איך מתרוממים ממשבר? כזה שהגיע לאשפוז, או כזה שלא.
איך מסתכלים במראה לחוסר התפקוד?
להתקפי זעם?
לפגיעה עצמית?
אני כבר יותר רגועה, מלווה בתמיכה תרופתית ועכשיו זה הזמן לחזור לתפקוד -.
שיקום הוא תפקודי ולא טיפולי, אבל הם חייבים ללכת במקביל כי אי אפשר לחיות במבחנה וב"ה יש לי סביבת חיים, שאני רוצה לחזור אליה, וכן – כמה מפחיד, היא צריכה אותי. ויחד עם זאת – צריכה גם מרחב לטפל בעצמי.
מתחילה להסתכל ימינה ושמאלה, ולגלות שילדי מסתכלים עלי מלמעלה, מתפלאים לראות אותי מזיזה דברים בבית. כאילו – מה? התינוקת הזו יצאה מהעריסה? (הם קטנים, לא חוצפנים)
מה? אמא יכולה לשמור עלינו לבד? ואבא ילך? אמא יכולה לתת ארוחת ערב? אז בהתחלה המבטים האלה שברו אותי. ככה הם רואים אותי? ילדים בני 4, 3, 5 ? עד כדי כך?
שיקום הוא תהליך, תהליך תנודתי הייתי אומרת. של עליה וירידה, עליה, עליה וירידה…
אני בתהליך שיקום עדיין מן המשבר האחרון, ובתהליך טיפול. טיפול שיפרק אותי, אני יודעת. איכשהו ברור לי שאני אחזור למחלקה.
איך אני יודעת? כי יש בי כמה חלקים. החלק הבריא שלי מנסה לחזור לחיים אבל יש בי חלקים מודחקים, חלקים מפורקים, מפוררים יותר נכון, חלקים של אש, של הרס, של ייאוש. הם לא הלכו לשום מקום – רק חיכו לזמן הנכון, ולאדם הנכון, ולזמן שבו יהיו לי מספיק זכויות. אז יהיו עוד סיבובים, ואני ארים את הראש, אני מבטיחה, ניצחתי בקרב, אבל לא נגמרה המלחמה. לאחד חלקים, להכיר זהויות, והפער, הפער שמטלטל יותר מהכל.
הזמנים שאני מתקדמת, חוזרת להיות אמא של ילדים, אישה לבעלי, הימים שאני יושבת ואומרת לעצמי – אולי הקיצבה שאני מקבלת היא עוול למשלם המיסים האומלל? זה שרחמים עליו, יכול לעבוד, אולי אני סתם עושקת אותו?
ויש ימים שיש בי חומר נפץ וגפרור מהבהב, שרע לי, שאין לי כלום, שהמח שלי נצרב ומתנוון. יש פעמים שאני נפגשת עם עו"סית סל שיקום ומתכננת גידול עציצים עם הילדים, ובניית הרגלים, ויש ימים, שאני בורחת לחדר נועלת את הדלת, משאירה לבעלי שיסתדר.
ימים שאני פוזלת ללוחות דרושים. שחושבת אולי שכחתי שבעולם הרגיל, אנשים חיים ואוכלים ממה שהם עובדים, אבל יש ימים שאני חווה בעצמי – שמי שזן ומפרנס הוא רק אלוקים, יש דרך הטבע – שבה השפע יורד, ואצלי כנראה יש קיזוז עם קושי אחר.
אז שיקום הוא לא חד כיווני, שיקום הוא כדי ש-יקום. והלוואי שאקום. ואקום ואקום.
15 Responses
איזו מודעות. מדהים.
מעולם לא חשבתי שאדם יכול ככה לנתח את עצמו לחלקיקים ועוד משהו שעבר ועובר טלטלה נפשית.
המון המון כח, חיבוק גדול והרבה ס"ד.
עוד יהיו ימים טובים יותר בעז"ה!!!
דוקא מי שעבר יכול…
מרתק ונוגע!
את כותבת מדהים! וזה עצוב….
תודה
אפרת, אני מחכה לפרקים שלך
בודקת כל יום אולי נכנס
הכתיבה שלך בהירה מאד
ונותנת נגיעות למי שלא מכיר
תודה
תמשיכי
וואו אפרת מדהים ממש!!
מעריצה את היכולת להתסכל בצורה כנה ופתוחה
גם על החלקים הפחות פוטוגניים
ועצם זה שאת חולקת איתנו נותן כל כך הרבה לגיטימציה לתחושות האלו
באמת מדהים ומעורר השראה
הרבה הרבה כוחות לתהליך!!
תודה תודה
למרות שתמיד כיבדתי את מתמודדי הנפש, הכתיבה שלך הכניסה גם את הלב שלי לנושא ונתנה לי לחוש שוויון עם המתמודדים ולא רחמים של התנשאות
טוב, נגעת בנקודה רגישה.
זה לא ספציפית לך, רק הזדמנות לומר.
אין מה להתנשא,
מתמודד הוא לא פחות בשום דבר.
אני יודעת שאף אחת לא תנסה להתוכח איתי על זה ישירות…
אבל אין לי בעיה להוכיח אם צריך.
יותר מברור שהוא לא פחות.
אפרת, האם לא יעזור לך בזמנים של הפחות, להיזכר בזמנים של היותר, ולדעת שעכשו משהו משתלט עליך לנסות לנעול לו את הדלת?
קראתי סיפור מיוחד, לא זוכרת את השמות בדיוק (אנסה לחפש בע"ה)
אחד הלך לרב וביקש ממנו שיברך אותו שלא יהיו לו מחשבות רעות. הרב שלח אותו לאדמור גדול בעיירה אחרת. הוא צעד הרבה והגיע בלילה. דפק ודפפדק ללא מענה למרות ששמע קולות וראה שיש אור. בבוקר הוא ניגש שוב והרב קיבל אותו במאור פנים, ושאל לשלומו, ביקש היהודי ברכה מהרב ששלא יהיו לו מחשבות רעות. אמר לו הרב, כבר נתתי לך עיצהאותך, הת]פלא היהודי, מתי ואיך? אמר לו הרב עצם זה שלא פתחתי לך, תלמד מזה לא לפתוח את הדלת למחשבות הרעות.
אין זמנים של פחות, אני הרי לא פחות…:)
ולמה את מתכוונת תא לפתוח את הדלת? איזה דלת?
אבל גם אם הכוונה לשליטה על מחשבות,
אז לא אי אפשר לסגור את הדלת- כי הרבה פעמים זו בדיוק ההפרעה.
נראה לך הגיוני להגיד לאדם עם פוסט טראומה לסגור את הדלת לפלאשבקים?
לפסיכוטי לסגור את הדלת להזיות?
לפלאשבקים לא הייתי קוראת מחשבות. הנה ההבדלים, תודה לCHAT
מחשבות הן תהליכים מנטליים מודעים יחסית — רעיונות, זיכרונות, או הרהורים שהאדם חושב עליהם.
פלאשבקים, לעומת זאת, הם חוויה חודרנית וחושית – כאילו האדם חי מחדש את החוויה, לא רק נזכר בה. זה לא פשוט לזכור משהו — זה להרגיש, לראות ולשמוע אותו שוב, לפעמים באופן מציף ובלתי נשלט.
צודקת אפרת, התגובה שלי מתאימה יותר למתמודדים מול מחשבות לא טובות\לא נכונות אחרי שהם למדו לזהות אותם.
אף אחד הוא לא פחות, התכוונתי לזמנים שהם פחות נעימים…
גם בנוגע למחשבות, אם זה מגיע ממקום אובססיבי-טורדני, על הרצף של ה-OCD,
לא יעזור להגיד "לסגור את הדלת למחשבות"…
זה חופר וקודח במוח כמו מכשיר רב עוצמה, ופשוט לא יעזור לסלק אותן, החכמה היא לדעת לחיות איתם, ולא להיות מאוימים מהם. (כי הרי כל האובססיה והחרדות סביב המחשבות מגיעות כשמתעקשים ל-ס-ל-ק אותן בכל מחיר…)
מהסיבה הזאת גם רבנים הכי גדולים ירגיעו בן אדם שסובל מאובססיה של מחשבות לא צנועות לדוגמה – אם זה מגיע על רקע של OCD – כי אין מציאות להילחם נגדן, וזה גם לא אומר שום דבר על האישיות שלו. זאת הפרעה. נקודה. והמלחמה רק מלבה את האש ומחמירה את המצב (סוג של "אל תחשוב על פיל וורוד").
הלוואי שזה היה כ"כ פשוט כמו "לסדור את הדלת", בסופו של דבר הרבה מתמודדים עם זה בעזרת כדורי שינה (אם זה לפני השינה) ואם זה על הרצף של OCD- אז שילוב של תרופתי ופסיכותרפיה בדגש על CBT.
ואני לא מצליחה להתאפק מלומר שזה העליב אותי ההסבר מה זה מחשבה, ומה זה פלאשבק. זה כמו שתבואי להסביר לאמא ל-10 איך מחליפים טיטול.
סליחה אפרת, מתנצלת באמת. (ההסבר שלי היה לשאר הקוראות)
בטוחה בידע שלך, לומדת הרבה. ותודה על השיתוף. לא מובן מאליו.
אפרת יקרה
מעריצה שלך
נדהמת מיכולות הביטוי המרגשות שלך.
את מרגשת אותי כל פעם מחדש.
זה הטור שאני קוראת הראשון!!!
את מדהימה באמת הפנימית שלך ובכוחות הנפש שיש לך, ויש לך למרות האתגרים!!
בהקשר למה שהגיבה מרים, הרעיון יפה, אבל לא נראה לי שכאן זה ענין של לסגור דלת.
הנפש שלנו חזקה יותר מהכל, ולא תמיד הרצון לסגור דלתות מתכתב עם המציאות המאתגרת באותו רגע…
אולי יותר נכון לנו לא להיות שיפוטיים, להקשיב ממקום נקי, להבין שלא כל דבר אנחנו מבינים ומכירים.
ואלי הדבר הכי נכון לעשות זה פשוט- להיות פשוט! לא לשפוט, ולתת מקום של כבוד.
אפרת, הרבה כח וחיבוק גדול!
המשיכי להחכים ולרגש אותנו!
חיבוקים, אפרת יקרה מאד!
תודה על הכניסה למקומות הרגישים. משתדלת ללמוד ולנסות להבין.
נראה לי שמרים לא הסבירה לך את ההבדלים אלא לנו!