שלום לכולן,
אנחנו משפחה עם קטנים, אני עובדת מהבית, בדרך כלל קצת בבוקר ואחר כך בערב כשהילדים ישנים. בגיל הקטן הם איתי ואחר כך בגן בלי צהרון. הם חוזרים עייפים ורוצים רק את הבית אפילו בלי לצאת לחברים…
ברוך ה' המשפחה גדלה והמשכורת כבר לא תמיד מספיקה ואני חושבת לפעמים על לצאת למשרה מלאה, וכאן השאלה שלי:
איך שולחים קטנים למעון או צהרון? אני לא שופטת חלילה אף אחת, אני באמת רוצה לשמוע ממנוסות מכל כיוון אפשרי…
לא מצליחה לדמיין את זה שאראה אותם בקושי שעתיים-שלוש ביום. וגם, בכנות… טיפול של גננת הוא לא כמו של אמא…
אני גם חושבת איך זה בימים שפתאום אין צהרון או ילד חולה או כל דבר אחר שקורה, אולי הקריעה בין הבית לעבודה תהיה עוד יותר קשה.
אשמח מאד לתשובה מהמנוסות כאן,
תודה,
יהודית
את יכולה להגיב בתגובות למטה או לשלוח למייל שלנו: shvirega@gmail.com
יש גם לך שאלה? נושא שמציק לך? זאת ההזדמנות שלך לשאול שאלה באנונימיות מוחלטת!
כתבי ל: shvirega@gmail.com וכולנו ננסה לעזור לך!
40 Responses
מכיון שאין לי ברירה ואני עובדת עד 4 אני חייבת לשלוח לצהרון בימים הראשונים זה קשה לי אבל לילדה פחות!!!
אני רואה בימים שאין צהרון שמשעמם להם ורק מחפשות להזמין חברות וללכת לחברות וזה די מרגיע אותי
אני מבררת כל יום מה הם אכלו ורואה שהם אוכלות טוב והכל טובבב
מה שמחזק אותי יותר זה חברות שדופקות כבר בדלת ב2 אם אפשר לשחק איתם וב"ה אני יודעת שלהם לא משעמם בצהריים….
מהרגע שהם חוזרות מהצהרון ועד לשינה עמוקה אני איתם.. לא קרה כלום.. גם אני גדלתי ככה ואין לי שום חסך מזה
אז רוגע….
אני ממש מזדהה איתך, גם לי היה מאוד קשה לעשות את זה.
במיוחד שאני אמא פרפקציוניסטית מאוד.
אבל- אני יודעת שאני עובדת לא כדי להינות אלא כדי לפרנס בית של תורה,
לא מצאתי עבודה אחרת שאני יכולה עם פחות שעות,
אם ככה אני סה"כ עושה השתדלות.
בזמן שאני עם הילדים אני עושה להם את המקסימום ונמצאת לגמרי איתם, לא עושה עבודות בית אחרות,
מתפללת לה’ שיגדלו טוב,
ולא לשכוח שאנחנו באמת סה"כ עושות השתדלות גם בחינוך וכמובן תפילות כל הזמן,
אבל אם אני רק עושה השתדלות וחושבת שאני עושה מה שצריך- ה’ שהוא השותף השלישי ידאג להם איפה שאני לא יכולה לדאוג להם.
שינוי תפיסה כזה יכול לעזור.
בהצלחה!
אני אספר לך קוריוז שקרה עם הבן שלי שאולי יענה לך.
אני עובדת כעצמאית מהבית, ובמשך שנים חרקתי שיניים והתעקשתי לא לשלוח את הילדים לצהרון.
אמממ הגיע מצב שלא הייתה לי ברירה, ב"ה היקף העבודה גדל מאד והייתי חייבת לעבוד אחרי אחת וחצי (למרות שגם לפני זה עבדתי גם בערבים).
ובנוסף – ראיתי שלילדים שלי פשוט משעמם. הם מגיעים הביתה וכל ילדי השכנים בצהרון, והם מחפשים תעסוקה…
התחלתי לשלוח לצהרון.
לקטנטונת זה היה מצוין, היא ישנה עד מהצהריים וכשהיא קמה המטפלת האכילה אותה, וקצת זמן אחרי זה אני הגעתי, והיא הייתה תמיד שמחה ורגועה (אציין רק שלא שלחתי למעון, אלא למשפחון ביתי קטן וחם)
לילד שלי בן ארבע השתדלתי להגיע כל פעם לפני הזמן כדי שלא יישאר עד הסוף ריחמתי עליו.
ויום אחד הוא אמר לי: אמא! את מגיעה מדי מוקדם! אני רוצה להישאר עד הסוף כדי לא להפסיד את המשחקים…
בקיצור, הבנתי שדאגתי לשווא…
חייבת להוסיף עוד משהו. בעבר, כשרוב הילדים הלכו הביתה, ונשארו בכל גן 8 ילדים בערך לצהרון (ובד"כ רוכזו לגן אחד מרכזי), זה היה להם באמת קשה! קראנו לזה בבית "צערון" כי אני ממש זוכרת, שראיתי שם ילדים בוכים כשבאו לקחת את רוב הילדים.
היום המציאות השתנתה, וכל הגן כמעט נשאר, ככה שאלו שהולכים מוקדם הם כבר הלא נורמליים ; )
לא באה לנתח את זה סוציולוגית, זאת המציאות, והילדים גדלים לתוכה, אחרי הכל, יודעת שזה קלישאה אבל מכירה מקרוב את שתי סוגי האמהות: אלו שמשקיעות בילדים את כל הנשמה, למרות שהם חוזרים הביתה רק בארבע, ואלו שלא, למרות שהילדים בבית באחת וחצי. תכלס, זה ממש תלוי בנו.
ואחרי הכל – תפילה שתהיה גננת/ מורה טובה בצהרון, זה ממש קריטי להתנהלות הצהרון כולו.
החלטות קלות והרבה ס"ד!
באמת למה את יוצאת לעבוד , ולא מגדלת את הילדים 24/7????
אם את מבינה שיש רצונות ויש כורח,
אז לשלוח את הילדים לצהרון כשצריך – זה כורח,
וצריך לעשות את מה שנכון, ולא רק את מה שנחמד,
ותכלס היום כשרוב הבנות בצהרון והאמהות עובדות, לילדות הרבה יותר טוב להיות בצהרון,
יש להם אוכל טוב, תעסוקה וחברה, ובבית אין 🙁
היה תקופה שלא שלחתי את הילדים לצהרון והם היו מסכנים, יצאו מדעתם משעמום…
כמובן שיש כאלו שטוב להם לגדל את הילדים בבית ויש להם ים של כסף והם לא צריכות לעבוד, וזה מצוין,
אבל משום מה אני לא מכרה הרבה כאלו 🙂
כולן מגיבות על ילדות בגיל שמשעמם להן כבר. אבל מה עם הקטנים ממש?
גילאי 4 חודשים-4 שנים שעדיין לא כל כך חסר להם החברה, אצלי לפחות לא הולכים לחברים או לגינה, נהנים פשוט להתמרח בבית ולהרגיש את אמא קרוב גם אם היא אופה או מסדרת
ואיך האמהות עם אורח חיים כזה? האם אתן מרגישות שאתן מכירות את הילדים? יודעות מה הם אוהבים ומה מפחיד אותם ועל מה הם חולמים
למה זה קצת מזכיר לי חיי קיבוץ. לפחות הם ישנים בבית עם ההורים ולא בבית ילדים.
זה ממש לא קיבוץ, הבדל שמים וארץ
האמא בימינו היא האחראית על הילדים, ולא איזה אחראית חדר ילדים.
נכון שבטבעי זה שילדים עם האמא 24/7
אבל בטבעי זה גם שהאמא רק מטפלת בילדים ומנהלת משק בית 24/7
ולא עובדת חצי יום.
אבל החיים שלנו משוגעים, וככה זה, אנחנו צריכות לעשות את המירב במציאות הקיימת.
גם לקטנטנים חסרה החברה. מה גם שבד"כ בשעות האלה הם ישנים בצהרון, קמים אוכלים פרי ואז אמא מגיעה.
אני חושבת שמכורח המציאות היום, שקצת קשה להיות אמא 24/7 (בואו נודה שגם לנו זה קשה…ראי ערך החופש הגדול..)
צריך להתייחס לאיכות הזמן שאנו איתם ולא לכמות.
גם אני נאלצת לשלוח 3 קטנים לצהרון, אבל בשעות שאני איתם, אני איתם!! לא כביסות לא כלום!
מ4 שחוזרים עד 7 שהם במיטות יש להם אמא רק שלהם.
בימים שאני עייפה מאד, אני נשכבת לידם על הרצפה ומנמנמת.
מנסיון, כשאת לידם הם יותר רגועים.
הילדה שלי בת 4, ומאז שחזרתי מחופשת לידה היא במסגרת עד 16:00 (בהתחלה מטפלת/גן פרטי ואח"כ גן עיריה עם צהרון).
היא שמחה ומאושרת. בשנה שעברה קרה שהגעתי מוקדם יותר לגן והצעתי לה לחזור איתי הביתה, ברגע הראשון היא רצתה אבל אז ראתה את כל הילדות מתארגנות לעשות יצירה בצהרון ומייד החליטה להישאר:)
כדאי לבדוק מי הצוות בצהרון – אצל הבת שלי היה צוות מקסים וחם. והיא קיבלה אוכל חם וטרי כל יום גם בימים שלא היה לי כח לבשל, אחרי לידה וכו'… והיו הפעלות, שירים, יצירות.
ברור שאני מכירה אותה יותר מכל אחד אחר ויודעת מה היא אוהבת, אמא היא אמא 24 שעות ביממה! אין קשר לקיבוץ, ממש לא.
(זה כמו שאמא עקרת בבית תסתכל כך על אמא שעובדת 5 שעות ביום… הכל יחסי)
לגבי ילדים קטנטנים – עד גיל 3 זה לא "צהרון" אלא המשך של המסגרת הקיימת במעון/ משפחתון. קחו בחשבון שאם הם במסגרת עד 4, הם ישנים שם יותר, ולכן בבית הולכים לישון בשעה מאוחרת יותר (וממילא גם האמא נמצאת איתם יותר זמן כשהם ערים).
מזדהה מאוד עם הקושי שלך(אני עוברת את זה כל חופשת לידה ותחילת לימודים…).
זה באמת לא קל להשאיר ילדים בצהרונים כשאת לא יודעת על איזה גננת/מטפלת תיפלי,
הבת שלי היתה במעון כתינוקת קטנה ואני התאכזבתי מאוד(הבן שלי גם היה שם רק אצל הגדולים ואצלו היה מצויין,כך שלא חשבתי שיהיה משהו אחר בתינוקיה..).הייתי יכולה להגיע 10 דק' לפני הסגירה ולראות אותה שוכבת על הרצפה לבד ו-4 מטפלות מסתכלות עליה…
או גרוע יותר שהן החליטו להחשיך את הכיתה והיא עדיין על הרצפה מחכה לאמא שרצה את נשמתה….
והבנתי שפשוט צריך להתפלל על זה(וכנראה לא לשים תינוקות במעונות אם את לא יודעת מי באמת תטפל בתינוק שלך…)
כשהם גדלו יותר אני יכולה לומר שזה נותן להם המון(כן!גם ילד בטווח של2-4 שנים!)
אני מקבלת ילד שמח (במעון גם אחרי שינה ואוכל) הם מגיעים הביתה אומנם ב16:00 יש לי טווח של 3 שעות להיות איתם(ז"א בלי כלים/קיפול כביסה/נקיונות וכו').
יצא לי לשמוע משהי שאמרה "תמיד רציתי להיות אמא לתפארת….ועכשיו יש לי הזדמנות,אני אקרא לבת שלי תפארת:)"….
את עושה מה שאת יכולה,אם את תהיי עם הילדים שלך אחרי הצהרון-גם אם הם לא "קיבלו" אוכל של בית בצהריים-הם יזכרו שאמא ישבה אתם לשחק/לקרוא ספר/הקשיבה להם/ירדה איתם לגינה.
אל תתני לנקיפות מצפון לא נכונות להכנס אלייך-כי את עושה טוב לילדים שלך,טוב לעצמך.,,פשוט טוב לבית.
וכמו שאמרתי:תתפללי,תתפללי ואל תפסיקי להתפלל-כי זה דבר שהוא נצרך בכל גיל של ילד!
מה הבעיה בילדה ששוכבת על הרצפה?
בבית את מרימה אותה על הידיים כל הזמן?
או שהתכוונת שהיא צורחת על הרצפה ואף אחת לא ניגשת?
אני עדיין לא שם לצערי. אבל אני רק מספרת מנקודת מבטי.
כשאני הייתי ילדה, גמרנו ללמוד באחת בערך. מה היינו עושות עד הערב? אוכלות, עושות שיעורי בית, משחקות וכדו' ומבלות עם חברות עד הערב
כמה אפשר להיות בבית?
היום, הצהרון עד ארבע ואז נמצאים בבית.
ברמה הטכנית זה נראה פשוט שינוי בשעות.
ויש יתרון גדול שנמצאים בחברה עם השגחה, עם פעילות,
יש ילדים שזה השעות ביום שהם הכי אוהבים! יותר משוחרר, צוות אחר, וכדו'.
אגב, אם מדברים על נוכחות אמהית, פעם כשהייתי בסמינר אמרה לי חברה שאמא שלה עקרת בית: "לאמא שלי אין זמן אלי, היא כל היום שוטפת/מנקה/מסדרת/מבשלת/מטפלת בכביסה…" בקיצור מטפלת בבית בחלק הטכני.
נוכחות של אמא הוא משהו יותר עמוק מזה…
אוףף , אני קוראת ומרגישה אמא ממש רעה.
כי אני גם עצמאית ועובדת מהבית – חלק מהשבוע עובדת בחוץ – אבל ילדים אצלי עד ארבע זה חוק ברזל -קודם כל כי אחרי צהרון את מקבלת ילד שאכל ארוחה מזינה של היום וישן טוב – אותי זה מרגיע .
אבל גם כי כשזה לא קורה והיו לי תקופות בלי צהרון הבית והעבודה היו נראים עיסה דביקית ולא מוצלחת .
ואז החלטתי שהכי טוב לי ולילדים זה סדר יום של אמא: עובדת בבוקר ורק עובדת , צהריים אמא עם הילדים ורק איתם , ובערב-( שזה ערב מאוחר כי הם ישנים צהריים בצהרון) אמא מתחזקת את הבית.
כי מה לעשות אנחנו צריכות לשלב את הכל.
כי מה שהיה קורה שהם לא היו בצהרון אז לא הייתי מתחזקת את הבית או שמנסה לתחזק איתם שהם נמצאים כי בערב אני צריכה להשלים עבודה.
אבל למה אני מרגישה אמא רעה כי אני עובדת מהבית וכ"כ הרבה סביבי אומרות שהם מנצלות את זה להוציא ילדים באחת וחצי – ואת האמת לא מדמיינת איך שורדים את זה – מבחינתי 4 שעות ביום – אני גמורה בסוף היום. ולא בגלל עבודה – כי בחופש הייתי גמורה שבעתיים.
יש לי ב"ה ילדים קטנטנים וצפופים שהם צריכים אותי צמוד צמוד אליהם כל הזמן ולהעסיק אותם בעצמי חברים עדיין לא מועילים רק מבלגנים . ובהתחשב בחופש שכעת שרדתי היה כיף אבל נגמרתי. אז אני מצדיעה לכל העקרות בית .
שום נקיפות מצפון בבקשה! גם אם את עובדת מהבית, מה שאת מתארת- חלוקה הגיונית של מטלות ואמא שמגיעה לילדים פנויה ועם כוח זה הרבה יותר מ"כל אלו" שמוציאות ילדים מוקדם וישנות צהריים ומשאירות אותם לבד לשחק או שמהנקיפות מצפון שלא להשאיר ילד/תינוק בצהרון/ במעון דואגות שיוציאו אותם קודם ואז האבא אמור לטפל בהם או הסבתא או הדודות או שהם מסתובבים בין השכנים וכו' העיקר להרגיע את עצמה ש"היא לא משאירה ילדים עד 4…", המציאות היא שנדיר מאוד בדור שלנו שאמהות פנויות באמת להיות עם הילדים מ 1 בצהריים ועד שעת השינה שלהם. כן, גם עקרות הבית- באמת הן כל כולן של הילדים בכל השעות??? ואם כך עשה ד' ואלו התנאים, ולא מפינוק יתר שלנו – אז זה הכי טוב לנו ולילדים!
אם יש מטפלת טובה במעון או שזו מסגרת צהרון מסודרת וקבועה, הם בדר"כ יודעים לטפל בילד הרבה יותר טוב מאבא/סבתא או אפילו אמא מותשת, עצבנית וחסרת סבלנות!
כמו שהרוב פה אומרות- תביאי להם אמא באיכות ולא בכמות ועד כמה שאת מסוגלת, ד' נתן לך ולהם את מה שאתם צריכים כדי לגדול הכי טוב, אין מקום לנקיפות מצפון מחלישות (אם לא שמישהי מזניחה לחלוטין כמובן…)
מי שכותבת שזה מזכיר קיבוץ – אני משערת שרצית מאוד לשמח את האימהות האחרות כאן, שצריכות לעבוד ולפרנס…
בכל אופן, דעתי האישית היא, שכשהילדה בצהרון יש לי יותר אנרגיה וסבלנות בשבילה בשעות שהיא כן איתי, ואז אני נמצאת איתה לגמרי, ולא עושה עוד שום דבר נוסף.
ביננו, אלו שנמצאות עם הילדים כל הצהרים – אתן באמת יושבות איתם כל השעות ועושות יצירות ושיעורי בית, או שאתם גם מבשלות ומקפלות ומכבסות ומנקות?
נכון שיש לי קצת שעות עם הילדה, היא קטנה והולכת לישון ב7, אבל כשאני איתה אני אך ורק איתה…
אני מתנצלת. כתבתי את זה בעקבות כל התגובות שאם לא משאירים ילדים בצהרון משעממים אותם עד כדי יציאה מדעתם וזה לכתחילה ומסכן מי שלא
(אבל בתחילת או סוף כל הודעה יש כמו הסבר או התנצלות שזה כורח המציאות)
את נשמעת אמא חושבת ומכוונת מאוד לילדים, והפחד והחשש הזה נראה לי מלווה את רובנו……………..
לפי התגובות זה נראה המצב האידיאלי בעולם להשאיר ילד בגיל הרך עד 16:00 במוסד לימודים, כי אז חלילה לא ישעמם לו, וכמובן שהוא ירוויח הרבה יותר כי אז אמא תהיה רק איתו וכו……………
תרשו לי לחלוק- אנחנו חיים באין ברירה. זה לא המצב האידיאלי. אולי הנסיבות הביאו אותנו לשפר את המצב הלא אידיאלי הזה להכי טוב שאפשר (ולצערנו המצב רחוק מלהיות בדר"כ הכי טוב שאפשר)
אבל אם נשים את זה על השולחן- זה לא מה שאף אחת מאיתנו הייתה מבקשת מלכתחילה.
זה קשה מאוד, גם רגשית וגם טכנית.
אבל גם לחיות עם פרנסה מצומצמת זה קשה מאוד רגשית וטכנית, וצריך לבחור ביניהם, אין ברירה!
ולכל הנשים שיושבות ועובדות ומקריבות את עצמן כדי לפרנס, אני מעריצה אתכן,
אבל אתן באמת בודאות לא יודעות ולא מבינות מה קורה שם בצהרון.
אני גננת מעל עשור ועובדת עד 4, הילדים מכירים אותי מצוין ואין ספק שאני דמות משמעותית עבורם,
ואף על פי כן באזור השעה 13:30\14:00 גג הילדים מתעייפים מאוד, מאבדים סבלנות, רעבים, ניכר שהם רוצים פשוט לזרוק את עצמם על איזה ספה ומיטה ולהקשיב לשקט……………
גן זה אחד מהמקומות הכי רועשים בעולם, חשבתם איך זה להיות 8 שעות בחלל צפוף ורועש? חשבתם איך זה להתמודד כל השעות האלה עם מאבקים בלתי נגמרים על המשאבים שלכם? (אני חייב את הטרקטור עכשיו אבל יוסי משחק ואחר כך נותן למוישי ומוישי אף פעם לא מסכים לי ולפעמים נותן לי בעיטה…. תרגמו את זה ל: אין לי מקלדת למחשב אבל אסור לי להתלונן או לבקש אני צריכה למצוא את הדרך להסתדר בלי……….)
שלא לדבר על זה שלא בכל הגנים יש את הדמות הקבועה והמשמעותית, יש גנים שהגננת מתחלפת שם……….
ולגבי הילדים החמודים שמבקשים להישאר:
אתן פשוט מגיעות באמצע סיטואציה.
זה בדרך כלל אחרי שהילד חיכה שעה וחצי שיתפנה בימבה והוא יקבל סיבוב או אחרי שהגננת הבטיחה לחלק דף צביעה מיוחד בסוף היום רק למי שהצליח להתנהג יפה כל היום (7 שעות!!!!!!!!!!!!!!) והילד החמוד הזה הצליח 6 שעות ואמא באה לאסוף אותו.
בקיצור:
זה לא אידיאלי, אבל לפעמים מה שעומד מול זה עוד פחות אידיאלי ואז אין ברירה.
מעניין לשמוע דברים מנקודת מבט של מי שבעצמה עובדת בצהרון. בכל זאת, לא לגמרי מסכימה איתך:
לא בכל הגנים צפוף. הגן של הבת שלי דווקא די מרווח.
והיא לא רצתה שאקח אותה הביתה מוקדם, גם כשבאתי ב13:30…
הילדים רעבים ב14:00, הגיוני, לכן הם אוכלים בצהרון, הם לא רעבים עד 16:00…
וילדים עד גיל 3 ישנים בצהריים במעון/משפחתון, אז אין סיבה שיהיו עייפים במיוחד.
ואם חסרים משחקים, זו בעיה, אבל האם באמת בכל גן זה כך? אולי ספציפית הגן שלך יותר צפוף.
יחד עם זה, שמעתי מאמא אחרת שהילדים שלה לא מסכימים להישאר בצהרון – כנראה זה באמת תלוי מי הצוות בצהרון ומה התנאים הפיזיים, שווה לבדוק את הדברים האלו.
אני "אמא תרנגולת", לא שלחתי למעון אלא רק לגן פרטי עד 13:00, והייתי ממש נגד צהרונים.
עם השנים וכורח המציאות התחלתי לשלוח לצהרון,
ו – פלאי פלאים!!
השגרה שלנו השתנתה מאד לטובה!!
הרגשתי שהזמן שלי עם הילדים עלה באיכות על "כמות" הזמן שהיתה קודם.
הם חזרו רגועים, שבעים ומרוצים,
ובדרך כלל לא ביקשו מיד חברים.
אני חושבת שהאוירה הרגועה והלא מחייבת בצהרון לעומת הבוקר – מרגיעה אותם בהדרגה.
כמובן שצריך סיעתא דשמיא ושליחים טובים, כמו בכל מסגרת.
תפילות, אמון ואהבה.
בהצלחה!!
היי
הייתי חייבת לשתף…
בסיפור של מיה קינן שנקרא "מקום לאמא" אם אני לא טועה קיבלתי את המסר הכי גדול שקיבלתי בחיים:
בכל דור הקריבו נשים צדקניות למען התורה. כל דור – וההקרבה שלו. אם זה כסף, בריאות, נוחות וכו'.
בדור שלנו מוותרת אישה על הדבר כמעט הכי חשוב לה : האימהות שלה!!! וזה כל כך קשה!!!
קשה לא לשלוח את הילדים בבוקר, קשה לא לקבל אותם באחד בצהריים. קשה לראות אותם כל כך קצת ביום, וגם זה כשאת בעצמך סחוטה ומרוטה…
אבל! זו הזכות שלנו למען החזקת התורה! זה גדול וענק ועצום דווקא בגלל שזה כל כך קרוב לליבנו…
אשרינו שזכינו!!!
בשם הרב שטיינמן -כמה שחות בבית יותר טוב ציטוט מקול הלשון
מצורף קישור- למטה בתוכן השיעור דקה 27 למטה בעמוד יש תוכן מפורט של השיעור "ותתן טרף לביתה נשים שיוצאות לעבוד הכוונה"
https://www.kolhalashon.com/new/Media/PlayShiur.aspx?FileName=1056533&Video=False
כדי לקיים את דברי הרב שטיינמן במלואם, אולי פשוט תמסרי את הילד לאימוץ.
וברצינות, כשנאמר משפט לא ברור, צריך להבין באיזה הקשר הוא נאמר, ומה התכוון הרב.
והרב שטיינמן הנחיל לדור משנה חינוכית מותאמת לדור שלנו – מלאה ברגישות, חינוך בנועם, שינוי שיטות הענישה מדור קודם ועוד ועוד.
לא חכמה לצטט משפט אחד שלו ולנפנף בו. צריך לשמוע ולקיים את כל מה שהוא אומר בנוגע לחינוך, זה מאד מחייב ולא קל.
עם רוב הדעות כאן אני לא מסכימה ה' נותן לאימהות את הילדים בשביל שהם יגדלו אותם ולא שהגננות יגדלו אותם הגננות צריכות רק לחנך אותם וללמד אותם בשנים הקריטיות של הילדות אבל לא להיות במקום האמהות ארוחת צהוריים רצוי לאכול בבית כשאת יודעת מה הם אוכלים ולקבל אותם בבית ילדים לא צרכים לבלות שעות נוספות במסגרת חוץ ביתית ילד צריך לדעת שהוא לא עול או כאב ראש ואין מה לעשות בגילאים האלו ילדים אוהבים גם את הפינה חמה שלהם אחרי שעות הגן הרבות.
הגננות צריכות לחנך אותם וללמד אותם בשנים הקריטיות של הילדות?!?!
ומה שחשוב שדווקא אמא תתן זו ארוחת צהריים?
אין שחור ולבן
אלו החלטות משפחתיות מורכבות נתונים ולבטים
מה שבטוח שחשוב
זה לשקול כל פעם מחדש בהתאם לנתונים ולחשוב על המכלול והפרטים
וכמובן לבדוק מי הצוות שמטפל בילד שלך
(נכון גם לבוקר…)
לבדוק שטוב לו ולהיות כל הזמן עם יד על הדופק…
אצלי ספציפית היו שנים ששלחתי לצהרון והיו שנים שלא,
גם אם את שולחת לצהרון לא חתמת חוזה אם אף אחד שאת כל הילדים תשלחי
ולהפך…
אחת הסיבות ששלחתי לצהרון לדוג' זאת ילדה שרצתה בכל מאדה
ולעמות זאת דוג' הפוכה: היו שנים שלא שלחתי מסיבות טכניות שלבעלי היה יותר נוח לקחת אותם מוקדם
מאשר לצאת פעמיים מהבית (אני עבדתי)
בהצלחה!
אני לא שולחת את הילד שלי לצהרון, מהסיבה שאני לא אוהבת את אופי הצהרון בחיידר שלו. ואכמ"ל.
במקום זה בעלי מגיע הביתה ב 13:30 ואם כבר, אז כבר לא השארנו ביום ארוך גם את הקטנים יותר.
ברור!!! שלא כל בעל יכול!!!
אממה-
אולי זה לא קשור לצהרונים, אלא קשור יותר ליום עבודה ארוך.
אני כן מרגישה שהעבודה גוזלת לי את האמהות. אני חוזרת הביתה עייפההההה. וכבר אחרי 3 שעות- למיטה. ולמי יש כוח אחרי זה גם לתפקד את הבית???
הקיץ הזה לקחתי הרבה חופש, יחסית לכל שנה, והבנתי כמה חסר לי לגדל אותם, לשבת איתם לארוחת צהרים. לשמוע מה עבר עליהם בלי שיגידו "אין לי כוח לספר כבר אמרתי לאבא". להיות איתם כשאניעדיין מלאת כוח ולא מרוטה אחרי יום עבודה מתיש.
אז נכון, זה כורח המציאות. והילדים לא בהכרח סובלים מזה.
זה רק אנחנו, עם האמהות העשוקה.
ויודעות מה הכי מעצבן?
שלפעמים גם בעבודה מסתכלים עלינו עקום בתור אמהות..
אנחנו יווצאות מוקדם וכו- לילדים
לא מגיעות -ילדים חולים
משתגעות ל עבוד מהבית ולא מצליחות..
ואין לבוסים מושג כמה התמרון הזה קשה וכמה הוא מעבר ליכולות, וכגם הילדים מפססידים שהם הופכים לעול ומעמסה..
אחרי חודשיים בלי צהרון, אני יכולה להגיד במפורש שכשאני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה מלא במשרד יש לי הרבה יותר סבלנות לילדים מאשר אחרי שניסיתי לעבוד איתם כל הצהריים…
שלום לכל האמהות המדהימות!
דבר ראשון, אין עלינו! מגדלות ילדים( ועוד קודם…) מפרנסות- וואו ענק!
דבר שני, אני גננת בבוקר ובצהרון, ומנסיון אישי, הילדות מאד מאד נהנות בצהרון, יש הרפיה מסוימת בשעה הזו, גם הגננות רגועות יותר, אין לחץ של הספקים ויש זמן ליחס אישי ורגוע יותר, ילדות עייפות יכולות בד"כ לנוח קצת על הספה, לקרוא ספר, לצאת לחצר ולהירגע קצת. גם לגבי הקטנים שנמצאים במעון או משפחתון, הם ישנים ואוכלים טוב ובד"כ טוב להם. מסכימה שזה לא האידיאלי , אבל בשורה התחתונה- הילדים נהנים ורגועים! המלצה שלי, אם מתאפשר לך, תבואי לאסוף את הילדים 10 דקות לפני סיום הצהרון, ואת הקטנים מהמעון אפילו בשלוש-שלוש וחצי. בד"כ הילדים כבר מאורגנים ליציאה ושמחים כבר לפגוש את אמא שלהם!! הרבה הצלחה!
אני לא מבינה, אלה שמסיימות לעבוד ב1-
אתן יושבות ומשחקות עם הילדים מ1 עד שהם הולכים לישון? לא עושות עוד כלום בזמן הזה?
ברור שלא..
אני חושבת שזה בסדר להתעסק עם עבודות הבית גם בזמן שהילדים נמצאים,
הילדים רואים התנהלות נורמלית של בית- אמא מנקה, מכבסת, מבשלת.. לא חושבת שצריך להחביא את זה ללילה.
צריך להקדיש זמן לילדים אבל לא בלחץ עם סטופר, הכל בסדר והבית זורם עם התנהלות תקינה של בית..
שאלה קשה מאד!
אני מרגישה שהצורת חיים שלנו לא באמת נורמלית
זה לא באמת הגיוני שאישה אחת גם מפרנסת 5-8-9 שעות (גם הרבה זמן מחוץ לבית גם הראש העמוסססס וגם העול הכלכלי שבסוף על כתפינו)
גם מגדלת ילדים, גם מנהלת משק בית
בכנות- אי אפשר לעשות הכל מושלם!
ולכן התפתחה תרבות ה'אנחנו מושלמות ככה'
וצריך להגיד את זה- אמא, שזה הנתונים של חייה, שנדרשת לעבוד עד 16 מגיע לה כפיים!!! שעומדת בזה (כי אני לא..)
אמא שהיכולות האימהיות שלה נשחקות מטבע הדברים כי אנחנו בנאדם אחד שלא יכול להיות גם מחשב ורובוט והשגי ומשימתי בעבודה וגם אמא חמה אוהבת מפנקת מטפלת מלטפת בבית וגם מלכה בממלכה שלה הבית- -גם מגיע לה כפיים
וכן, כשיש צהרון וכולם הולכים לצהרון לפעמים זה מורכב למי שבבית ואין חברה, זה נורא תלוי במקובלות הסביבתית וגם במציאות בבית כמה הוא מלא כמה בעצמו מקור לפעילות
אני לפעמים מרגישה שיש איזו תבואת שיגעון של עול הפרנסה שכולנו אוכלות, ואין ברירה אחרת כדי שלא נגווע ברעב אבל לזכור
שכן, בבסיס- ילד צריך בית. ואמא.
ותקום האמא שתעיד על עצמה שהיא חוזרת מהעבודה ב16 ועד 19 היא פנויה לילדים רגשית, טכנית וערנית
אצלי זה השעות של 'סוף היום', אני עייפה, הם עייפים…
זה גורם לשנת לילה מאוחרת יותר כמו שאמרו (כי אי אפשר לחזור הביתה ולהתחיל מיד א. ערב והשכבה) שזה לא בריא בכלל לילדים ולאמא (אני צריכה קצת שקט בערב לטפל גם בבית) זה שנים קריטיות להתפתחות מוחית פיזית ונפשית
ילד שחוזר הביתה ב16 כבר לא זוכר בכלל מה היה בבוקר, אני כן חושבת שבבסיס ילדים בגיל הזה צריכים את ההפסקת צהריים עם אמא, קצת להימרח בזמן בשלב הזה, אפילו להשתעמם.. להתרגל להיות בשקט ושלווה, אחר כך לצאת לחברים- מפגש קטן, עם חברים שכיף לי איתם, אחד על אחד.. זה עולם אחר ולא נשווה לשהות ממושכת עם 30+ ילדים
ורב הגנים כן צפופים ובוודאי הכיתות..
מה שכן- זה המציאות
ולכן כל אמא ששולחת כי זו המציאות שלה- שתשלח בלב נקי ורגוע שזה מה שד' רוצה ממנה, בוודאי, כי זו מציאות החיים שיצר עבורה
אבל אמא שיש לה אפשרות להיות בבית עם הילדים- שתדע שזה נותן המון
נכון, אני מקפלת איתם כביסה
ומבשלת איתם ומנקה- זה ממש כיף להם. אני עושה את זה בנחת, זה מיומנויות חשובות לחיים, וגם לא חושבת שהם צריכים אותי יושבת להם על הזנב מ13 עד 19.
אבל אני פה. אני הכתובת לשמוע את ההגיגים שלהם, לראות את המצב רוח כשמסתיים היום, להקשיב, לראות בעצמי איך משחקים עם חברים ואיזה מיומנויות צריך לפתח. להיותא מא זה בעיקר להיות.
אולי ניגמל קצת מהשוואות ונבין שזה תלוי אמא
תלוי אבא
תלוי ילדים
ותלוי גם במה שהשם מצייר בשבילנו בכל שלב של החיים.
מקסימה,
סוף סוף תגובה לענין.
וואו כמה שיפוטיות יש פה בתגובות שלכן
בניגוד להקבה שנתן בנו אמון וטבע בנו אינסטינקט אימהי להרגיש בדיוק מה טוב לבית ולילדים שלנו ספציפי
רק תאמינו בעצמכם ותקשיבו טוב ללב שלכן הוא בדרך כלל לא משקר
יש לך מה להגיב, תכתבי בשמחה
אבל אל תוצאי את כולן שיפוטיות (ואני לא מכותבות התגובות), זה לא נחמד.
נשים כתבו פה מדם ליבן מה שהן חשות (והיו דעות ל2 הצדדים) והדגישו מאד את ה"תלוי" רצוי מצוי וכדו'
בעיני ילדים צריכים שעות בית, ודאי בגיל הצעיר.
קשה לי קצת עם האמירות שלבעל קשה לחזור בצהריים. אני מבינה שיש מקרים שזה לא אפשרי טכני, אבל לשמוע מנשים ש"בעלי לא בנוי לזה" זה קצת מקפיץ אותי.
מה לעשות? זה הדור שלנו, על דרישותיו המשונות והלא הגיוניות. והבעלים שלומדים ב"ה והנשים שנקרעות בעבודה של שעות. ובתוך כל זה נמצאים הילדים. ובעיני, כשאמא חוזרת מאוחר יותר, הבעל יכול להיות בהפסקת הצהריים עם הילדים שהם גם שלו.
הוא לא אמור להפעיל אותם, לשחק איתם משחקי קופסא או לשיר להם שירי נשמה. פשוט נוכחות הורית מיטיבה שמחממת ארוחה ושואלת איך היה, ונותנת אחר כך זמן למנוחה שקטה.
ואם האמא יכולה- הכי טוב שיש.
אני הכי מבינה בעולם שמעייף להיות עם הילדים מ13:30, אבל מרגישה שצריך יותר לעמול על זה. אמא בבית זה מציאות יוצרת, גם אם היא שוכבת על הספה בחוסר אונים ובעייפות טוטאלית. הילדים יודעים שהיא נוכחת ואין לדבר שיעור.
אין סיבה למתג את זה כ"שעות איכות אחרי הצהריים במקום מריחה של שעות עם הילדים". המריחה הזו נותנת לילדים שלווה, עוגן וביטחון.
כמובן שאני מתכוונת למשפחות שבהן נשים יכולות להוציא ילדים מוקדם, אבל טוענות שהם משתעממים, או לבעלים שיכולים טכנית לחזור הביתה אבל לא בנויים לזה מהרבה סיבות.
למען הגילוי הנאות, אני עובדת כל יום מחוץ לבית, יוצאת מוקדם וחוזרת מאוחר, ובעלי, שלא בנוי לזה, לוקח את הילדים ונמצא איתם עד סדר ב'. וזה בחשיבה משותפת של שנינו ובהבנה שילדים זה גם דבר דורש ולא תמיד קל, לא רק חמוד ומתגמל. משימה אלוקית שמתייגעים עליה הרבה.
חמודה
אם מישהי כותבת שבעלה לא בנוי לזה, תאמינה לה, היא אשתו…
כשאומרים דבר כזה, לא מתכוונים שקשה לו, מתכוונים שזה בשבילו כמעט בלתי אפשרי.
כן, בעלי לא מחליף כמעט טיטולים! למרות שזה הילדים שלו! וגם לא מנקה בשירותים!
אז נכון, אני יכולה לזרוק את הילדים עליו ושיתמודד, ולמען האמת אני גם עשיתי את זה בעבר. אבל מתישהו הבנתי שאני לא יכולה לדרוש ממנו להיות מה שהוא לא וזכותו לבחור איך לעזור לי, ואם עבודות אחרות בבית יותר נוחות לו אז זה מה שהוא עושה.
והוא באמת עוזר לי, שלא תטעי, הוא מנקה, הוא מבשל (!) ועוד הרבה, ואם אני לא ארגיש טוב או אפילו אהיה מאוד עיפה הוא דווקא כן יקח על עצמו את הילדים לכמה שעות אפילו שזה מאוד מאוד קשה לו. והוא גם בהחלט אבא טוב לילדים.
כן – לנשים יותר קל לטפל בילדים, זה טבע אנושי, לא מגרעת של הגברים.
ואם את חרדה לשלומי, אז הוא מצוין, תודה!
את מהממת רות
אהבתי את העוצמות ואת התגובה
אנחנו בודר שלפעמים כל כך מתנצל על דברים שהבעל לא עושה / לא עוזר בהם
וממש שוכחים לפעמים שהם גברים, על כל המשתמע.
תגובה חזקה ממש.
תגובתי מתחלקת ל2. כאמא וכגננת ביום חינוך ארוך (עד 4)
אמנם תמיד הרגשתי שעד גיל שנה ואפילו כמעט שנתיים לילד הכי טוב עם אמא. כדאי שתהיה לו חברה ואפילו של אחים לפחות מגיל שנה. עד גיל שנה הם לא זקוקים לחברה. אין להם הבדל בין בוגר לילד שמושך לו את המשחק. הם זקוקים ליחס. (בעבר עזבתי את העבודה, כדי להיות עם התינוק בבית ובהגיעו לשנה פתחתי בביתי משפחתון לכמה ילדים בגילו…)
מגיל שנה עד 3- במעון ישנים בד"כ וגם במשפחתון- לכן לא פוגשים את הילד – שעתייים / שלוש אלא הרבה יותר… אפשר להעיר מוקדם לפני העבודה להכין יחד סנדויצים ואפילו לספר סיפור כשכולם מוכנים. או בערב זמן איכות עם התינוק וזמן שמשגע אותך כי יש המון מה להספיק…
מגיל 3 הצהרון בד"כברכה לילדים בכמה תנאים:
1. אופי הילד- יש ילדים שחווים נטישה בצורה קשה יותר.
2. לקחת תמיד תמיד את הילד לא אחרון, ולהשתדל מאד לא להביא אותו ראשון- שני זה כבר מעולה (כגננת ילדים שנשארים אחרונים, באים לשאול אותי: נשארו עוד ילדים,? אספו את כולם? שכחו אותי?) ואפילו אם שלחת: בייביסיטר, שכנה, בת דודה שתאסוף וסיכמת עם הילד: היום תבוא לאסוף אותך דודהX ותשמור עליך כמה דקות עד שאבוא אל תשלחי אחרונה… למען הילד!!!!
3. מדי פעם (ביום חופשי/ ר"ח / יום פינוק): לאסוף מוקדם ממש או לא לשלוח בכלל.
הרבה נחת!
בלי ספק העלאת כאן נקודה שכואבת לנו כאמהות עמוק בלב, מאמינה שכמעט כל אמא מרגישה מידי פעם צביטה בלב כשהילד חוזר כל כך מאוחר כל כך וזמן השהות בבית קצר כל כך אבל, הרבה פעמים הילדים שלנו חווים את המציאות אחרת, הם לא מרגישים מסכנים ולא צוברים חסכים. במשך קרוב 14 שנים אני הייתי בעבודה בשעות הצהריים ובעלי היה חוזר מהכולל ומוציא את הילדים, מתוך החלטה שלנו שהכי חשוב שילדים יגיעו הביתה יאכלו ארוחת צהרים בבית, ישחקו בבית וישהו עם זמן איכות עם האבא, זה נשמע נהדר בפועל , אצלינו לפחות, האבא לא ממש הצליח לתפקד במפעיל צהרון יום אחר יום למשך שנים, הייתי חוזרת הביתה עייפה ומותשת ופוגשת או בעל עייף שבילה עם הילדים ובית במצב קשה או בעל וילדים שנרדמו ביחד על הספה, והנה מגיע ערב, ואני שהשכמתי קום ונסעתי שעה הלוך ושעה חזור ו7.5 שעות עבודה אינטנסיביות, בקושי מחזיקה מעמד עד לערב שאז מתחילה משמרת ג' עבודות הבית וארגון כל הצריך ליום המחרת, אבל אז מצאתי את עצמי מקדישה המון זמן לשקם הריסות מהצהריים ומפסידה זמן איכות עם בעלי שחזר עיף עיף או לחילופין ילדים ערניים וחוגגים בשעה שאני מזמן מזמן מיציתי.. בשנים האחרונות הבנו שלמרות כל הסיבות נכון לנו לשנות ואת הילדים הקטנים שלחנו בלב כבד לצהרונים.הם לא סובלים הם חוזרים שמחים ומרוצים אני חוזרת לבית שפוי ויכולה להיות איתם בנחת עד הערב וגם בעלי חוזר בערב אנרגטי ולא מותש ומספיק להיות עם הילדים הגדולים,לסייע בבית ואפילו לצאת להליכה זוגית כל ערב
ולגבי הילדים הקטנים שהוא לא פוגש לא בצהריים ולא בערב – אנחנו מעירים אותם מוקדם ויש מספיק זמן למשחקים סיפורים וכו
בסופו של דבר, אחרי ששנים רבות החזקנו חזק של אין צהרונים עם כל היתרונות שבדבר גילינו שכל המשפחה כולה הרוויחה מהשינוי ולגבי החסרונות של חוסר זמן איכות עם קצת מאמץ וחשיבה מוצאים חלופות כמובן כל אחת על פי התנאים והיכולות שלה.
שלום רב
בתור אמא שהיה לה מצפון מפה ועד…
הגעתי למסקנה שהכל ענין של הרגשה פנימית וצורת ההגשה
הילדים שלי רואים את זה בתור חוג,
גם כך מגיעים הביתה ורוצים לשחק עם חברים/ שכנים
הגעתי למקנה לאחר שהות ממושכת בחלת , וראיתי שגם שאני בבית
לילדים אין הבדל ממש..!! (לא מדברת על ילדים בעיתים באוכל ,נאמר )
ילדים קטנים ישנים צהריים , אז כמובן שזה לא 8 שעות רצוף
ואם אפשר לקחת אותם עד גג 3.5 מה טוב
כמו שאחת רשמה ,לא תמיד הם סימו לשחק /לצבוע וכו
בהצלחה
בתפילה שילדנו יגדלו בריאים בנפשם ובגופם
ושאלו יהיו דאגותיך
כאמא ל4 ילדים מזדהה עם כל מה שנכתב פה, לשני הכיוונים…
יש לי שאלה בנוגע לשעות של אחרי הצהרון,
הבן הבכור שלי בן 6 מתעקש ללכת לחברים כמעט כל יום, או להזמין חבר.
אני רוצה שיהיה בבית, להרגיש אותו מקרוב, למרות שזה דורש ממני ממש להעסיק אותו בחוגים, לשחק איתו על הרצפה וכו', הוא כמעט לא מצליח להתעסק לבד או עם האחים.
יש למישהי רעיון לכזה מצב? זה תואם גיל לילד בן 6 לצאת כמעט כל יום מהבית? (ועוד אחרי צהרון!)