בא לי חיבוק :)

אני ילדה קטנה,

(אולי בת 6)

סוחבת על הגב הקטנטן שלי תיק כבד כבד של אשמה.

אשמה על מה?

על זה שמצב הרוח בבית לא בסדר.

למה?

כי אני לא ילדה טובה.

כועסים עלי.

למה?

כי אני לא בסדר.

אנשים סביבי עצבניים.

למה?

כנראה יש בי משהו רע, משהו לא טוב, ולכן לאנשים סביבי לא טוב.

(את זה שלי כל כך רע, נשאיר בינתיים בצד…)

כמה שצועקים עלי יותר חזק, זה סימן שאני יותר רעה.

אולי אם הייתי ילדה יותר טובה, אז אבא ואמא היו נשארים אחד עם השני?

אני לבד, לבד, לבד.

אף אחד לא רואה אותי.

אף אחד לא פנוי אלי.

אני חייבת לדאוג לעצמי, להיות בשקט, ולא לעורר בעיות.

אסור לי לספר על דברים שעוברים עלי.

בעצם אין מי שאכפת לו ממני,

אין מי שישמע.

רע לי בגן.

רע לי מאד מאד מאד!!!

אני רוצה לצרוח את זה עכשיו.

אבל שם בגן, אין מי שיחבק, וידאג לי ויטפל בזה.

את לבד, ותהיי בשקט.

ככה זה, סובלים פה בעולם.

יש אנשים שנולדו לסבול,

הם איפה שהוא שם בתחתית שרשרת המזון,

וצריך להתכווץ חזק חזק.

ולהיכנע לכל מה שעובר עלי.

למה אני צריכה לסבול?

בגלל שאני רעה.

אבל אני לא רעה!!

את כן!

עובדה שאת סובלת.

הגעת לעולם בשביל לעבוד קשה,

להתמודד, ולסבול,

וככה תצאי חזקה יותר ומחושלת,

אבל אני לא מחושלת,

אני ילדה קטנה שצריכה מישהו שיחבק אותי, ויגיד שאני הכי נפלאה בעולם.

את לא!

תוכיחי שאת כן.

אולי רק אם תהיי מאד מאד טובה, אז תהיי ראויה לאהבה הזאת.

איך אני אוכיח?

תהיי תמיד רגועה ומכילה.

תדאגי שתמיד לאנשים סביבך יהיה טוב ורגוע.

אם לא רגוע להם, סימן שאת לא טובה.

רגע, סליחה. מה איתי?!

אני לא צריכה שידאגו לי שיהיה לי טוב ורגוע?!

לא!

את חזקה,

את בשליטה,

את דואגת לעצמך.

אסור לאף אחד להתקרב אליך!

זה מסוכן!

אם תתמסרי לדאגה של מישהו הוא יכול לנטוש אותך בסוף!

טוב,

לא צריך,

אני מסתדרת לי לבד בעצמי.

אני דואגת לעצמי,

מטפלת בעצמי,

משמחת את עצמי.

הכל בסדר,

אני חיה בשלום עם עצמי.

אבל רגע, איפה בעלי נכנס בתמונה?

אופס!

זה תוקע אותי

איפה אני מכניסה אותו בחיים שלי?

טוב, צריך להיות נשואים,

אז אני אשתדל לחיות איתו.

אבל למה אני צריכה אותו בכלל??

כי צריך.

אבל זה נורא נורא קשה.

כל הזמן לרצות אותו,

ולדאוג שהוא יהיה שמח ומרוצה.

אני צריכה לעשות אלף דברים,

ולהיות מושלמת בכל התחומים,

אחרת הוא לא יהיה מרוצה!

ואם הוא לא יהיה מרוצה?

אז אני שוב אשאר לי לבד.

ועכשיו מה?

עכשיו אני בלבד שנראה ביחד.

ואז מה?

אז אני…

לא יודעת,

הסתבכתי.

אני צריכה לשמור על עצמי חזק חזק לא להיות תלויה בו,

לא לקבל ממנו.

להיות חזקה,

להיות בשליטה,

להסתדר לבד.

ככה הכי בטוח לי.

ככה הכי מוגן.

חוזרת לשאלה על האשמה:

יכול להיות שהאשמה שומרת עלי לא להתקרב יותר מדי?

אם אני לא מספיק טובה בשבילו,

או שהוא לא מספיק טוב בשבילי,

אז אנחנו בסדר?

כאילו,

אני נשארת עצמאית, ולא מחויבת יותר מדי לקשר.

לא יודעת,

לא מצליחה להבין מה האשמה הזו רוצה ממני.

אולי היא סוג של שליטה.

כי אם אני בסדר והוא בסדר,

אז איך יכול להיות שלא הכל בסדר?

ואם אני לא בסדר, אז אולי ביום שבו אני אהיה בסדר,

הכל יהיה בסדר?!