אני מאשים 👉 בין אשמה לאחריות – טור חשוב! / חלק א'

אשמה ואחריות הן אחיות דומות לכאורה, בנות אותה משפחה, אבל האמת שתהום פעורה ביניהם,

תהום שמשפיעה על כל רבדי חיינו.

אבל רגע לפני שאת ממשיכה לקרוא ממליצה לך לשאול את עצמך: 

מהי אחריות בשבילך?

מהי אשמה?

מה לדעתך ההבדלים בין אשמה לאחריות?

מתי מופיעה אצלך כל אחת מהן?

נסי לענות לעצמך לפני שאת קוראת את ההמשך : )

עוד לפני שניגע בהבדלים, נתבונן עליהן מעט.

בהגדרה האנציקלופדית היבשה ל'אחריות', מצאתי את זה:

"אחריות היא ערך… שמשמעותו היא שהאדם… נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי.
כמו כן, אחריות טמונה בכל תפקיד שאדם לוקח על עצמו…"

כלומר: אחריות היא העובדה שאני נושאת בתוצאות של הרגשות, המחשבות והמעשים שלי.

אבל מתי אנחנו יכולות לקחת אחריות?

רק כשאנחנו מרגישות יציבות ומסוגלות.

כאשר יש בתוכי יציבות פנימית, אני מרגישה טוב ונח עם עצמי ואני בתחושת מסוגלות שיש לי כח נפשי, משאבים, יכולת מציאותית וכלים לעמוד באחריות שעל כתפי. אז אני יכולה לקחת אחריות על המעשים, הרגשות והמחשבות שלי – זהו המצב האופטימלי שלנו, הבריא והמאוזן אליו אנחנו שואפות.

איפה את על הרצף? ציר האחריות והאשמה

כאשר משהו מהיציבות ו/או תחושת המסוגלת מתערער או חסר, במקרים רבים אנחנו נחווה (ונטפח) אשמה במקום האחריות.

יש שני סוגי אשמה: חיצונית או פנימית, כל אחד מהם מוביל לרגש אחר.

היחס שלנו למאורעות השונים מורכבים מרצף שנע בין אחריות לאשמה. כאשר אשמה חיצונית היא אשמה המופנית החוצה, לאחרים, ובאופן טבעי יחד איתה יכולים להופיע רחמים עצמיים, התקרבנות והתמסכנות, ולעומת זאת, אשמה פנימית מופנית אל עצמנו, בדמות רגשות האשמה שאנחנו חוות לפעמים. כשהאשמה הפנימית מאפיינת מישהו, קרוב לוודאי שנמצא אותו על הצד השני של הסקלה, כשהרבה פעמים נלווית אליה אחריות יתר.

עמוס, אה? נסכם רגע : )

במרכז הציר הדמיוני ששרטטנו נמצא את האחריות, וזהו כאמור המצב האופטימלי, המאוזן והבריא. צפונה משם נמצא את האשמה הפנימית שמובילה לאחריות יתר ודרומה משם תהיה האשמה החיצונית שעלולה להוביל לרחמים עצמיים ומשם אף להתקרבנות ולהתמסכנות.

"אכלו לי, שתו לי" או במילים אחרות: אשמה חיצונית

הפעם נתמקד על החלק של האשמה החיצונית והלאה משם להמשך הציר. 

אנשים בעלי אשמה חיצונית הם האנשים שתמיד מאשימים אחרים כשמשהו לא מסתדר.

בעברי, כשהייתי מורה הכרתי זנים שונים של אמהות. קבוצה אחת בעייתית במיוחד התגלמה בדמות האמהות שהן אימת המורות. תמיד מתלוננות, תמיד מאשימות ויודעות להסביר יפה מאוד למה ביה"ס אשם בבעיות שלהן, הן אלו שרצות למנהלת על כל דבר שלא נראה בעיניהם וכו'. אתן מנחשות איך הילדים שלהן היו מתנהגים, נכון?…

מה קורה כשאנחנו נעים מאזור האחריות לאזור של אשמה חיצונית?

כאמור, כאשר היציבות ותחושת המסוגלות מתערערים אצלינו, נחווה בהלה וחוסר אונים. לא נהייה מסוגלות להסתכל פנימה על מה שקורה בתוכנו או על השלכות של המעשים שלנו ולכן נגן על עצמנו מהמצב הנפשי המעורער. כביכול נעצום עיניים מלראות את החלקים בהם לא היינו בסדר, נשליך את הסיבה בשלה לא הסתדרו דברים לאחריותם של אחרים ונצפה שהם ייקחו אחריות ויעשו משהו. 

בדרך זו נתנער מאחריות שמוטלת עלינו, ממה שבאחריותנו לתקן, ונצפה שהאחרים יתקנו ואולי גם יתנצלו. כך נשאר 'נקיות מאשמה', מהצורך להתבונן פנימה ולפגוש את הבהלה, חוסר האונים ועוד רגשות לא נעימים, שהרי האחריות כביכול לא קשורה אצלנו.

נסביר זאת במשל – נניח שמישהי יושבת על כסא גבוה ולפתע מגיעה חברה שלה מאחורה ומטלטלת את הכסא חזק ובפתאומיות. מה תעשה היושבת על הכסא? מתוך אינסטינקט היא תחזיק את הכסא חזק כדי לא ליפול.

זה מה שקורה לנו כשאנחנו מתערערות מבפנים. משהו או מישהו מנערים אותנו ומערערים את האמונות / עמדות / רצונות שלנו ואז אנחנו מחזיקות חזק בעמדה שלנו ולא שומעות כלום מסביב. כי אם לא נחזיק חזק בעמדה או בדעה שלנו – ניפול. 

"אין אומלל ממני": רחמים עצמיים

אדם שנוטה להפיל אשמה על אחרים קרוב לוודאי שיחוש רחמים עצמיים מפעם לפעם. הוא יגיד לעצמו בלב משפטים כמו: 'אני לא אשם', 'זה לא היה בשליטתי', 'איך קרה לי כזה דבר', 'איזה עגום ונורא המצב שלי', 'איזה מסכן אני שאני מתמודד עם דברים קשים כאלה', 'איך אני חי עם כאלה אנשים רעים / טיפשים / אטומים', תוסיפו כיד הדמיון הטובה עליכן…

רחמים עצמיים גם נותנים כביכול לאדם רשות להרפות מבדיקה עצמית ולקיחת אחריות, ונותנים לו הרגשה שהוא בסדר גמור ושסיבת מצבו העגום, היא בכלל תוצאה של הנסיבות או אחריותם של האחרים. ואם פועלים אחרת, או שהמצב היה שונה אז הכל היה בסדר. המחשבות של האדם ברחמים עצמיים סובבות סביב מה שקורה בחוץ, מה בוחרים ועושים "האחרים". הוא לא מתבונן פנימה אל עצמו, לבדוק מה הוא עושה ובוחר להרגיש, לחשוב או להגיד.

לאן זה מוביל אותי: רחמים עצמיים לעומת חמלה עצמית

כאן אני רוצה להניח כוכבית קטנה. בפעם הקודמת דיברנו על חמלה עצמית ועכשיו אנחנו מדברות על רחמים עצמיים וזה יכול לבלבל, מה ההבדל בין חמלה עצמית לרחמים עצמיים?

ההבדל הוא שכשאנחנו שוקעות ברחמים עצמיים אנחנו הופכות את עצמנו לקטנות, חלשות, חסרות אונים, מסכנות ואפילו קורבנות. עם רחמים עצמיים מגיעה המשאלה או הציפייה ש"מישהו אחר" יושיע אותי או יעשה משהו כדי לעזור לי. ומה איתי? כביכול זה לא תלוי בי, זה לא אצלי, זה בחוץ.

בחמלה עצמית אנחנו לא מתנערות מאחריות. אנחנו נותנות מקום לטעויות שלנו ובודקות מה אנחנו יכולות לעשות כדי לעזור לעצמנו או לשנות את המצב. אין לנו ציפייה ל"מישהו אחר" שיבוא ויעשה. האצבע (הלא מאשימה!) מופנית פנימה ולא החוצה.

לא היה לי מה לעשות: קורבנות וחוסר אונים נרכש

מה קורה כשרחמים עצמיים מתקבעים אצל האדם? הוא מפתח דפוס אישיות קורבני ומתמסכן.

אם נקשיב בעומק להתמסכנות, נשמע שם איפשור לרפיון ידיים. אמירה פנימית ש'זה בסדר. אתה לא אשם במצב שלך ואין ביכולתך לעשות משהו כדי לשנות אותו, זה לא תלוי בך'. האמירה הפנימית 'אתה לא אשם' הופכת להיות דרך חיים אצל האדם הקורבני, וזה ההבדל בין רחמים עצמיים שכולנו יכולות לשקוע בהם לפעמים לבין דפוס אישיות קורבני ומתמסכן. רחמים עצמיים הם אפיזודה חולפת ואילו דפוס אישיות קורבני הוא דפוס מחשבתי שמאפיין אדם.

אצל האדם הקורבני חוסר האונים הנובע משימת האחריות על האחר מתקבע ומקבל לגיטימציה. וכאן המקום להזכיר את המושג 'חוסר אונים נרכש', שזהו חוסר אונים שהאדם 'רוכש' כדפוס רגשי והתנהגותי כאשר הוא נמנע שוב ושוב מנקיטת פעולות שיעזרו לו.

זה כמו הילד שבא אלינו להתלונן שהוא צמא או שמישהו מציק לו במקום לפתור את הבעיה בעצמו – ללכת לשתות או לבקש מהמישהו הזה שיפסיק.

הסיבה שאדם מגיע לדפוס של חוסר אונים נרכש היא לפעמים כתוצאה מחוסר אונים ממשי ומציאותי שהוא חווה בעבר עקב נסיבות שונות.

זאת אומרת שיתכן שאדם חווה סיטואציה שהוא היה בה חסר אונים, לדוגמא, (וסליחה על הדוגמאות הטראגיות 😉) אדם שרואה את הבית שלו נשרף, הוא מחכה לשירותי הכבאות שיגיעו ובינתיים הרכוש שלו מתכלה והוא לא יכול לנקוף אצבע.

גם באירועי השביעי באוקטובר היו הרבה סיפורים של אנשים שנקלעו לסיטואציות קשות ולא יכלו לעשות כלום. החטופים שלנו, במצבם הנוכחי, לא ממש יכולים לעשות משהו כדי לחלץ את עצמם מהשבי ועוד הרבה דוגמאות גם פחות טראגיות מאלה. כתוצאה מהסיטואציה הדרמטית חוסר האונים 'חודר' אלינו, נחרט אצלנו בנפש והופך להיות חלק ממערכת התגובות-מחשבות-רגשות שלנו.

נציין שלא תמיד זה חייב להיות ככה. חוסר האונים יכול להירכש מסיטואציה קטנה ויומיומית הרבה יותר שאנחנו חווינו אותה קשה או שהיא חזרה על עצמה פעמים רבות. חוסר האונים יכול לנבוע מצורת החינוך שקיבלנו, והוא יכול להיקלט במערכת הפנימית שלנו כתוצאה מצירוף של המון מקרים קטנים שהצטרפו יחד והשפיעו עלינו.

עד כאן לפעם הזאת, מקווה שלא העמסנו מדי ; )

בפעם הבאה נדבר על אשמה פנימית ומה שמסתעף ממנה. בינתיים מזמינה אתכן למצוא בעצמכן נקודות של אשמה חיצונית ושל רחמים עצמיים.

מה לעשות עם הנקודות שתמצאו? כלום בינתיים.

רק תקשיבו לזה מבלי לייסר את עצמכן. תנו לכן חמלה עצמית, זה מגיע לכן : )

---

פוגש אותך 💛

מכירה את השיר 'מקום לטעויות' של משה פלד?

לכי לשמוע אותו. שירי לך אותו בשטיפה או עם הכלים. הקדישי אותו לך. בהצלחה יקרות 💛

הודיה אלבאז היא מטפלת בפסיכודרמה ובאומנויות M.A.

מוזיקאית, זמרת יוצרת ומורה מוסמכת לפיתוח קול.

בעלת קבוצת המייל 'מוזיקה מקול הלב'.

לפרטים נוספים: 1993slm@gmail.com | טלפון: 052-7609808

נשתמע!