מה קורה בחדרים?
יחיאל הציץ בחדר הילדים. המיטה הנפתחת תקועה באלכסון, מכנסיים מוכתמות על הרצפה, חולצה זרוקה, עטיפה קרועה של ופל מצופה, חלקי משחק מפוזרים בכל מקום, וליד שידת המגירות טיטול וקרעי נייר.
"ריקי!" הוא קרא.
"רגע, אבא." היא הגיעה מהמטבח.
"מה את עושה עכשיו?"
"מדיחה כלים."
"סבתא מדיחה. לא?"
"סבתא בבשרי ואני בחלבי."
"תעזבי שם ובואי לכאן, זה יותר חשוב."
"לשטוף קודם את הצלחות שכבר סיבנתי?"
"כן, מהר."
הוא הרים את הטיטול מהרצפה, ואז גילה עוד אחד מתחת למיטת התינוק. זה לא נורמלי!
לדיני הוא כמעט ואינו מעיר על דברים מהסוג הזה, כי היא נפגעת, אבל דיני טיפלה הבוקר בארי בחדר שינה, כך שהטיטולים הללו הם מאתמול.
"כמה פעמים אמרתי לא להשאיר בשום אופן טיטולים על הרצפה?" הוא אמר לריקי שנכנסה שוב לחדר.
"אבל הייתי צריכה לשמור עליהם אתמול כל הזמן לבד."
"זה לא קשור, לא כל כך קשה לזרוק טיטולים לפח!" הוא הטיל את הטיטולים לפח שבאמבטיה, וחזר אל החדר. "תסגרי את המיטות, ותאספי את הבגדים המלוכלכים לכביסה. את המשחקים אל תמייני עכשיו. אין לנו זמן לזה. שימי הכל מעורבב בתוך הקופסאות."
הוא פנה שוב לאמבטיה, לגרוף מים, ולפני כן הציץ בשעון. עוד חמש עשרה דקות.
טכנית, נס שחמותו לקחה פיקוד במטבח.
מה עם חמיו, לבד בבית?
ליבו נחמץ כשגרף את המים.
איזו זוועה שכך חיים של ילד מסתיימים. פרידה בלי פרידה, בלי משמעות להיאחז בה ולקבל נחמה. אי אפשר לדמיין מה עובר על הוריה של דיני, ונראה גם שהם במצב קשה מדי מכדי לתמוך זה בזה.
אולי לכן חמותו באה להדיח כלים, אולי היא חייבת לעשות משהו כדי לא לקרוס נפשית. טוב שלא אמר לה כלום.
מאחורי הדלת הוא גילה נעל קטנה, הנעל של אילה.
איך אילה הלכה הבוקר לגן אם הנעל כאן?
"אלישבע!" הוא קרא. "בואי קחי כאן משהו למקום."
היא לא ענתה.
"אלישבע!" הוא הרים את קולו יותר. מדי הרבה היא מרשה לעצמה להתחמק.
שוב לא הייתה תגובה.
נרגז, פתח את דלת האמבטיה. "אלישבע, לא שמעת שקר – "
ריקי מיהרה לקראתו, סמוקה כולה. "העובדת הסוציאלית הגיעה." לחשה. תערובת של ריגשה וחשש בעיניה. "היא בסלון עכשיו."
*
"חזרנו אתמול מאוחר ולא הספקנו לארגן את הבית." אמרה דיני.
לפני כן החליטה שלא תתנצל, תכננה שתקבל בצורה טבעית את העו"סית כי כך הכי טוב. אבל היא שיערה שהבית יהיה במצב נסבל איכשהו, לא העלתה בדעתה שהעו"סית תקדים, ומה שיקבל את פניה יהיה סלון מפוזר, שהרצפה שלו היא תערובת של משחקים, שיירי אוכל, וקרעי נייר, ושעל השיש החלבי במטבח ייראו גושי מטרנה שהתייבשו, וקליפות מלפפון צמוקות שננטשו עליו אתמול.
אדווה, העו"סית, נראתה המומה במקצת.
אמא הניחה את המחבת הבשרי, מקורצף בחלקו. נגבה את ידיה במגבת, והגיעה גם היא לסלון.
"זאת אמא שלי." אמרה דיני, מחפשת במהירות דרך למזער נזקים. אדווה אמורה להתרשם מהבית, היא בוודאי תכנס למטבח עוד מעט, ותראה את הקטסטרופה מקרוב. בבשרי הכיור עמוס, אבל לפחות את השיש אמא הספיקה לנקות. היא הייתה צריכה לומר לפני כן לריקי שתתחיל גם היא מהשיש, לא מהכלים.
היא עצמה לא הצליחה לעשות כלום. רצתה לפני כן לארגן את חדר שינה לכל הפחות. לא היה אף אחד פנוי לבקש ממנו, אז היא ניסתה להניח בעדינות את שיר על הספה, אבל אחייניתה לפתה אותה בחוזקה, ולא היה לה לב להרחיק אותה ממנה בכוח.
אולי כן הייתה צריכה להשאיר את שיר על הספה. זה היה עדיף בשבילה, מאשר אם התוצאה של הסיור עכשיו יהיה שהבית שלהם ייפסל מלקלוט אותה אפילו באופן זמני.
אמא הנידה בראשה לשלום בחיוך שנראה שהגיע במאמץ.
"הצטערתי מאוד לשמוע על האובדן הנורא שלכם." אמרה אדווה בעדינות.
ריקי ואלישבע עקבו אחריה בערנות, האגודל של שושי היה תחוב שוב בפה. יחיאל עדיין ניקה באמבטיה.
הכאב בשולי גבה של דיני התחזק. היא היטיבה את תנוחתה של שיר, אולי זה יעזור.
"איך קוראים לכן?" שאלה אדווה את הבנות בנחמדות.
היא הנהנה כאשר כל אחת מהן הציגה את עצמה.
ראשה של שיר נשען על כתפה של דיני. עיניה עוקבות אחרי המתרחש.
אדווה רק חייכה אליה קלות. שיר לא הגיבה, כצפוי.
"את יכולה לשבת." הציעה דיני, אינה בטוחה מה עליה לעשות. אם הייתה יכולה להתיישב בעצמה על אחד הכסאות, ההצעה שלה הייתה נשמעת טבעית יותר.
"תודה." אמרה אדווה ונשארה לעמוד. מבטה שוטט על הרצפה המטואטאת חלקית, הבעת פניה אינה מסגירה דבר. "אתן בעצם יושבות שבעה עכשיו?"
"כן. ברור." דיני חפשה מילים כדי לענות על השאלה שלא נשאלה במפורש. "אין כאן כסאות אבלים כי עוד לא הספקנו להתארגן."
"יש לך אחים?"
אדווה בוודאי מנסה לקלוט מה קורה. משפחות הרי יושבות ביחד בשבעה.
עירית לא עדכנה אותה בהכל?
"כן." ענתה דיני.
אדווה הביטה בה, מצפה להמשך.
"יש לי חמישה אחים." אמרה דיני, רק כדי שהשקט לא יימשך.
מה היא יכולה עוד לומר?
שתסביר שאבא שלה לא רצה שהאחים ידעו בגלל החתונה של רחלי?
זה נשמע לא טוב.
אדווה כן הייתה אמורה לקבל מידע מקדים מעירית. כנראה שהנקודה הזו התפספסה.
דיני שינתה שוב את התנוחה של שיר. הגב כואב לה ממש, אבל יהיה חסר טעם שהיא תתיישב שוב על הרצפה. היא צריכה להסביר לאדווה מה קורה. אולי תספר ותסביר שאבא שלה טעה, אבל אמא שומעת עכשיו. פטישים של עייפות הלמו בראשה של דיני. היא לא מצליחה לחשוב.
אחייניתה זעה בזרועותיה.
"שיר אכלה היום רק קצת." שמעה את עצמה אומרת. "אני אלך איתה רגע למטבח."
כששיר בזרועותיה היא פתחה את הארון הפינתי.
"סבא שלנו לא רוצה שהדודים שלנו ידעו, כי מחר יש חתונה." שמעה את אלישבע מסבירה בסלון לאדווה.
"חתונה של מי?" שאלה אדווה, בו זמנית לריקי שקראה במחאה: "אלישבע!"
"אני רק מסבירה לה." הצטדקה אלישבע. "חתונה של בת דודה שלנו. סבא וסבתא שלנו לא הולכים לחתונה כי הם יושבים שבעה, ואמא שלנו אמרה שגם אנחנו לא נלך."
19 Responses
שרי יקרה,
מאד התחברתי לצורה שבה את מציגה כל אדם בסיפור בפן הטוב שלו.
איך הייתי רוצה לקרוא ספר במקום סיפור בהמשכים…
קשה לי לחכות לפרק הבא…
איך אני אוהבת את הסיפור הזה
בכל הסיפרים יש 3 ילדים בבית גדול ונקי
uכאן זה כ"כ אוטנטי,
בית חרדי סטנדרטי – משפחה גדולה ואמא ע-מ-ו-ס-ה
עם דינאמיקה מאוד ברורה בין האחים – יכולה לזהות אותם בכל בית
אוף, מה בער לעוסית להקדים? מעצבן
אין כמו מקרי חירום משפחתיים שגורמים לבן זוג הפחות דומיננטי להתחיל לתפקד בבית אני נהנית לקרוא איך יחיאל מתפקד לוקח אחריות ודואג לניקיון אבל הזדעזעתי
לקרא על הטיטולים הזרוקים מתחת למיטה גועל נפש אפילו לתיאור הזנחה קיצוני.
למה הזנחה?
היא לא היתה בבית יום שלם והילדות שמרו על התינוק לבד
בטח זאת הייתה אלישבע
בדיוק
הזנחה אי אפשר לקרוא לזה, אלא מצב חירום
לא הצלחתי להבין בת כמה ריקי אבל היא לא נשמעת בחורה, והיא היתה אתמול עם כל הילדים יום שלם!
ויתכן שעוד לפני זה הבית לא היה במצב מבריק, ואז הוא הדרדר עוד יותר…
ובאמת יפה איך שכל אחד מאופין במדויק
וגם מתסכל שאדווה לא קיבלה רקע מעירית…
מצטערת
אבל אני ממש מזדהה וזה בהחלט יכול לקרוא בעומס של החיים שילדה משאירה טיטול
לא אומרת שזה מצב אידיאלי
אבל יכול לקרות
ועצם הדבר שיחיאל כועס על זה מביר כמה זה לא המצב האידיאלי עבורם אבל זה המקסימום שהיה אפשרי
יייוווווווהוווווו……..
למה העוסי"ת הייתה צריכה להקדים?
למה הכל קורה הכי גרוע שאפשר?
תגובה לשולה,
נו זאת בדיוק הזנחה ילדה בגיל הזה לא צריכה לשמור על תינוק קטן לבד מה זה לא הבנתי אני אף פעם לא נתתי כזה דבר
ברוריה, לא יפה לקרוא הזנחה למצב חרום עצוב שכזה
מה היית מציעה להם לעשות???
היא נשמעת לפחות בת 12/ 13, זה לא כ"כ אסון, כמובן לא מלכתחילה, אבל לגמרי לא מעשה חסר אחריות.
למה לשפוט כ"כ בחומרה
כנראה שגם אף פעם לא היית במצב קטסטרופי כזה ואמן שלא תיהי
בואו נשמות הגזמתם קצת עם השיפוטיות…
למה ההורים ככה,
למה האמא לא משאירה את הבת שלה,
כולנו בני אנוש!
פעם הייתי במצב חירום קצת דומה זה היה בוקר אחד אחרי ששלחתי את הילדים לגנים והכל היה בלגן ארגנתי את התינוקת לשלוח למטפלת וחשבתי לעצמי עוד שניה היא אצל המטפלת ואני מסתערת על הבית ההפוך. זה היה אחרי כמה ימים שהיא לא הפסיקה לצרוח ברצף ויום קודם הלכתי איתה לבדיקות ואיך שאני באמצע להלביש אותה הרופא מתקשר שנתפנה הרגע לבית חולים עזבתי הכל ועפתי הייתי במשך חודש איתה שם היא ניזונה כמעט רק מהנקה ורק אני הצלחתי להרגיע אותה כשחזרנו הביתה הגיעה איתנו אחות כדי להדריך אותנו איך לטפל בה בהום קיור(אישפוז בית)ורק אז ראיתי שכל הג'ונגל נשאר כמעט כמו שהשארתי לפני חודש פחדתי שהיא תדווח שצריכים להוציא תילדים בגלל ההזנחה😜
תגובה לרחלי היו לי מקרי חירום למיניהם כמו כשקראו לי לחיידר של הבן שלי שהוא נפצע וצריך להתפנות באמבולנס ועוד כל מיני מקרים מאין אלה יותר ופחות אבל תמיד דאגתי ששאר הילדים לא יפגעו אפילו במהלך מקרה החירום ילדים לא צריכים ליפול בין הכיסאות בשום מצב (גם סתם בתור עיקרון כשהילדים שלי היו תינוקות לא נתתי לאף אחד לשמור עליהם גם לא לאחותי).
ברוריה יקרה, ושאר ה'שופטות'
מצער כל פעם מחדש לקרוא קטעים כל כך שיפוטיים, מנקודת מבט אישית מאד, שמטבע הדברים נעשית גם מצוצמת. אשריך שהצלחת לדאוג לכל הילדים. ואם יש לך עקרון שאף אחד לא ישמור עליהם – זכותך. אבל קבלי כמה דברים:
א. שאולי אני לא התברכתי בכוחות גוף, ומצב חירום שואב ממני את כל הכוחות כך שלא נשאר לי מספיק בשביל לדאוג לשלימות הטכנית של הבית.
ב. שאני למשל יכולה לחשוב שזה עקרון לא הגיוני.
ג. אולי יש לי עקרונות שונים משלך, ואני חושבת שהם חשובים לא פחות ממה שאת חושבת ששלך חשוב.
ובקיצור: לא כולם בנויים אותו דבר, לא כולם מסדרים אותו דבר את ה'עקרונות' שאינם הלכה ברורה, ולכולם מגיע שידונו אותם לכף זכות.
לא צריכה מקרי חירום כדי לשכוח טיטול על המיטה…
מספיק שלושה ימים עמוסים…
אולי כדאי שנקבל את זה שיש אנשים קצת יותר מפוזרים ופחות נקיים מאיתנו…
זה עוד לא עושה את זה להזנחה…
אני מעריכה את מי שמצליחה לתפקד בכל מצב וזמן חזק והדוק ו'כמו שצריך'
ומעריכה גם את מי שמסוגלת לשחרר ולהתגמש ולהתנהל עם החיים ביותר וגם בפחות..
כל אחת מוזמנת לעשות עבודה עם מה שיש לה ולהרחיב את המבט והיכולת שלה גם לכוון הפחות רגיל שלה.
מצטרפת לתגובות שזה אנושי ונורמלי שבבית עם ילדים ובמיוחד במקרי חרום קורה שנשארים גם טיטולים על הרצפה!
לי אישית חשוב מאוד סדר ונקיון ומצד שני אני לא מה שנקרא ג'דה… 🙂
ואצלי לדוג' לפני כמה שנים היה מצב שהיו לי תאומות בנות שנה וחצי ותינוקת בת חודשיים
מה נראה לכן שהתרחש בבית שבמשך כשנה + היו בו 3 תינוקות עם טיטולים (עד שהתאומות נגמלו) פלוס ארבעה אחים גדולים יותר שדורשים את שלהם גם כן??
כמעט קבוע היו זרוקים בכל חדר כמה טיטולים, עד לאמצע או לסוף היום שהיינו מנסים לאפס את הבית…
באופן כללי גם אני נהנית מכך שהסיפור מתאר מציאות אמיתית ואנושית כולל מלפפונים שמתייבשים על השיש משלשום…
די לסיפורים המידי מושלמים שגורמים לי תמיד לרגשי נחיתות שרק אני רצה ורצה ואף פעם זה לא מספיק…
ואבוי מה קורה אם אני קצת מפסיקה לרוץ… אז בכלל…
תודה רבה!