אני-אישה-רעבה!!!

אזהרת קריאה:

אני מפרסמת הרבה קטעים.

בסיעתא דשמייא גדולה,

אתן קוראות ומגיבות ומתחברות ואוהבות.

יש קטעים שמבחינתי הם ממש טובים.

יש פחות.

אבל הקטע הזה הוא תמצית חיי.

יודעות מה? 

הוא תמצית החיים של כולנו

על פני האדמה.

–

מוזמנות לקרוא,

לחשוב.

לרעוב

ולכתוב –

לי.

אני רעבה למילים שלכן,

אחר כך אני מזקקת מכולכן אמירות יפות ומעלה אותן על במות.

הלוואי תקראו

תאהבו 

תרעבו :}

–

אני אישה רעבה/ אפרת אבוקסיס

אני אישה רעבה.

גם את.

איך אני יודעת?

הסתכלת על עצמך בליל שבת?

איך את מסתערת על החלה?

וזו רק ההתחלה.

כל השבת את מסתובבת במין בולמוס אכילה

דגים, חמצוצים, חלות, סוכריות—-

את יודעת?

–

יש כאלו שרעבים

לחיות.

–

כשנולדתי

אמרו לאמא שלי 

"מה יש לה שהיא כל הזמן רעבה"?

אמא שלי אמרה "היא לא רעבה לאוכל,

היא רעבה לאהבה".

היא הצמידה אותי לחיקה ואני בכיתי ובכיתי.

איכשהו

נרגעתי.

אחר כך קצת גדלתי.

ואז הופיעו הכאבים.

הלכנו לרופאים, הם הנהנו ברחמים.

כן.

הכאבים האלו,

זה כאבי גדילה.

וזה סימן טוב,

סימן שהיא גדלה.

–

אז גדלתי וכאבתי וחיכיתי שאגמור לגדול כבר.

 וזה יפסיק לכאוב.

ואני אפסיק לעלות כאבים מן האוב.

ואני אפסיק כבר לרעוב—

כמו איזו חתולת רחוב.

–

אבל גדלתי והכאבים גדלו איתי.

–

ואז הגיע הגיל ההוא, שלא נעים לומר את שמו –

גיל ההתבגרות.

–

הכאבים הלכו והחריפו אני לא מצאתי לעצמי מנוחה

לא מצאתי לי תנוחה, לא מצאתי לי מקום,

בעולם.

בין כולם.

–

אז הלכנו למטפלת רגשית ידועה, עם משקפיים גדולות, עגולות

ועיניים מביעות, מביעות

היא הביטה בי ארוכות.

ורק אמרה:

יקירה,

את נערה מתבגרת!!

–

זה טבעי לחוש בדידות

זה טבעי לחוש אשמה

את מתבגרת קלאסית,

נשמה,

זה הזמן שלך לרדוף אחרי ריגושים"….!

–

אבל גיל ההתבגרות עבר.

ושם דבר לא היה בסדר.

ואז כבר לא היה את מי להאשים.

–

והכאבים, הכאבים האלו של הגדילה וההתבגרות

לא הפסיקו, חרף כל ההבטחות.

הנשמה שלי המשיכה להיות אבודה ולא מסופקת.

אז המורה שלי בו' סמינר אמרה:

"נו, בטח אפרת,

ואיך תהיי מאושרת?

עוד לא הקמת בית לתפארת!"

–

וואלה צודקת.

–

אני אתחתן

ואני אתחיל לחיות.

–

וברוך השם

בנס גלוי

התארסתי.

–

בנס עוד יותר גלוי

התחתנתי.

–

עם מי שהתארסתי איתו

–

התחלתי

לחיות.

–

תחת חופה זוהרת 

הייתי כלה מאושרת עם שמלה לבנה בהינומה.

ותמו להם ימי השבע ברכות.

ואני קמה בבוקר ליחידת דיור מצחינה,

באיזו פינה,

בין הרכב של כהן למחסן של מדמון.

–

ואני מרגישה תחושה מוכרת עד כאב,

צובטת עד אימה.

מה?

יכול להיות?

אני שוב…

רעבה??

–

אז הסבירו לי שעד שהילדים מגיעים,

אני עלולה לחוות ריקנות.

ובעזרת השם סבלנות,

 עוד רגע הם ימלאו לך את הבית והחיים בשמחה,

 ולא יהיה לך זמן להיות רעבה או כאובה או אהובה—

–

נולדה הבכורה, נולד השני, נולד השלישי, נולדה הרביעית,

אנחנו משפחה.

בסיעתא דשמייא גדולה.

אני בקרוסלה של עבודה, ילדים, חיים,

משפחה, כסף, הצלחה,

דירה, משכנתא, עבודה, דיאטה.

–

החיים ברוך השם מלאים, מלאים, מלאים—

ואני רעבה, רעבה, רעבה.

ואיך יכול להיות שמה שיש לי בלב אחרי כל זה –

זו רק אכזבה??

–

הלכתי לייעוץ.

די.

הפעם לא יהיה לה תירוץ.

שימצאו כבר מה הבור הזה שיש לי בחיים

שתביא לי כבר תשובה.

אחת 

טובה.

–

למה.

אני.

רעבה.

–

????

–

והיא שפכה עלי מליון מקצועיות, וים של אהבה

ואמרה לי,

יקרה,

את כלואה בעבודה!!

את לא יכולה להיות מורה,

את לא יכולה להיות שכירה,

את אומנית.

את יוצרת.

את אשת במה.

מי שיש לה נשמה של יוצר –

חייבת מהר מהר

לעשות הסבה.

–

אהההה?

את בטוחה?

זו התשובה?

–

היא אפילו לא חכתה לתגובה.

הריצה אותי מיד –

לפתוח עוסק פטור ממנהלות.

התחלתי להופיע על במות.

קצת שיווק, קצת פוסטים בשבי רגע.

המון המון סייעתא דשמיא.

והחלום מתגשם.

ברוך השם.

אני עצמאית.

אני יוצרת.

אני חופשיה.

אני משוחררת.

אני מופיעה.

אני זוהרת—-

–

לשעה וחצי בדיוק—

–

כשאני על הבמה.

–

לא משקרת.

במה זו עוצמה.

זו חוויה משכרת.

–

משקרת!!!

–

כי אני ממשיכה להיות רעבה-רעבה-רעבה.

–

ולילה אחד כזה.

שאני חוזרת מהופעה באחת בלילה.

אחרי אורות וכאלו חיבוקים ונשיקות, ואלף תגובות,

של נשים כאילו מעריצות.

וים של אהבת חינם.

שמעיפה אותי לגג העולם.

אני חוזרת.

לבית הפוך

טינקו שפוך

תינוק צורח.

ובעל שאין לו טיפת כח, 

להסתכל לי רגע אחד בעיניים ולשאול אותי – איך היה?

אני מסירה את האיפור הכבד.

מסתכלת רגע במראה.

ושואלת את עצמי בפעם-המי-יודע-כמה?

איך יכול להיות שאת עדיין רעבה?

איך החלום הזה שכל החיים היה נראה לך גאולת עולמים,

מתפוצץ לך ככה בפנים??

–

וימים עוברים.

ושבתות וחורף קר חודר לעצמות.

ואני מסתובבת בעולם

ומחלחלת בי מן השלמה.

קשה.

נוקבת.

כאובה.

–

אפרת

את נולדת להיות

רעבה.

–

מה???

לא!

אני לא יכולה ככה כל הזמן להיות רעבה!!

אני כבר שלושים ושלוש שנה מחכה לתשובה.

אני לא יכולה ככה להיות עצובה.

למה??

למה אני כל היום אוכלת ואני עדין מתה מרעב??

תבטיחו

תבטיחו כמו כולם 

שזה זמני וזה עובר

שזה לא אני 

זה סתם משבר חיצוני

תגידו שזה משבר גיל השלושים!

תגידו משבר גיל הארבעים!

תגידו זה גיל העמידה.

אל תשאירו אותי ככה בודדה.

ורעבה –          

רעבה

רעבה.

–

אבל מגיע איזשהו שלב בחיים,

את מחפשת את התשובות בפנים.

–

ובערב כזה מעונן.

הילדים ישנים.

שקט בבית.

רעש בלב.

אני עומדת מול המראה.

מסתכלת על הקמטים בצידי העיניים.

מבחינה בכמה שערות לבנות סוררות.

אני מרימה רגע עיניים אליו,

ושואלת אותו:

אבא? ככה נגזר עלי לחיות??

מה, באמת??

ככה מאה עשרים שנה אני צריכה למות– מרעב?

אני מסתכלת בחלון, רואה מלא אנשים רצים—

בכולם אני רואה את אותו רעב בעיניים.

מה? יכול להיות שכולנו רעבים פשוט—

אליך??

יכול להיות שכל הרעב הזה זה פשוט געגוע כרוני, 

לחיבוק ההוא שקבלתי רגע לפני שנולדתי?

יכול להיות שכל הרעב הזה הוא אשליה כזו 

שאולי חסר לי ילדים או כסף או עבודה או כבוד –

והכל—

זה פשוט רק… רק…

כי אני רוצה ממך עוד?

עוד חיבור

עוד קשר 

עוד תפילה

עוד קרבה

אני רעבה—

כי אני חולת אהבה.