בעמדת המתנה? בינתיים תקראי "ספוקן וורד" מביע…

בס"ד

מצפה למתנת השם

יש לי הרבה זמן לדבר אתכן,

אני עכשיו

מנדנדת רגליים בעמדת המָתָנָה.

יושבת כאן כבר שעות,

ת'אמת? בלי שום אור בקצה המנהרה.

נכנסתי, לקחתי מספר.

אמרו לי – "תתכונני, את כבר".

אז כמו ילדה טובה,

התחלתי את החיים מלאת תקוות.

הנה, עוד רגע

מגיעות אליי כל המתנות.

איכשהו עברו חמש דקות.

נכנסתי ללחץ,

למרות שידעתי שהוא לא מוצדק.

הוצאתי מהתיק פריכיות,

התחלתי לטחון עד דק.

הדקות התארכו,

אנשים כבר נכנסו

ויצאו עמוסי מתנות.

"סליחה, מזכירה!"

קראתי בתחילה בעדינות,

"ההיא שם, עם העגלה

הגיעה אחריי,

היא נכנסה ואני לא –

את בטוחה שאין כאן טעות?"

וההיא הרימה עיניים מהמחשב בחיוך-

"אנחנו קוראים כאן לפי קדימוּת".

נו שוין.

בינתיים זו רק אחת.

אבל אחריה היו הבאות.

באו שעה אחריי – ובקושי ממתינות!

והמעניין הוא-

שלא ראיתי אותן כל כך שמחות.

להפך,

הן יוצאות,

בידיהן מתנות,

ופיהן תלונות –

"חבל שקיבלנו כל כך מהר,

לא הספקנו כמעט לשבת לדבר!"

פערתי זוג עיניים,

לא הבנתי מה הן רוצות.

ואני נשארתי להמתין,

הפתק של המספר כבר התקמט לי ביד,

והסידור התמלא בדמעות.

הייתי שם לבד,

מחכה למתנות.

קמתי לשתות איזו כוס מים,

קצת הפוגה.

ברכתי "שהכול" עם כל הכוונה,

ידעתי שמנהל החלוקה

ייתן לי בדיוק בזמן

את המתנה,

אבל בינתיים?

אני ממתינה…

היו רגעים שחשבתי להתייאש.

השעה הייתה מאוחרת,

חשבתי שיסגרו כבר.

יש להם ילדים בבית, לא?

אבל המזכירה אמרה לי עדיין להישאר פה.

לי לא היה מי שיתקשר ויגיד לבוא,

הייתי שם לבד.

הצצתי באיזה עיתון שנח שם ליד.

היו שם כל מיני פרסומות מעניינות,

נוסח: "ממתינה כבר שעות?

מיואשת מהתורות?

תרמי לנו ונכניס אותך עוד השנה

למוקד חלוקת המָתנה",

אבל אני לא התקשרתי.

ת'אמת שנגמרה לי בדיוק הטעינה.

הייתה שם עוד איזו מודעה,

הופיע בה איזה רובוט מוגשם,

ומתחתיה כיתוב: "כבר לא צריך לחכות עוד בתור,

הרובוט שלנו יחלק לך הכול"!

האמת- היה נשמע מפתה,

אבל אחר כך הבנתי שלא שווה.

אולי עדיף עוד קצת לחכות,

בשביל לקבל את המתנות האמיתיות.

העיתון היה משעמם,

די, כמה אפשר לקרוא אותו דבר?

החלטתי שדי, כבר מאוחר.

גררתי רגליים, כאילו שזה יעזור,

ניסיתי לעמוד בתחילת התור.

נו, באמת, לכל אחד יש מספר!

הכול פה, תאמינו לי, מאוד מסודר.

הלילה ירד.

אמרו לנו, לכל מי שנשארה,

שזה קשה מאוד,

ולכן יקימו לנו קבוצת תמיכה.

תבוא איזו אשת דיפלומות,

תרגיע ותספר כל מיני אגדות

ואנחנו נסחף על מחוזות הדמיון

אל מקומות רוגע ושלווה.

אולי כך נעצום עין ותבוא השינה.

לא עצמתי עין.

אולי פתאום יקראו לי?

לפני חצות הלילה עוד הייתה לי תקווה.

יהיו שיגידו – הייתי תמימה.

ככל שהלילה הלך והעמיק,

היה קשה לי להאמין שיקראו לי פנימה.

הלכתי לישון.

העצב העיר אותי עם אור ראשון.

חשבתי על ההן,

שהגיעו אחרי וכבר יצאו,

וגם הן עכשיו ממש לא ישנות.

הן עסוקות בלפתוח את כל המתנות.

ידעתי שבעוד כמה שעות,

כשהן תצאנה לעבודה,

הן תספרנה לכולן שהן לא ישנו לילות.

המתנות שלהן לא מאפשרות.

אני שותקת.

כל עוד לא קיבלתי את החבילה הקטנה שלי  –

אין לי מה לומר, ואסור לי לחוות דעה,

כי הרי אני לא מבינה מה זו מתנה!

נטלתי ידיים,

כל הבוקר ישבתי שם

ונדנדתי רגליים.

התחשק לי לשכוח

שאני בעמדת המתנה.

רציתי לדמיין שאני באיזה צימר

עם כל המשפחה.

ניסיתי לעצום את העיניים,

כמו שאמרה בלילה אשת הדיפלומות,

אבל נשים שישבו לידי

צקצקו כל הזמן בלשונן ואמרו:

"כמה זמן אתן מחכות?

אוי, איזה מסכנות…"

וזה הפריע לי לגמרי

לשכוח איפה אני נמצאת.

הרגשתי את הציפיה

משתלטת על כל תא בלב.

אמרתי לכן כבר שהפתק שלי מקומט,

וכשקראו לי להיכנס לחלוקה –

אפילו שכחתי לרגע את המספר,

ואז קמתי כנשוכת נחש,

או כאכולת המתנה.

הגיע סוף סוף זמני

לקבל את המתנה.

נכנסתי.

הוא היה שם,

ונתן מתנות.

המון מתנות,

גדולות וקטנות,

כל מה שרציתי

וגם מה שלא העזתי לקוות.

יצאתי בידיים מלאות,

עיני מלאו דמעות.

מצמצתי אל השמש שבחוץ,

גוררת את עגלת המתנות.

הנה אני בחוץ, קיבלתי מתנה,

הראשונה שבהן –

היא עמדת ההמתנה.

שלא תחשבו,

חזרתי הבייתה,

אבל אני עדיין מחכה לעוד חלום שיתגשם.

בלב שבור וגדוש

ומודה ומתפלל

אני ממתינה למתנת השם.