בשורה! תיכון לאמנות שמור במגזר שלנו!

נתאר לעצמינו עולם ריק, נקי בעין, לבן.

ללא עצים, שמש והיופי האדיר שסביבנו. ללא הרים וצבע, שנשפך מן האין סוף.

שמיים שקופים, פרחים לבנים והעולם סביבנו ללא צורה או צבע.

מה היינו מרגישים? איך החיים שלנו היו נראים? איך היינו מתייחסים זה לזה? איך היתה שפתינו נראית? על מה היינו חושבים? 

ניתן להעלות על הדעת, ריק גדול וחלל.

הקב"ה ברחמיו, צבע לנו את הסביבה, באין ספור גוונים צבעים וצורות. שירה ונגינה, ריקוד וסיפור שלא נגמר בכל רגע ממש. נגינת ציפורים מלווה בעלי כותרת ושירת הבריאה המשתנה והמתחדשת מדי רגע. גוון השקיעה, הזריחה, הכל סביבנו מתחדש כל שעה, בחכמה מופלאה שאין לה הסבר. 

העולם הוא יצירה שמתהווה באינסוף קולות, גוונים, צורות ומושגים. המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. רק נקשיב, רק נפקח אוזן, עין, מגע…

הבשורה, החשיבות, והמחויבות שלנו לתת לילדינו מגע אמנותי והרגשים להבנת עולם זה ממבט אמוני, וחיבור באמצעות חושים שונים לבטא רעיונות, נקרא במילים פשוטות: חינוך לאמנות.

 מהו חינוך זה? מה הכוונה בכלל לאמנות? אנסה לסדר את הדבר הענק הזה בכמה מילים. 

הכלים שאלוקים נותן לכל אחד

"כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו רק פעם אחת איזה כמעט טוב אחד במקום כל המספיקים בקושי.. אבל לא יכולתי.

יום אחד, כאשר אבא שלי ואני היינו בבית, החלטתי לדבר איתו על זה, הייתי אז בכיתה ה' או ו' וניסיתי להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו אחותי. הוא הקשיב לדבריי, הסתכל במבט האוהב שלו, ובניגוד לאופיו כאדם שבקושי מוציא מילה מהפה, השמיע באוזני את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים:

"גדי" הוא אמר לי "אבא אוהב את הילדים שלו לא בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים, אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת, הם בדם שלו, הוא מוכרח לאהוב אותם, גם אם הם עושים דברים רעים. אבל אתה גדי, אף פעם לא עשית דבר רע".

אני מתחיל להגיד לו, אבל אבא… הוא מפסיק אותי ואומר "ששש.. גדי תקשיב כשאלוקים ברא את העולם הזה, לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים, עם כל מיני צורות וצבעים וכישרונות. לכל אחד הוא נתן כלים אחרים, לזאת נתן יופי, ולזה ידיים טובות, לו נתן כשרון במוזיקה, ולה כשרון במתמטיקה, אנחנו לא יודעים למה אלוקים עושה מה שהוא עושה, אנחנו לא יכולים להאשים אף אחד שלא קיבל כלים אלה או אחרים, אנחנו יכולים להאשים אנשים שלא משמשים בכלים שאלוקים כן נתן להם. בגלל זה גדי אני אומר לך דבר אחד, ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך זה: אל תתלונן על הכלים שאלוקים נתן לך, והדבר השני שאני מסביר לך, שלפעמים לוקח לנו קצת זמן לגלות את הכלים שאלוקים נותן לנו, בגלל שהם ככה מתחבאים אז תהיה סבלן גדי,  תהיה סבלן כמו אבא גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".

איך אהבתי אותו את אבא שלי באותו יום שבת, רציתי לחבק או אילו לנשק אותו אבל התביישתי (ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת נתן אבא שלי האיש הפשוט הטוב החכם הזה אולי לפני שלושים שנה, לפני שבמדינה הזו ידעו על דברים כמו דיסלקציה או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות).

שנה או שנתיים, אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוקים נתן לי.

 ישבתי בשיעור, אני כבר לא זוכר איזה, המורה הקבוע היה חולה והגיעה במקומו מורה מחליפה. היא דברה על מה שהיא דברה, ואני הייתי בעולם אחר… פתאום הבחנתי שהמורה המחליפה עומדת לידי. לפני שהספקתי להגיד מילה, היא לקחה את הנייר שקשקשתי עליו, הסתכלה ושאלה 'מה אתה עושה?' עניתי לה: 'סתם מקשקש', והיא שאלה 'מה ציירת פה?' 'סתם', עניתי. 'סתם מה?' 'סתם ציירתי אותך עומדת ליד הלוח'. היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה.

היא הראתה את הציור לאביה, שהתברר שהוא צייר בעל שם עולמי. כעבור ימים אחדים הצייר הגיע לבית שלנו, הסתכל על ציורים נוספים שלי, ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל לטפח את הכשרון שלי לציור. מאותו יום אבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאוכל ללמוד אצל הציירים הכי גדולים שיש בארץ ובעולם. היום אני בן 42. בחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה-28 במספר, הפעם במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. ואבא שלי שעכשיו כבר בפנסיה, מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר 'מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים והילד משתמש בהם' הכלים שאלוקים נתן לכל אחד.

הסיפור מצוטט מהספר "איך להתפרנס מאמנות", שולי זיו, הוצאת פראג 2017

הסיפור החינוכי הזה, המפעים, לא בא לספר כמה חשוב להיות ציירים או להציג במוזיאון. ממש לא. לכל אחד ואחת, יש פרמטרים אחרים להצלחה או לשימוש בכלים שהקב"ה מביא. הסיפור בעיני, מבהיר את העוצמה היחידה והאמתית לחשיבות הבהירות, כי לכל אחד ניתנים הכלים המתאימים לו בשליחותו בעולם. אחד במוזיקה, השני במתמטיקה השלישי בלימוד שפות וכך הלאה. הכלים שנותן אלוקים הם שונים, מגוונים ומרובים בכדי שנוכל למצות את ההזדמנות הנדירה הזו הנקראת חיים בעולם הזה. לא צריך להיות חכם גדול בכדי להבין כי אדם שממצה ועובד עם הכלים שהוא טוב בהם, הוא שמח, מאושר ומסופק.

אנחנו עושות כל כך הרבה בכדי לתת לילדינו תחושת שמחה ואהבה לבורא העולם, לגדל ילדים מחוברים ומאמינים ביכולתם. מי אם לא אנחנו, אנשי החינוך שנאמין בזה? שנחנך לזה! שניתן לתלמידים ולילדים את מירב הכלים למגוון למיצוי הפוטנציאל האישי החבוי בתוכם. זה יכול להיות מגוון רב של יכולות אבל זה חייב לקרות במערכת החינוכית שלנו. זו המאמינה בכלים ייחודיים הניתנים לכל ילד להשלים את ייעודו.

"לפיכך נברא האדם יחידי…". האדם הוא יצור עצמאי, יחידי, בעל נטיות וכישורים אישיים. מי אם לא אנחנו, המחנכים, נטביע בו את האמונה הזו?

"להגיד גדולתו של הקב"ה: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקב'ה, טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם'.

העולם המודרני המערבי המאמין בתעשייה ומכונות שרצות ומדפיסות, בבינה מלאכותית שמחליפה אנשים, בבוטים שמתפקדים… הוא זה, שמכניס את כל התלמידים כיום להישגים מאוד ספציפיים. ציון באנגלית במתמטיקה וכו'. ומה עם הדברים האחרים? איפה להם יש ביטוי במערכת החינוכית? 

גם אנחנו, לצערנו הרב, בחינוך החרדי, מודדים את התלמידות על פי פרמטרים צרים של יכולות מאוד מסוימות. ומה עם כישורים אחרים? היכן הם באים לידי ביטוי?

הצצתן פעם במערך מתחיל של "תלמידת הוראה", או שאתן מהמורות המוקפדות שכותבות מערכים כמו בימים הטובים? כך או כך, בגוף השיעור, ישנם שאלות. אנו מעודדים את התלמידים בכל הגילאים לשאול, להסתקרן, לברר, ולהחכים בדרך של בירור. 

מה מפתיע כי בצד השאלה ישנה גם תשובה. תשובה ברורה, מנוסחת, מוכנה. אי אפשר הרי להמציא פירוש או נוסחה. זוכרות את צמד המילים "מה שהיה להוכיח". זאת אומרת שסל הכלים ללמידה ולהתפתחות בכל מוסד פורמלי, הוא ההבנה כי התשובה ידועה מראש. רק כוון אליה מדויק ותדע. הכל ברור ומוכח, רק תלמד את הדרך ותבין. האם כך נראים החיים? האם יש תמיד תשובה לכל שאלה? האם אכן, לא נוצרו מאז ועד הנה הקשרים חדשים? האם לא התחדשו מאז אלף אפלים ורבבי רבבות של מחשבות ורעיונות?   

"לחשׁב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחשת..", "וכל אישה חכמת-לב בידיה טוו"

כבר ממעשה המשכן אנו למדים עד כמה יצירת הרעיון המחשבתי, הוא נשגב ומוליד משהו חדש. הנשים בחכמת הלב המצוינת בפרשת בניית המשכן "המציאו" פתרון לטווית העיזים, ולבצלאל ניתנה חכמת לב מיוחד לתכנן וליצור את כלי המשכן. 

התחום היחיד בלמידה, שאין לו תשובה מראש – הוא תחום האמנות והיצירה. חשיבה יצירתית ואמנותית מתבססת על ה"לא נודע", על ה"שאלות הלא פתורות", ועל האפשרות לחשוב אחרת. אולי ממקום שונה, ולהגיע לתשובה או לפתרון חדש ואישי. 

לא בכדי, נושא הטיפול הרגשי והתרפיות תופס בדורנו מקום כה נרחב. היכן הוא כושר הביטוי האישי והספונטני שאנו כה מאמינים בו? היחידניות המבטאת את שליחותו העצמאית והיחידה של כל נשמה בזה העולם. לא סתם נקראת הנשמה "יחידה". התפיסה היהודית מכוונת לכך שהיא יחידה. במסע המדהים של הנשמה בזה העולם עם שלל תפקידיה, היא יחידה ובונה את עולמה היחידי. בפסיפס הציורי ובסימפוניה המושלמת של מנגינת העולם, כל אדם הולך לבית עולמו שלו.

בעיני חינוך והכוונה אמנותית ברמה הכללית, כשעוד לא מיקדנו בדווקא כמקצוע או פרנסה. הכרחי ומשמעותי לפיתוח אישיות בנויה ומיטיבה. 

וכשאומרים אמנות, אגב, הכוונה לא רק לאמנות חזותית ופלסטית, אלא גם להיכל הנגינה, הריקוד והכתיבה שכולם תורמים לבניית אישיותנו. 

אז מה תכלס?

מעבר לחשיבות של הכנסת שיעורי אמנות (כאלו שיתנו באמת ביטוי אישי ואומנתי) לבתי הספר, בעקבות האזנה לרחשי השטח, אנחנו עומדים בע"ה לקראת הקמה של תיכון ששם דגש על פיתוח ענפי האמנות לסוגיה, לתלמידות שמעוניינות בכך. חשוב לציין שבעולם הכללי יש הרבה תיכונים שהדגש שלהם אמנויות, גם במגזר החרדי החלו לצוץ, אבל עדיין לא לקהל יעד של צעירות טובות, איכותיות ושמורות.

בסמינר בע"ה יתנו דגש לכישרונות וביטוי אמנותיים, בכדי לתת מקום לבנות מוכשרות לבטא את עצמן. לתת חינוך ליוזמה וחווית לימוד.

כאחת שעוסקת בתחום שנים ארוכות, וכן כאמא לבת מוכשרת וחכמה במיוחד, שמחפשת לתת לה מענה ומשקיעה בכך הרבה כסף ואנרגיות, ובעקבות מאות פניות מהורים על החסר והרצון לתת לבת שלהם מענה לכשרון וליכולות, שאין להם ביטוי כיום במקום לימודיהן, נולד החזון הזה.

חשוב להדגיש שבתיכון כזה נעשה בע"ה מבחני חוץ, אבל הדגש יהיה בע"ה על לימודי אמנויות. מהידוע לי, בגילאי תיכון יש הרבה זמן להשקיע וצריך לנתב למקום המתאים.

כשאנחנו מדברים על חינוך לאמנות, אנחנו נוגעים ב-5 דיסציפלינות: אמנות חזותית, אמנות המוזיקה, אמנות במה
אמנות מחול ואמנות הכתיבה. כמובן שבתחילה יהיה ניתן לתת דגש על תחום אחד או שניים ובהמשך ניתן יהיה להרחיב לפי הביקוש.

תיכון כזה יתאים לבנות מוכשרות שיש להן נטייה טבעית לתחומים הנ"ל. המטרה שלנו היא לתת מקום ובסיס נכון לנפש האמנותית. תוך כדי אחריות חינוכית ורוחנית מוקפדת בדיוק כמו בסמינרים הרגילים. אני אישית רכזת של מסלול אמנות בסמינר אופקים, ולימדתי בכל הסמינרים בארץ.

איכות רוחנית זה א' ב'! חלק מהבעיה כיום שבשביל לקבל אמנות צריכים לוותר על הרוחניות, דבר בשום אופן לא ניתן שיקרה. חשוב גם לציין שכשפתחתי את מגמת האמנות לפני 20 שנה בסמינר אופקים, שאל אותי הרב כהן שליט"א, מנהל הסמינר אם יהיו מורות חרדיות. כיום, רב רובן של המורות לא פחות ממה שהן מלמדות אמנות, הן מלמדות יראת שמים, ומחנכות במלוא מובן המילה.

ואחרי הכל… בטוחה שיש לך מה לומר בנושא!

אשמח מאד לשמוע את דעתך בלחיצה כאן >>>

תודה מעומק הלב על שיתוף הפעולה!

מיכל רוזנר היא יוצרת ומרצה לחינוך ואמנות, מייסדת ומנכ"לית עמותת "יוצרים סביבה אמנות וקיימות בקהילה" ע"ר, רכזת המגמה לאמנות ועיצוב המוצר בסמינר אופקים.