע שטוב לה בגן וזה יושב על משהו כזה.
   מנסיון שלי לא להעצים את הבכי כי לפעמים זה גורם לזה להתפתח אך יחד עם זאת להבין אותה,
   "בטח קשה לך שאמא נשארת בבית ואת הולכת, אבל זה לא נורא, כי כיף לך בגן עם החברות ובצהריים תחזרי לאמא…"

   הגב

4. הי אפרת יקרה, הקושי של הבת שלך קורה, וקורה הרבה.
   כמעט בכל גן יש ילד\ילדה או שניים שחווים את הקושי הזה,
   הוא לא קשור לגן, הוא קשור לילדה,
   זה קושי בפרידה.
   כל ילד עובר תהליך פרידה והיכולת שלו להיפרד מהדמויות המשמעותיות הולך ומתפתח (בעיקר אמא, אבל יש ילדים שמתקשים אפילו להיפרד מאנשי צוות או אפילו חפצים…).
   הבעיה מתחילה כשהתהליך לא נעשה נכון או שהיכולת להיפרד מתפתח בעיכוב.
   עד שבועיים מפתיחת שנה בכי וקשיי פרידה הם בטווח הנורמלי, אחרי כן יש צורך להיתערב ולבדוק מה קורה בפרידה.
   בינתיים כמה טיפים,
   ממה יש להימנע:
   1. חשש מהפרידה או מהגן- הילד מרגיש את אמא שלו!
   2. "היעלמות"- אסור בשום פנים ואופן, בשום שלב בחיים או סיטואציה לנצל הסחת דעת של הילד כדי להיעלם ולהימנע מהבכי ובעצם מהפרידה. מחריף ופוגע בפרידות לטווח רחוק.
   3. להסכים עם הפחד מהפרידה- להשאיר את הילד בבית זה בעצם לאמר לו: צדקת, באמת להיפרד זה נורא ואיום.
   4. לא לבוא אחרונים לאיסוף- הדקות של הדאגה כשהילד רואה הורים אחרים באים לא תורמים לקושי.

   מה יכול לעזור:
   1.ביטחון- משפטים כמו: אמא סומכת על הגננת (אני חברה שלה:)), בבית אמא שומרת ובגן הגננת שומרת וכו'
   2. לקצוב בזמן- הינה אחרי שתאכלו ותצאו לחצר אחר כך תשחקו קצת ואני אבוא……. לזכור שתפיסת הזמן של ילד בן 3 מוגבלת!
   3.הטרמה והבניה של פרידה ברורה, איפה נפרדים בדיוק ואיך (חיבוק בדלת הכניסה ואמא הולכת, הולכים עד לגננת נשיקה לאמא וללכת).
   4. חפץ מעבר- חפץ מהבית שהילד שומר עליו ומחזיר הביתה.
   זכרו: גננות אינן אוהבות משחקים וצעצועים שעלולים לגרום לקנאה, מריבות או להישבר.
   3 סוגים של חפצי מעבר:
   * חפץ אהוב (שמיכה, בקבוק, בובה וכו') אפשר גם לתת שקית עם אוכל שהילד מחזיק ביד כשנכנס.
   * חפץ רנדומאלי שמסמל מעבר (בתת מודע הילדים נעזרים ברעיון) כמו מכונית צעצוע או טלפון צעצוע.
   * חפץ ששייך לאמא והילד צריך לשמור עליו ולהחזיר בסוף היום (כמו תזכורת חזותית שאמא חוזרת) כמו כרטיס אשראי ישן, מפתחות של אמא שהילד מזהה וכו'
   בהצלחה לכל האמהות האלופות והטובות שכל כך אוהבות את הילדים,
   תודו- גם לנו קשה להיפרד מהם:)

   הגב

   1. נכון ממש!
      כגננת, וכאמא…
      אני רק יוסיף שאצל אחת מבנותי, היה קושי משמעותי בפרידה, וזו הייתה ילדה חלקה שלא קרה איתה אפפעם כזה דבר. שאר ילדיי גם היו אצל אותה גננת- לפני ואחרי. ולה היה נורא קשה, היא הייתה בוכה המון. הגננת התקשרה ושאלה אותי מה לעשות- כי כבר אין לה שום פתרון להציע (נמשך כחודש…) בגלל שאני מכירה וסמכתי על הגננת בעיניים עצומות ביקשתי ממנה לדמיין שהילדה לא בוכה ןלהמשיך להתנהג אליה כרגיל. לצרף למשחק, להציע שתיה או אוכל וכו'… ותוך יומיים לא היה זכר לענין. ברוך ה'.
      המסקנה שלנו הייתה:
      1. הגננת אהבה אותה מאד והייתה ממש רגישה לבכי שלה- והמתוקונת בעלת הראדארים הכי רגישים אצלינו בבית- קלטה את זה….
      2. יש פעמים שהילד רגיש ועדין והגננת מאוד אסרטיבית- אע"פ שהיא מקצועית ואוהבת- ואז יכול להיות קושי ארוך יותר בהסתגלות. במקרה כזה אימון מצד ההורה שהילד יבין את הסיטואציה ויתמודד- וכן שיחה מלאת אימון עם הגננת- ממש תעזור.
      אפשר לבקש מהגננת- ( אני עשיתי את זה עם ילדים בודדים מהגן שלי במהלך השנים)- להתקשר לגן בשעת משחק ולדבר עם הילד. ואז טווח הזמן שהילד צריך לחכות- מתקצר וזה מקל עליו.
      מניסיוני אחרי שבוע הילד כבר לא מוכן לעצור את המשחק בשביל לגשת לטלפון….
      בהצלחה!! והמון ס"ד!!!

5. מה שעזר אצלנו בתחילת השנה עם ילד ממש דומה לתיאור כאן –
   קודם כל הפוסט של אביטל כהן כאן באתר:)
   וכמו שכתבו כאן כבר- לעשות טקס פרידה קבוע ומוסבר מראש, ממש חזרנו על זה כל הזמן-
   נגיע לגן, ניתן לך חיבוק ונשיקה ואז אבא/ אמא ילכו וכשיגמר הגן נרוץ מיד לקחת אותך
   הדגשנו את הקטע של לרוץ לגן לקחת אותו בסוף היום (המצאנו מנגינה כזאת)
   אחרי שבוע שבוע וחצי הוא הפסיק לבכות ב"ה
   אבל אני רואה שהוא כל הזמן חוזר על זה לעצמו וזה מרגיע אותו- אבא ואמא ירוצו לקחת אותי, זה מאד עוזר לו גם בעוד פרידות במהלך היום.

   הגב