איזה ציור משפחה זה היה…
אמא גדולה מטאטאת המון המון לכלוכים מהרצפה (כן, ראו ממש עיגולים בלתי מזוהים ועוד שאר מרעין בישין), בידה השנייה מגב.
הילדים – בנים, עומדים לידה עם כתפיים חזקות מרובעות. הכתפיים סימלו כוח ותקיפות מול האם העדינה.
מעל כל המשפחה – במרכז הדף, עם תחושת חשיבות, חגיגיות וגם לחץ – צוירה עגלה מקושטת במלמלות עם תינוקת בתוכה. ועליה רשום במילים שאי אפשר לטעות בהן: איזושהי תינוקת.
ציור עם קווים לא נעימים, ורק העגלה יפהפייה ומזמינה.
וואו! הבטתי שוב ושוב.
כמובן שהסתכלתי על הכתב ושאר הציורים שמסרו את התמונה השלמה.
איפה אבא? חיפשתי.
כן, הוא היה שם, בצד הציור, קטן יותר מכולם – אבל למעלה, סגור במכונית יוקרתית. רחוק מכולם. מסתכל בעליונות…
נפגשתי איתה. אישה נחמדה וחייכנית. היא הייתה מלאה ולא נראתה כמו מישהי שמשקיעה מאד במראה החיצוני.
שוחחנו ארוכות על הכישרונות שלה, על מה היתה רוצה לעסוק בו. מה כדאי לה ללמוד, לעבוד…
"אין לך בת?"
"איך את יודעת?" היא קפצה.
"את תולה בבת הזו הרבה מהחלומות שלך…" אמרתי. "אם היא תבוא… דברים ייפתרו. האיזון שלך מול בעלך ועדת הבנים המקיפה אותך יהיה נכון יותר".
צחקנו שתינו, אבל דיברנו ברצינות מאד.
היא נתנה את התמונה, ואני עזרתי לה להבין מה קורה לה בתוכה.
בעלה – בעל עסק מצליח ומפורסם מאד. (מפורסם באמת! אני הכרתי!). הוא עסוק בו עד למעלה מראשו, והוא כנראה גם שואב משם כוח של מוצלח ומפרנס. היא ציירה אותו למעלה בדד, כי באמת היא מרגישה בודדה, לבד עם הילדים כל היום. מרגישה גם פשוטה וקטנה לעומתו.
הסברתי לה את כל זה.
דיברתי איתה על הילדים השובבים שד' חנן אותה בהם. הם באמת מאתגרים, זה לא שאת לא יודעת להשתלט. שוחחתי איתה על הצורך שלה לרכוש יותר ביטחון מולם – גם אם הם רבים, ועם ידיים, עדיין יש לה כוח של אמא…
הצצתי על הכתב של בעלה שנתן את האישור לכך, ושמחתי שראיתי את הכתב. יכולתי לדמיין בעל מתנשא או גרוע מכך, אבל ראיתי כתב של אדם טוב בסך הכל. לא פירטתי עליו יותר מידי, לא לשם כך התכנסנו ולא היה צורך לשנות אותו. הצורך היה לשנות את התפיסה הפנימית שלה.
"למה את כל כך קטנה מולו?" שאלתי אותה. "אתם שניכם אנשים טובים, הורים טובים. את מרגישה שאת לא מצליחה לספק לו את הבית הכי מתוקתק והאישה הכי מושלמת… בסדר. אז מה?"
היא ממש בכתה. כשאני משחזרת את זה – עד היום עובר בי גל של אהדה אליה ולכנות שלה.
"אני נמצאת אחרי צהריים עם הילדים, הם רבים, מתכתשים, כותשים אותי… אני כבר לא יכולה. אין לי כוח בכלל לסדר את הבית. בכלל אין לי כוח להיות כל יום בבית. בעלי חוזר בערב מותש מיום עבודה עמוס, ושחור לו בעיניים… הרצפה זרועה במשחקים ניירות, השיש והכיורים והשולחן והמיטות, הכל מלא ומלוכלך ושפוך. הוא לא שורד את זה (כן, הוא פדנטי). אומר לי – מה הבעיה? חיים, שמוליק, צבי, קדימה – הכל למגירות. ואת יודעת מה קורה? תוך רבע שעה הרצפה מפונה ומתחיל להיות אור בבית."
הקול שלה ממש רועד.
"למה את לא יכולה לעשות את זה?" הוא שואל אותי. "כמה זמן זה כבר לקח?"
"והוא לא מבין שאבא זה אחרת, שהכוח של המילה שלו משפיעה עליהם, שבאמת אני לא יודעת לעשות זה…"
הבנתי אותה. דיברנו על כל התכונות שלה מול תכונות שלו שיכולות להביא לחיכוך. בעלה אוהב יופי, היא פחות שמה לב, בעלה מתקתק, היא נמרחת. בעלה חזק, היא עדינה.
ובעיקר – שוחחנו מה היא יכולה להעצים בעצמה.
לא יאמן שלא דיברנו רק על התחושות, אלא פשוט על דברים טכניים… קחי עוזרת! כן, קחי עוזרת! תרשי לעצמך לקנות בגד חדש, שאת אוהבת. הרגלי אכילה שלה…
אי אפשר לשער מה פעולות קטנות כאלו עושות, וכל זה בזכות שראיתי את 2 הכתבים.
שוחחנו מאז מספר פעמים בטלפון.
יום אחד היא התקשרה. "מזל טוב! נחשי מה?"
הלב שלי דפק.
"בן!!" היא הריעה וצחקה.
בירכתי אותה בכל הברכות שבעולם. "ואיך את עם זה?"
"ברוך ד'" היא ענתה במלוא הרצינות. "כבר יש לי כוח לשמוח איתו, בריא ושלם. ולהבין שאין כאן אופוזיציה… אלא משפחה אחת שלמה ומאושרת. הבנים לא נגדי. פשוט זו אני שנעשית לידם קטנה… מרשה לעצמי כבר לומר מה אני חושבת. ולמה לא היה לי יום מוצלח. בלי להתקטן כל כך".
"איזה יופי!" השבתי בשמחה. "בן!"
"אבל" היא התרתה. "את לא שוכחת להמשיך להתפלל בעבורי גם על בת…"
ברורררר.
יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.
היא מעבירה סדנאות, הרצאות ותוכניות גרפולוגיה מובילות בציבור ועוסקת בהוראת עקרונות הגרפולוגיה.
לקבלת מדריך מתנה: איך להביט על ציור של ילד בלי להיות גרפולוגית לחצי כאן.
3 Responses
מרתק!!
וואו איזה סיפור מדהים.
נהניתי לקרוא!
וואוו ממש מעניין!
אבל הלינק חסום לי, יש אפשרות לשלוח למייל??