בבית היא מדברת? כשמגיעים אנשים שקרובים לבית היא מוציאה מילה?
תרפיסטית במוזיקה
8 חודשים לפני
מה גיל הילדה? ממתי זה כך?
ב"ה זכיתי לעבוד הרבה עם ילדים ביישנים, סגורים, לא מדברים,
אם תרצי להתקשר בשמחה.
הדבר הראשון הוא פשוט לקבל את המצב כמו שהוא
ולא לנסות לשנות אותה.
לא חייבים לדבר בקול, מותר להיות ביישן.
לאט לאט הבטחון עצמי נבנה.
רבקה גננת חנ"מ
8 חודשים לפני
כדאי מאוד לקבל הדרכה טובה בנושא.
כדי להימנע מלהיכנס למצב של אילמות סלקטיבית (אם היא לא שם)
נשמע קצת כמו חרדה חברתית, שאפשר לטפל בה הכי טוב בגיל הזה.
מה שחשוב לדעת: הימנעות מדיבור מבססת את החרדה.
"להכריח לדבר" מבסס התנגדות. (סלקטיב)
ולכן: חשוב מאוד לגרום לה לדבר כבדרך אגב, בלי דרישה.
איך? בזמנים שבהם נמצאת בחרדה תני לה שתי אפשרויות פשוטות שהתשובה לבחירה היא מילה אחת.
לדוג': את רוצה צהוב או אדום? (לא להחזיק ביד כדי למנוע הצבעה….)
את רוצה להיות בפנים או בחוץ? את רוצה קצת או הרבה?
וכמה שיותר שאלות קונקרטיות במצבים כאלה יחשפו אותה יותר לדיבור בחברה ולחוויה טובה סביב זה. ממש ליזום משחקים ואינטראקציות שדורשות תשובות קונקרטיות בנות מילה אחת.
חשוב מאוד לתת את הטיפ הזה לגננת כדי למנוע אילמות סלקטיבית!
אם אתם רוצים להתייעץ, מומחה מספר 1 בארץ בנושא הוא משה הרשקוביץ ממחוז חיפה, קלינאי תקשורת. (תעשי חיפוש).
(אגב, לפי חוזר מנכ"ל, האחריות על תחומי החרדה החברתית ואילמות סלקטיבית שייכת לקלינאי התקשורת במשרד החינוך, ולא דוקא למטפלים רגשיים….. כמה שזה אבסורדי).
בהצלחה
חדוה
8 חודשים לפני
הבת שלי לא דיברה עם הגננות בגן כל השנה של גיל 3. עם הילדות דיברה בלחש. בגן של גיל 4 התחילה לדבר פתאום רגיל. והיא אהבה מאד את הגן. בהתחלה התביישה (עד גיל 3 הייתה בבית) ואחר כך כנראה פשוט נכנסה למשבצת הזו ולא ידעה איך לצאת ממנה או שהיה לה נוח.
מה עשינו?
בהדרכת הגננת לא נלחצנו. גם כי היה שינוים קלים לטובה במשך הזמן.
שיחקתי איתה משחקי דמיון בציורים על גן שיש בו ילדה שלא מדברת.
יצרנו קשר קרוב עם חברה מהגן שגרה בסמוך כולל ביקורים הדדיים איתי ובהמשך בלעדי.
כמובן שאי אפשר להשליך ממקרה אחד למישנהו אבל מה שבטוח שצריך הרבה סבלנות.
בבית היא מדברת? כשמגיעים אנשים שקרובים לבית היא מוציאה מילה?
מה גיל הילדה? ממתי זה כך?
ב"ה זכיתי לעבוד הרבה עם ילדים ביישנים, סגורים, לא מדברים,
אם תרצי להתקשר בשמחה.
הדבר הראשון הוא פשוט לקבל את המצב כמו שהוא
ולא לנסות לשנות אותה.
לא חייבים לדבר בקול, מותר להיות ביישן.
לאט לאט הבטחון עצמי נבנה.
כדאי מאוד לקבל הדרכה טובה בנושא.
כדי להימנע מלהיכנס למצב של אילמות סלקטיבית (אם היא לא שם)
נשמע קצת כמו חרדה חברתית, שאפשר לטפל בה הכי טוב בגיל הזה.
מה שחשוב לדעת: הימנעות מדיבור מבססת את החרדה.
"להכריח לדבר" מבסס התנגדות. (סלקטיב)
ולכן: חשוב מאוד לגרום לה לדבר כבדרך אגב, בלי דרישה.
איך? בזמנים שבהם נמצאת בחרדה תני לה שתי אפשרויות פשוטות שהתשובה לבחירה היא מילה אחת.
לדוג': את רוצה צהוב או אדום? (לא להחזיק ביד כדי למנוע הצבעה….)
את רוצה להיות בפנים או בחוץ? את רוצה קצת או הרבה?
וכמה שיותר שאלות קונקרטיות במצבים כאלה יחשפו אותה יותר לדיבור בחברה ולחוויה טובה סביב זה. ממש ליזום משחקים ואינטראקציות שדורשות תשובות קונקרטיות בנות מילה אחת.
חשוב מאוד לתת את הטיפ הזה לגננת כדי למנוע אילמות סלקטיבית!
אם אתם רוצים להתייעץ, מומחה מספר 1 בארץ בנושא הוא משה הרשקוביץ ממחוז חיפה, קלינאי תקשורת. (תעשי חיפוש).
(אגב, לפי חוזר מנכ"ל, האחריות על תחומי החרדה החברתית ואילמות סלקטיבית שייכת לקלינאי התקשורת במשרד החינוך, ולא דוקא למטפלים רגשיים….. כמה שזה אבסורדי).
בהצלחה
הבת שלי לא דיברה עם הגננות בגן כל השנה של גיל 3. עם הילדות דיברה בלחש. בגן של גיל 4 התחילה לדבר פתאום רגיל. והיא אהבה מאד את הגן. בהתחלה התביישה (עד גיל 3 הייתה בבית) ואחר כך כנראה פשוט נכנסה למשבצת הזו ולא ידעה איך לצאת ממנה או שהיה לה נוח.
מה עשינו?
בהדרכת הגננת לא נלחצנו. גם כי היה שינוים קלים לטובה במשך הזמן.
שיחקתי איתה משחקי דמיון בציורים על גן שיש בו ילדה שלא מדברת.
יצרנו קשר קרוב עם חברה מהגן שגרה בסמוך כולל ביקורים הדדיים איתי ובהמשך בלעדי.
כמובן שאי אפשר להשליך ממקרה אחד למישנהו אבל מה שבטוח שצריך הרבה סבלנות.