אתמול ישבתי עם בעלי, ועלה ביננו נושא שפעם ראשונה העזנו לפתוח אותו מהחתונה.
איזשהו עניין שמצריך שינוי בבית. (בעניין ארגון זמן, סדר, נקיון ותיעדוף משימות)
פעם ראשונה שהעזנו לדבר על זה שיש פער, והוא משפיע לא לטובה.
שתינו בשיא העניין להתקדם, להתגבר עליו ולהגיע למקום טוב יותר וקרוב.
אני יודעת שאני חייבת להשתנות, אפילו קצת. סיימנו ממש בתחושה טובה שנעשה שנינו את המקסימום, כל אחד ממקומו
ומאז אני לא מצליחה להתאושש. נפלה עלי מין תחושת חידלון וייאוש עמוק
אין לי כח להשתנות
אין לי כח לעבוד על עצמי
הבית, העבודה, הילדים.
אני עובדת מהרגע שפקחתי עיניים, במרתוןן עבודה, עד שאני קורסת למיטה בלילה.
אני יודעת שזה ענין של תיעדוף וסדר עדיפויות.
אבל אין לי כח להתעסק עם זה בכלל, אין לי כח לחשוב על שום דבר מעבר לאיך עוברים את היום בשלום…
מה עושים????
הייתי ממש במקום שלך
ירד לי הביטחון עצמי
איך אני לא מצליחה במשהו שכ"כ חשוב לבעלי?
לאט לאט הבנתי להתקדם במה שכן אפשר
לפני שבעלי היה מגיע לקחתי מגב גדול וגרפתי הכל מהסלון לפינה נסתרת
לפחות שכשיגיע יראה מול הדלת רצפה…
השתדלתי שיהיה לו כל יום אוכל מבושל (עוזר הרבה לאוירה)
ועם השנים
הילדים התחילו לעזור
אני למדתי אצל יעל זלץ ואחרות והשתפרתי
והיום המצב טוב יחסית
בקיצור, זה עובר
תראי מה את כן יכולה לעשות
ותשקפי לו מדי פעם
אפשר לבשל ביום אחד ליומיים
לפעמים בשוונג של הבישולים להעמיד עוד תוספת וסיר עוף…
ואם חסר משהו.ומקסימום להכין קוסקוס בשקית…
בוא נפתח קבוצת תמיכה לנשים שהן כישלון בארגון ותפקוד.
אני ראשונה!
כמעט כתבת אותי, רק שאצלי המצב הוא שכל פעם אחרי שיחה עם בעלי אני אוזרת כוח ואז שבוע שבוע וחצי הבית מתקתק. ניקיון, כביסות, אוכל, ואפילו נקיון יסודי יותר כמו חלונות ארונות פנימיים וכו.
אבל אחרי תקופה קצרה פתאום אני שוב מתחילה לאבד את זה, מה כולה לפני שבועיים ניקיתי את כל החלונות בבית, את הארונות מטבח, הכנתי לחמניות לבקרים ועוגיות לנשנש, איך לא נשאר זכר מכל העבודה שלי????
מרגישה שזה החלק שקשה לי במיוחד, שכמה שאני עובדת גם על הפרטים הקטנים כמו שהוא אוהב, מרגישה שטיפסתי על איזה הר והופה תוך שניה אני צריכה לעשות את זה שוב.
ומציינת שבעלי יוצא כל בוקר בחמש וחצי מהבית וחוזר בסביבות חמש שש בערב, עייף וגמור, אני באמת כל כך מבינה את הרצון שלו לחזור מיום עמוס של עבודה ולימוד תורה לבית נקי נעים ומריח טוב. איכשהו נשות אברכים יכולות עוד להגיד שכל העול עליהם ולהתחלק עם הבעל אחרי שמגיעים להבנה שמשהו לא הגיוני, אבל מה אם הבעל גם לומד אבל גם מביא את עיקר הפרנסה הביתה? נכון שאני לא עובדת כמו כולן משמונה עד ארבע אבל בימים שאני בבית אני גם לא שולחת את הבן שלי למטפלת, כך שלא תמיד יש לי זמן פנוי כמו שזה נשמע מהצד של בוקר שלם בבית.
אז אני באמת עם מלא רצון, אבל איכשהו לא תמיד מצליחה לעמוד בכל המשימות, וזה פחות או יותר נראה ככה, שבוע וחצי הכל מושלם ואז שבוע של הררי כביסות, סדר מינימלי, ואוכל שאני איכשהו זורקת לסיר וחוזר חלילה….
כל המסודרות למינהן תנו לנו טיפים, מה אתן עושות??
זה פשוט אופי כזה מסודר שאוהב לעבוד ולא רוצה לנוח לפעמים או שכל אחת יכולה להגיע לזה?
וואו את מדברת פה ממש ממש על מותרות "יקיתי את כל החלונות בבית, את הארונות מטבח, הכנתי לחמניות לבקרים ועוגיות לנשנש" נשמע שאת עובדת ה-מון כן אפילו שלא מ8-4 ורק לשמור על התינוק תעסוקה מלאה..
אני גם לא משהו בתחום של הסדר והניקיון,
אבל,
מצטרפת למה שאמרו על מאיזה מקום זה מגיע.
אם את מרגישה שלך לא כל כך אכפת הענין של הסדר והניקיון,
ואת תעבדי על זה קשה כי לבעלך זה חשוב,
יכול להיות שבאיזה שהוא מקום זה יגרום לך להתנגדות אליו.
אם את רוצה לעשות שינוי בתחום שקשור לאחריות שלך,
זה צריך לבוא מרצון שלך.
ואם זה מפריע לבעלך,
אפשר לראות איזה שינויים פרקטיים/ טכניים אפשר לעשות.
אולי שהוא יקח יותר חלק בדברים שחשובים לו.
ועוד משהו, מנסיון, פחות חשוב מה את עושה או לא עושה.
יותר חשוב מה את מרגישה על זה.
אם תהיי שלמה עם מי שאת,
ותעריכי את עצמך על כל מה שאת כן עושה.
ולא תסתכלי על עצמך כמוצר פגום שצריך תיקון,
יש הרבה סיכוי שבעלך יעריך אותך יותר.
ממליצה בחום על הקו של זלטי רוזנטל
025780881
כשתרגישי שלמה עם מי שאת, ותקבלי את עצמך עם כל תכונות האופי שבך,
יכול להיות שיבוא יום ותרגישי שיש לך רצון שלך, שבא מתוכך לעשות איזה שהוא צעד קטנטן. ביום אז אני מציעה לך להקשיב למישהי שאת מתחברת אליה,
שעושה לך טוב על הלב.
לא מאשימה, לא דורשת.
אלא נותנת לך כוחות וחשק לעשות משהו.
קודם כל רק תקשיבי,
ועם הזמן אולי תרצי לעשות צעד אחד קטנטן.
רק ככה אפשר לעשות שינוי אמיתי, שישאר באמת.
המון כוח!
יקרות, מגיבה קצת בחריגה לנושא-
אבל כתבו פה לפחות 2 על שיחה עם הבעל.
אז רק מעירה,
שיחה עם הבעל שמטרתה לקרוא אותך לסדר,
בנוגע למצב הסדר בבית-
לא אמורה להסתיים עם שום תוצאה!
כי בואו נצא מנקודת הנחה שאין כאן מישהי שלא מכירה את מקומה כעקרת הבית, וגם לא נשים שצריכות לשמוע מוסר כדי להתחיל לתפקד.
ההשלכות של שיחה כזו הן:
תחושת אשמה אישית(ולא אמיתית ולא פיירית ולא הוגנת!!)ניסיון לעשות את המעבר לכוחותיי, הצלחה זמנית(אם בכלל) וחזרה לשגרה עם ניסיון כואב ואשמה כפולהשלום בית משודרג ממש… כי בינינו, בפנים את יודעת שאין לך אפשרות להיות סופר וומן, עכשיו הבעל גם לא איכפתי, לא הוגן, מפיל עלייך, מאשים וכו' וכו')מה כן-
היכרות. אמיתית. עם הכוחות שלך ועם מגבלות המציאות.
(לתכנן ביחד איך ממחר את כל צהריים מכניסה כביסות ועושה ספונגה יחד עם הילדים כשאת סמרטוט עייף- לא ריאלי.)
ולעשות שיחה ר-י-א-ל-י-ת
מה סדר היום, הצרכים של הבית, הצרכים שלך ושל בעלך(מה המינימום הנדרש לתפקוד תקין ורוגע נפשי)
ואיך מסדרים את הפאזל הזה, בלי להחליט שמהיום את תופסת את עצמך בידיים ומתחילה לתקתק את ה-כ-ל.
זה יכול להיות עזרה מהבעל, להוריד שעות בעבודה, להכניס עזרה בתשלום וכו',
רק אל תבואו בגישה של- אני אשמה, ואני צריכה להשתנות.
קצת כבוד לעצמכן והכל טוב:)
להשתנות ולעבוד על עצמי זה באמת משימות גדולות ומייאשות…
וגם סביר והגיוני שאין מוטיבציה אמיתית, גם אם את רוצה את השינוי, אולי את לא חושבת שאת עצמך צריכה להשתנות.
אולי אם תיקחי נקודה אחת או שתיים, משימות פשוטות (עשה או לא תעשה) ששינוי שלהן ישפר הרבה את המצב, זה ישמע ריאלי וקליל יותר?
יש כלל של 80-20. 20 אחוז של העבודה יתן 80 אחוז מהתוצאה.
על 20 אחוז האחרים צריך 80 אחוז מאמץ. לפעמים זה לא שווה.
זה נכון בהרבה תחומים.
גם אם רוצים שינוי, אי אפשר לצפות לזה מהרגע להרגע. לדברים לוקח זמן. אז השבוע יהיה קצת יותר טוב, ושבוע הבא זה אפילו יתחיל להרגיש טבעי והכרחי, ואחרי שבועיים יהיה שיפור בעוד נקודה קטנה…
דבר ראשון מזדהה עמוקות
אני באותו מצב שלך כבר שנים ארוכות
לקחתי קורס של יעל זלץ (ממליצה!)
קניתי ספרים (של נועה שרון מעולה!)
פיניתי ערימות של חפצים ובגדים מהבית (זה הסוד)
אבל בסוף צריך לזכור דבר אחד
בדור שלנו אנחנו במצב אחר ממה שהיה בדור האמהות שלנו
אמהות שלנו לרוב היו מקסימום מורות בחצי משרה עם יום חופשי ועוד לפחות 4 חודשים מצטברים של חופשות במהלך השנה.
הבודדות שכן עבדו במשרות יותר משמעותיות היו עם עזרה מסיבית יום יום. (אשה שהיתה בבית לסדר\ מבשלת\ מנקה פעמים בשבוע)
אז באמת המציאות היתה אחרת.
היום אנחנו מצפות מעצמינו את אותם מושגים של שנות ה 80-90 החביבות במציאות אחרת לגמרי.
אז דבר ראשון, להכיל. להבין את המצב ולהכיר בצניעות וענווה בכוחות שד' נתן לנו.
דבר שני, לראות האם יש בולעני זמן (חוץ משבי רגע שזה מ"נותני הכוח" 🙂 ) האם יש דברים שאני עושה שלא מוסיפים לי כלום (למשל טלפונים, קריאת החינמון, פורומים למיניהם, החלטות על מה ללבוש וויכוחים מיותרים).
דבר שלישי להפרד באהבה מחפצים בבית שלוקחים ולא מכניסים!! (הבגד הזה שמסתובב מהכביסה לרצפה לארון לתליה למייבש ואף אחד לא באמת לובש אותו, הכלי הגדול הזה שקיבלת לחתונה וקולט אבק, הספרים האלה שבפנסיה יהיה לך זמן לקרוא אבל בינתים הם פה ולא משלמים שכירות וכו')
דבר רביעי, כמו שאמרו פה (וגם יעל זלץ מדברת על זה הרבה) 20-80. אבל זה דורש תכנון ומחשבה. בד"כ 80% מהבלאגן יכול להפתר ע"י 20% עבודה אבל זה דורש זמן שקט ומחשבה, אפשר עם בעלך אם הוא בקטע או חברה\ אחות מתוקתקות אם זה לא פדיחה.
והכי חשוב – לתת לעצמך פרס על כל יום שהבית מסיים בצורה נורמלית למחצה!
לפני שאת הולכת לישון להגיד תודה לד' שהצלחת לישון עם ה 20% השקעה שהניבה 80% זה עושה המון.
בהצלחה!