אימא שלי ואני מאוד שונות, באופי ובקו המחשבה.
כשהייתי רוקה – ידעתי איכשהו להתמודד עם זה,
אבל אחרי שהתחתנתי – מרגיש לי כאילו אימא שלי חושבת
ש"אני לא מבינה שום דבר מהחיים שלי"…
ולכן נותנת לי עצות שלפעמים לא מתאימות לי,
אבל… העצות באות בנימה של דרישה –
למשל: “את חייבת להכין עוגה לחמותך כשאת מתארחת”,
“את חייבת ללכת לכל החתונות של כל החברות שלך”….
וכשאני מסבירה שלפעמים לא מתאים לחיים הפרטיים שלי / ללו"ז שלי וכו' –
היא פשוט לא מבינה את זה…
אני מרגישה שהיא לא נותנת לי ולבעלי לחשוב ולהחליט על החיים שלנו באופן עצמאי.
עניין נוסף שקשור לזה – כשאני מחליטה להיענות לעצה שלה,
לפעמים רק בשביל “כיבוד הורים”, לשמח אותה –
זה גורר אחר כך עוד מבול של עצות בסגנון הזה, שאני “חייבת”…
רוב הפעמים העצות שלה הן טובות ונבונות, רק קשה לי הגישה, שכאילו מכריחה אותנו לעשות זאת,
בלי לחשוב בכלל על הצד של בעלי ועל ההחלטות המשותפות שלנו כזוג…
וחשוב לי לציין שאני נשואה כבר שלוש שנים…
אשמח לעצות מניסיונכן (אימהות ונשים צעירות:) איך להתנהל איתה בצורה נכונה –
גם לכבד אותה וגם לשמור על העצמאיות שלנו ועל שלום הבית…
מזדהה מאוד
זה לא תמיד קל
גם אני שונה מאמא שלי בהרבה מאוד פרמטרים.
וגיליתי מנסיוני שכשאני שואלת את אמא שלי ומתיעצת איתה זה לא מחייב אותי אח"כ גם לעשות את מה שהיא אמרה לי, הרבה פעמים היא לא באמת תדע מה עשיתי בפועל. וגם כשהעצה לא היתה לי מדוייקת – בסופו של דבר היא נתנה לי כיווני חשיבה שלא הייתי מגיעה אליהם דווקא בגלל שהחשיבה שלה שונה משלי. שלא נדבר על הפעמים שזה דווקא כן עזר לי.
בהמשך גם למדתי להתיעץ איתה מתוך רצון, יש פעמים שהעצות באמת עוזרות לי אבל יותר מזה – גיליתי שזה קירב ביננו, שהיא שמחה לתת לי עצות, זה מיקם אותנו מחדש במקום של בת מול אמא – שהיא המנוסה ואני המתיעצת.
פחות רלוונטי לי כיום אם העצה חידשה לי משהו ועזרה לי, חשוב לי להתיעץ איתה כדי לשמוע את דעתה ולחזק את הקשר ביננו, זו המטרה שלי כשאנחנו משוחחות היום.
ואגב – אצלי הקשר ביננו התחזק דווקא אחרי שהתחתנתי. כבחורה היה לנו הרבה עימותים לצערי, היום אני מנסה להתקרב.
חמודה ויקרה: כיבוד הורים זה לא לתת לה להתערב לה בחיים שלך!! בחיים שלך את עושה מה שטוב לך!! אמא לא יכולה להחליט על הילדה שלה, לא מה ללבוש ולא לאיזה חתונה ללכת, ואת לא אמורה להתנצל ולהסביר! היא לא יכולה להכריח אותך לעשות שום דבר, את כן מחויבת להקשיב ולכבד, לא להיכנס "ראש בראש". נשמע שאת חייבת לשים גבולות ודחוף לשמור על עצמך ועל הבית שלך.
אני גרה עם אמא בבית ואם לך קשה אז לי פי מליון! ואני מבוגרת ממך כנראה לפחות בחמש עשרה שנה.
כיבוד הורים- זה דבר ראשון במחשבה, שהם מכובדים, דבר שני- בדברים שלהם. יש הלכות ברורות כדאי לך ללמוד בספר "יטב לך" יש אתר אפילו שאפשר להוריד פרקים מהספר ולהביחן עליהם.
אני חושבת שבאמת אין צורך להיות צייתנית וממושמעת, אין בזה שום צד של כיבוד הורים, בפרט אם זה סותר רצונות וצרכים של בעלך.
לציית- לא.
לכבד- מאד.
אין עניין להתווכח ולהסביר למה העיצה לא רלוונטית לך, או להתגונן למה את לא יכולה ליישם אותה, או לכעוס למה מנחיתים עלייך הוראות שלא מתאימות לך.
בואי ממקום בוגר, אוהב, מכבד ומעריך.
שמעת הוראה? תעני משהו בסגנון של:וואו זה באמת חכם לעשות כך.
בלי להתחייב, בלי להתעמת ובלי להתנצל.
לאחר מעשה את כמובן לא חייבת לדווח אם ביצעת, אבל אם אמא שלך בכל אופן שואלת, אפשר לענות משהו מכבד בסגנון של: זה באמת היה רעיון מעולה, אבל בסוף הסתדר לי לעשות אחרת. או הייתי כל כך עייפה שפשוט לא הספקתי:)
הקו המנחה הוא- יש לך חיים עצמאיים. לא נכון ולא בריא לקבל הוראות מהורים בשלב הזה של החיים באופן רציף.
מה כן? לשמוע ממקום רגוע, לפרגן, לכבד, וחעשות בצורה שמתאימה לך ולבעלך.
(כמובן שאם יש בקשות ספציפיות שחשובות לאימך, כמו באיזה שעה להגיע לחתונה המשפחתית, כן חשוב לכבד ולהשתדל מאד ליישם. הדברים שלעיל נגעו למה שכרוך בחדירה לפרטיות ולאפשרות לחיות בצורה עצמאית)
המון הצלחה וס"ד!
ממליצה מאד מאד על הספר "לחזור הביתה" של דקלה יוספסברג.
ממש עושה סדר איך לכבד באמת, בלי לוותר על המקום שלך.
עזר לי אישית מאד.
משאילה בשמחה בירושלים, את יכולה לבקש משבי את המייל שלי.
וואו איזה מוכר
אני הגעתי למסקנה שזה בהרבה זמנים שאני עצמאית ומסתדרת לבד,
אז היא רוצה להרגיש נצרכת ומשמעותית – כמו אחרי לידה שאני טיפוס עצמאי ומסתדר והיא מאד רוצה להתערב ואומרת שהילדים לא יבואו לבקר, ותעשו כך ותקנו כך…- כמובן מדאגה ומסירות אבל אותי זה קצת מחניק…
ברגע שקלטתי את זה אני פשוט מתייעצת איתה ספציפית על דברים נטרליים שלא אכפת לי וזה מוריד את כמות ההערות וההמלצות.