מה עזר לשירה כשהם היו באפס הכנסות?

את שירה אני מלווה כבר כמעט שנתיים.

היא פנתה אלי בתקופה של משבר כלכלי עמוק.

בעלה, סופר סת"ם, הפסיק לעבוד בשל פריצת דיסק קשה, שלא אפשרה לו לשבת שעות ארוכות ולכתוב. שירה לא עבדה. היא היתה לקראת סיום לימודי תרפיה באומנות.

השכירות, הארנונה, החשמל, שכר הלימוד  – כל החשבונות המשיכו לרדת, בלי להתחשב במשבר שנכפה עליהם.

שירה הרגישה חוסר אונים, היא באה אלי בשביל לצאת ידי חובת ההשתדלות. באמת, בפנים, היא חשבה שאין לי באמת דרך לעזור להם, אבל היא רצתה לנסות. אולי מישהו אחר יראה משהו, שהיא לא רואה?

בואי נרחיק רגע את הזום משירה, ונביט בתמונה הרחבה יותר – וגם בתחושות שלי כמלווה, במקרה של שירה ובמקרים אחרים, שנראים חסרי סיכוי.

בכנות, יש מקרים שבהם גם אני מרגישה חוסר אונים מסוים. נכון, מתפללת לנס, אבל כשאני מנסה לחשוב על פעולות הגיוניות, בדרך הטבע, מרגישה במבוי סתום.

כך הרגשתי כששמעתי את המקרה של שירה.

מה אוכל לייעץ לה?

שתוותר על ארבע שנות לימודים ותלך לעבוד בחנות או בגן ילדים? לא ריאלי.

שתיקח עבודה מהצד עד שתסיים את הלימודים? איך אפשר לשלב לימודים, בית + חמישה קטנים עם עבודה זמנית?

ובעלה – יסכן את הבריאות שלו ויעבוד למרות הכל? גם לא הגיוני!

אז מה כן?

אי ך יעמדו בתשלומים, בצרכים הכי בסיסיים?

אני מקווה שלא חווית משבר כלכלי ברמה הזו, ולא חווית איום על צורך קיומי. אבל אולי גם לך לפעמים, עוברת מחשבה – אין מה לעשות! אי אפשר לשפר! אלו הם הנתונים. ובחלק מהפעמים זו מחשבה נכונה ומוצדקת. ובכל זאת, גם במקרה של שירה, ובמקרים רבים נוספים שראיתי, היה דבר אחד שעזר: הזמן.

למה אני מתכוונת?

יש מצבים שבהם אי אפשר להזיז כלום כרגע.

ההכנסות תקועות, ההוצאות מינימליות, וכל שינוי נראה בלתי אפשרי.

אבל יש דבר אחד שלא עומד במקום – הזמן.

יש אופק!

חייבים במקרים האלה להסתכל קדימה.

להסתכל. במעורבות עמוקה, באמונה, לראות את עצמנו שמה לתכנן איך זה הולך לקרות ולבצע את התוכניות. צעד צעד. כל פעם רק את מה שאפשר באותו הזמן.   

ויקטור פרנקל פסיכיאטר מפורסם. עבר את השואה, היה במחנות ריכוז, באושוויץ.  בספרו "האדם מחפש משמעות", הוא מתאר איך, למרות שהיה כלוא במחנה ריכוז, הוא החזיק בדמיון ובחזון עתידי: הוא ראה את עצמו עומד על במה, ומלמד אנשים על התובנות שלמד מהשואה!

הדמיון הזה החזיק אותו נפשית בחיים.

שנים אחר כך – זה קרה באמת.

בעבר, כשקראתי את סיפורו של ויקטור פרנקל, הסיפור תפס אותי.

אבל עדיין לא האמנתי שזו יכולה להיות ממש שיטה. לדמיין את עצמך במציאות העתידית. נו, ואיך זה יעזור?

היום אני מבינה. וממש רואה את השיטה עובדת.

מציאות כלכלית שאת נמצאת בה היום, לא הגיעה בין לילה ולכן לא תשתנה בין יום.

קחי לדוגמא את שירה. היא בחרה להשקיע 4 שנים בלימודים. יש לזה כל מיני השפעות על המצב הכלכלי, ואחת ההשפעות שבמשך ארבע שנים יש מפרנס יחיד. כשלצערנו קרה משהו לא צפוי, הוא פגע בהכנסה היחידה. המציאות בה הם מצאו את עצמם היתה קשה ומאתגרת, אבל כמו שהיא לא התרחשה בגלל החלטה של רגע, אי אפשר היה לפתור אותה ברגע.

הזמן – עושה הרבה.

ופה מגיע החלק החשוב שבידינו.

להרים את המבט מעל לתמונה העכשווית, ולראות מה הכלים שקיימים בידיים שלנו, ולדמיין שמישהו נותן לנו משך זמן של שנתיים בשביל לפתור את הבעיה. מה הצעדים שאנחנו הולכים לעשות? שנתיים לפנינו.

עכשיו אפשר לנשום, לחיות, ותוך כדי – לעשות את הצעדים שהיינו עושים מתוך ידיעה שיש לנו זמן.

כי באמת יש לנו זמן.

לצפות לפתרון מידי – זו ציפייה דמיונית. ייקח זמן עד שהמצב ישתפר. זה יקרה בהדרגה…

אבל רק אם נראה את תמונת המצב העתידית, יהיה בנו הכח לעמוד באתגר ולא להישבר. וכשלא נישבר נוכל לעשות את הפעולות המוצלחות ביותר.

להאמין שצעד אחרי צעד, בסייעתא דשמיא, אנחנו נהיה במקום אחר.

זוכרת מתי פגשתי את שירה לראשונה? לפני שנתיים.

השבוע, כששירה הגיעה אלי, היא באה להתייעץ על נקודה ספציפית. שירה רצתה התייעץ אם נכון לה לעבור משכירה לעצמאית.

ולמה היא רצתה להתייעץ על זה?

כי מאז המשבר של לפני שנתיים, שירה עובדת בקופות חולים ובמוסדות נוספים. ב"ה המשכורת שלה כשכירה, נטו, קרובה לחמש עשרה אלף שקלים בחודש. בעלה ב"ה חזר לעבוד. הם מאוזנים כלכלית בחודשי והיא רוצה לדעת אם הקרקע מספיק יציבה בשביל לקחת סיכון, לעזוב מקום עבודה ולהפוך להיות עצמאית. זו רמה אחרת של שאלה, וכל זה בשנתיים.

שנתיים חלפו – וכל נקודת המבט השתנתה.

מהתמודדות יומיומית עם חוסר ודאות, שירה עברה למקום שבו היא יכולה לחלום שוב, לתכנן קדימה, ולשאול שאלות של צמיחה.

סייעתא דשמיא גדולה ויכולת להאמין, לעשות ולהמתין לתוצאות.

היא נתנה לזמן לעבוד בשבילה – בצעדים מדודים, מתוך אמונה, ובתכנון מחושב.

וזה – מה שאני מאמינה שכולנו יכולות לעשות.

לא לפתור הכל מיד, אלא לראות לאן אנחנו רוצות להגיע – ולהתחיל לזוז לשם.

בואי תנסי גם את, כבר עכשיו!

תכתבי לעצמך מכתב מהעתיד.
דמייני שאת כבר שם – שנתיים קדימה.

את יציבה כלכלית, בטוחה, אולי אפילו מגשימה חלום מקצועי.

ועכשיו, מהמקום הזה – תכתבי לעצמך מכתב.

מה את מספרת לעצמך?

מה החזיק אותך בדרך? איזה צעדים היו הכי משמעותיים? ואיזו עצה את נותנת לעצמך של היום?

מכתב כזה הוא לא נבואה. הוא מצפן.

והוא יכול להזכיר לך – שזה אפשרי!

אם גם את חייבת לזוז, אבל את לא יודעת מאיפה להתחיל, לחצי כאן, ואשלח לך תרגיל קצר שיכול להיות הצעד הראשון שלך לשינוי.  

נחמה פרל – בנקאית בעבר, מנטורית ומומחית לצמיחה כלכלית. לנשים, זוגות וקבוצות. מאמינה בהתאמה אישית – כל אחת והדרך שלה : )

טלפון: 052-7164781
 מייל: [email protected]