אני יודעת שזה לא העסק שלי. אבל….

אני כועסת. כועסת. כועסת!!!!
אני אמורה לרחם, ואני כועסת.
כועסת על חמי.
למה אתה רומס את אשתך? למה אתה מתנהג אליה ככה?
אישה היא לא סמרטוט. לא משתמשים בה וזורקים.
אישה, כל אישה, ובעצם כל יהודי זכאי ליחס של חמלה, של אהבה, של רחמים.
לנהג אוטובוס, אתה אומר תודה. למוכר בחנות, אתה מאיר פנים. לאומללים ברחוב, אתה פותח לב.
ולאשתך?
הנזקקת הגדולה ביותר ממך, הצמאה ליחס אוהב ומכבד – מסתמא שהיא צמאה, איזה אישה לא? – אתה מזלזל. אתה לועג. אתה מבטל.
למה אישה צריכה לעמוד כל יום שישי, ולעבוד, לקנות, לסחוב, לרוץ, להכין, לנקות, לערוך, ואז לשבת בסעודה מול משפחתה והאורחים,
ולא, היא אפילו לא מצפה למילת תודה והערכה. אבל למה היא צריכה להיות מושפלת, מופרכת, נלעגת? על ידי בעלה?? למה???
למה היא צריכה לשמוע ממנו קבל עם ועדה, בנים וכלה, ועוד מעט גם נכדים שמתחילים לקלוט, שהיא מדברת שטויות??
לא גדלתי כך. מעולם לא שמעתי ולא ראיתי כזה יחס בין הורים.
אוקי, מבינה שזה סגנון אחר. אז אל תצאו יחד, אל תחגגו יחד, אל תפטפטו ואל תפגינו את הקשר בפומבי בשתיית כוס קפה יחד.
אבל מינימום של יחס אנושי. לא כזוג נשוי, כשני בני אדם שחיים אחד לצד השני. לא. לא. לא. לא מסוגלת להבין. רק כועסת וכועסת.
כועסת על חמותי.
למה את מאפשרת את זה? למה את נותנת שירמסו אותך?
למה את לא עושה לזה סוף? זה בידיים שלך. את לא סמרטוט!!
אם פעם אחרי פעם תבהירי מאחורי דלת סגורה ש"סגנון הדיבור הזה לא מקובל עלי", "אני לא מסכימה לדבר אלי בצורה הזו", "נפגעתי כשאמרת ככה וככה" זה לא ימשך בצורה הזאת. זה מטריף אותי.
ואת יודעת מה? מילא את. אם על כבודך את מוחלת מי אני שאדבר. אבל זו הדוגמה שאת רוצה שהילדים שלך יראו, של כזה קשר בין ההורים?
ככה את רוצה שהבחור שלך, זה שעכשיו בשידוכים, ככה את רוצה שידבר לאשתו? ככה את רוצה שיתנהג אליה?
את לא יכולה למחול ולשתוק כשמודבר בחינוך של הילדים שלך. יש לך תפקיד, את אימא. אימא לא עושה רק מה שקל ונח.
זו את שחייבת לקחת אחריות ולהפוך את הבית למקום שנעים להיות בו.
אוקי, יש דינמיקה שונה בין זוגות, אני יודעת.
משפט שאצל זוג אחד יתקבל בחיוך, יעלה דמעות בעיניים אחרות.
אבל כבוד הדדי ברמה בסיסית, יחס הוגן והגיוני, זה בסיס. דרך ארץ קדמה לתורה. אני מצטערת, לא אני אמרתי את זה.
שלא תחשבי, זה לא שהכל אצל אחרים מושלם.
גם אני ראיתי את ההורים שלי מתווכחים. לא פעם ולא פעמיים.
גם אני אמרתי לעצמי עשרות פעמים: "בבית שלי זה יהיה אחרת" ואני גם משתדלת לקיים.
אבל כבוד, תמיד ראיתי.
תמיכה, תמיד ראיתי.
נאמנות, תמיד ראיתי.
היום אני יודעת שראיתי אהבה.
אהבה שמתבטאת באלפי דרכים קטנות.
בארוחת ערב שאבא מכין לאמא כשהיא מותשת.
במתנות שאמא קונה לאבא.
בזכות שלו להכין לה קפה, שהוא לא מוותר עליה לאף אחד.
ביציאות המשותפות, ב"עכשיו אבא ואימא משוחחים".
לא ציפיתי לראות אצל חמי וחמותי את אותו קשר בהעתק הדבק,
אבל מה שראיתי, המם אותי.
ליתר דיוק, מה שלא ראיתי.
לא ראיתי קשר.
אין שיחה.
אפילו לא נוקבים אחד בשמו של השני.
אין יציאות משותפות, אין כוס קפה ביחד.
אין 'יום נישואין'.
אין צעידה משותפת ברחוב.
אין נאמנות.
אין תמיכה.
אין פירגון.
אין מחמאות.
אין מתנות.
אין חוויות משותפות, אין בדיחות פנימיות.
אין הערכה.
אין דיבורים. כשכן יש, הם טכניים, יבשים ונאמרים תמיד בקוצר רוח בולט ומופגן.
שני ישרים מקבילים שאף פעם לא נפגשים.
בעצם, נפגשים. בקול ניפוץ כואב ומחריש אוזניים. קורע לי את הלב.

יש לי דמעות בעיניים עכשיו.
אין לי סיבה בעיקרון, אני מאושרת. יש לי בעל מדהים ונפלא, שהוא נס גלוי  מבחינתי.
נס איך יכול לצאת מכזה בית כזה בעל רגיש, תומך, אוהב. תמיד יודע מה לומר, איך לעודד. מחמיא ומפרגן ונותן ומפנק בלי סוף.
בעל מושלם, מבטיחה.
אני סתם אישה רגישה, שלוקחת ללב דברים במקום חמותה. שנפגעת עמוקות בשבילה, וגם כועסת עליה נוראות כבר שלוש שנים.
שרואה עוול שצועק את עצמו, רוצה לנער את העולם,
ובמקום זה יושבת ושותקת. ושותקת. ואין שכר לשתיקתי.