בחרתי נכון?

שעמום. זה מה שאני מרגישה כרגע. וזה הזוי. כי כל העולם שמסביב מדבר על כמה כל מטורף עכשיו  ואיך מסתדרים עם הילדים שבבית ועם העבודה וכל ההכנות לערב פסח שיושבת על הראש כמו פאה שלובשים שעות שעות ולא מורידים כי שכחו להביא מטפחת לחמות לשבת. לא נעים, אבל יודעים שבסוף זה יעבור, ואחד מהשניים יקרה, או ששבת תיגמר, או שמישהו ישים לב ויציע עזרה…

וזה מצחיק אותי כי בעיקרון אני אחת שכל כך לא משתעממת. אבל זה פשוט קורה לי. והעוד יותר לא נעים שזה במכוון. אני יושבת במשרד וחוץ מלענות לטלפונים, אין לי כלום בעולמי.

ובואו נגיד שזה היה כמו פעם, כששילבתי את ההוראה עם העבודה במשרדי קופת הצדקה של עמותת—-, והעבודה במשרד עניינה אותי כמו האנשים שנכנסו לסניפים שישבתי בהם ותרמו 2 ₪.

אבל היות וילדתי את בני בכורי, והיה לי די והותר זמן בכל מהלך החל"ד לחשוב מחשבות אישיות ולהרגיש רגשות דקים ועדינים ולחזות עתידות. וכל אלו הובילו אותי למסקנות מאד ברורות ומעשיות. שההוראה היא מאד מרתקת. מעשירה, תורמת המון לפיתוח האישיות ולפיתוח דורי דורות ישרים מבורכים של בנות ישראל כשרות (כל אחת ברמה כזו או אחרת, תלוי איפה ממוקם בית הספר שבו היא מתחנכת, במרכז בני ברק זה 60 שנה, או בבת ים זה 6 שנים כשחלק מהם לא ממש נקראות שנים..) אך כל זה איננו שווה לי, בכל עת שאני רואה את נשות ישראל צועדות מעדנות לכיווני היציאה מבני ברק, לבושות בבגדי נוחות ובנעלי אוות נפשן, בדרך לעוד יום עבודה רגוע על כסא משרדי מסתובב ומול מחשב שלא מסתכל עליהם ברגע שהם נכנסות במבט שמוכן לעשות הרבה בשביל שתצאי ברגע זה מהכיתה. לא משנה לאן. העיקר לא ללמוד.

וואו. איך שהמבטים האלה גמרו אותי כל יום מחדש. הייתי מורה כל כך טובה. התלמידות נהנו. מבטיחה.

ועדיין היו את המבטים האלו. זה טבע הבריאה. אין מנוס.

כתינוק הבורח מבית הספר.

חושבת שבאמת נתתי הרבה. שהתלמידות הרוויחו תמיד וגם ההנהלה. חושבת שאם הייתי נשארת בעולם הזה של שיעורים ומבחנים, מורה ותלמידה – היו כמה עשרות של תלמידות שחוזרות הביתה לפעמים עם הרגשה טובה ומשוחררת. כי באמת לא הייתי סתם מורה. סתם מלמדת ונותנת למלא שכפולים וכתוב שיעורים ביומן. הייתי מורה עם רוח, חיוך ושמחה. אחת שמבינה את התלמידות ואת המקום שלהם. עשיתי לתלמידות רק טוב.

אבל היה משהו שהוציא לי את הרוח מהמפרשים. אולי זאת הבדיחה הידועה שיש שלושה בעלי מקצוע שתורמים מעצמם לציבור וחווים דחייה למרות תרומתם לאומה. ואלו הם: שוטר, רופא ומורה.

תכל'ס יצאתי לבינתיים מההוראה. בלי מחשבה על העתיד. רק על הווה רגוע יותר ונינוח יותר. עם משכורת יציבה ובלי הכנת שיעורים – בדיקת מבחנים – פגישת תלמידות ביציאה מתא המדידה.

יצאתי לחירות, אבל נכנסתי לעבוד במשרה מלאה במשרדי עמותה כלשהי. ופה. אני יושבת כל יום בין חמש לשבע שעות משועממת. אין לי מילה אחרת. מקבלת תרומות. מפנה נתמכים לשלוחה המבוקשת. ומתקשרת למירב פעם במשמרת לשאול מה היא רוצה שאני אעשה. עד היום נעניתי בקבלת קבצים לטיפול, שתוך כדי טיפול בהם חשבתי שבטח עם אוטומציה מוצלחת או טכנולוגיה כזו או אחרת לא הייתי צריכה לבצע את אותה פעולה 400 פעם בשביל לשלוח למירב בסוף המשמרת: מירב היקרה! סיימתי לטפל בקובץ כמו שביקשת, תודה רבה והמשך יום טוב!

היום התקשרתי אליה פעם אחת ולא היה מענה בשלוחה המבוקשת. ניסיתי אחרי ארבעים דק' שוב. ועדיין היו לה עיסוקים אחרים.

אחרי שכבר הספקתי לעבור על כל ההודעות במייל, ולענות להמון תורמים, ולאכול את קציצות הטונה הטעימות שחמותי שלחה, ראיתי את המספר שלה מופיע על צג הטלפון. מצד אחד התעצבנתי. כי הנה תבוא המשימה היומית, אבל מצד שני התגנבה ללב שלי שמחה על כך שסוף סוף אני נצרכת.

ומירב אומרת לי: בקשר לחוברת מידע על הנקה שהבאתי לך, אני רוצה אותה בחזרה. יש לי חברה שממש מחפשת אותה.

אני: (מפודחת עד שורשי שערותיי) בטח בטח. היא אצלי בבית. לא הבאתי לך אותה למשרד כי לא רציתי שתצטרכי לסחוב. אני אביא לך אותה לבית.

מירב: מצוין אני מחכה לה ממש. מתי תעבירי?

אני: (מדומיינת או שאני מרגישה שהיא מתייחסת אליי חינוך מיוחד?) בעז"ה עוד היום בערב.

ו, מירב, יש לך קובץ או משהו שאת רוצה שאני אעבוד עליו?

מירב: לא תודה. אין לי כרגע משהו מסוים. את מחוברת לטלפון? תעני לשיחות זה מה שחשוב כרגע. יש הרבה צינתוקים שנשלחים לאנשים והם חוזרים לתרום. תהיי זמינה בטלפון.

תודה. תודה תודה.

הצלחת לרגש אותי מירב.

באמת תודה מעמוק הלב.

טלפונים לענות להם. איזה רעיון מקורי. איך לא חשבתי על זה לבד להיות מחוברת.

תודה על משמרת שהולכת להסתיים בדיוק כמו שהתחילה. משעממת.

לא יודעת מה אני אעשה בה חוץ מליישם את הוראתה הנדיבה של מירב, להתגעגע לבייבי שאחותי מטיילת איתו ברחבי בני ברק ולהכניס מספרים לח-ן שלנו על כל דקה שהכסא תחתיי מתחמם.

אולי גם לחשוב על השעמום הזה. על היצירה המדהימה הזו שקיימת בתבל שאני כל כך לא הכרתי. על השורש שלו.

ש.ע.מ?

כמו לוח שעם שתוקעים בו דפים חיוורים שאמורים להיות ססגוניים. והם נופלים אחרי דקה?

ע.מ.מ?

כמו משהו עמום כזה שאין בו בהירות וחדות, ואנשים לא אוהבים?

לא. לא זה ולא זה.

אז אולי ש.ע.מ.מ?

מה, זה שורש מרובע? מעניין. אולי.

אם הייתי מורה לדקדוק. מעמידה תילי תילים של תלמידות מדקדקות. מעבירה בנות חו'"צים, או בהסתברות גבוהה יותר של תיכוני פרבר, בגרויות, בטח הייתי יודעת מצוין למצוא שורש.

הייתי משיגה את הספר משכנה בהשגחה פרטית. לומדת ומלמדת באהבה.

הייתי.

אבל אם אני לא שם. כנראה שזה מבחירה שלי. שמסובב כל הסיבות סובב אותי היום למקום הזה. ונתן לי בינה לבחור דווקא את המקום המשעמם הנוכחי.

מרתק לאן עוד אגיע בסיבוב הזה.