האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

פרק שלישי: שבת חופשית ואבקת קלוריות

בתיה

בד

אני מסתכלת על שירה. היא בוגרת כל כך, גבוהה ממני בחצי ראש.

כבר לא ילדה, וכל כך כן.

רואה את הבנים, כבר בחורים גדולים. רוב הזמן בישיבה, לא תמיד רואים אותה מספיק.

לא כל כך מצליחים להחזיק את הקצוות של הסיטואציה. טוב, הם לא תמיד בבית בשביל לראות ולהבין הכל, להסביר – יותר קשה…

רגע אחד היא מספקת להם מידע חדשותי שאפילו הם פספסו, רגע אחר מרצה להם על שטות מבית הספר, ולא מרפה גם כשהם צועקים 'די'. ב-8 בערב היא צועקת על כל מי שמדבר בבית, כי הוא מפריע לה לישון, וצריך ללוות אותה לכל מקום, ויש לה תורים, טיפולים –  

 ו-"סיוט ללכת אתה אמא, היא לא זזה ברחוב עד שהיא גומרת לקרוא את כל לוח המודעות" –  נס שהיא קוראת כל כך מהר…

היא נשמה טובה, ורוצה לעזור, אבל לפעמים קצת יותר מדי…

היא אלופה בשחמט ושש-בש וכל משחק קופסא כמעט, וקוראת אנציקלופדיות כשמשעמם לה.

חיים אוהב לשחק אתה, ברכה בשביל שניהם, תבורך כל שבת חופשה. 

מוישי מתעלם מכל מה שמריח בעיה, ומדבר אתה רק כשהיא "נורמלית" לדבריו. כשמגיעים אורחים הביתה הוא כמעט לא נושם מלחץ, לא אוכל, שומר את צעדיה, מפחד מבושות.

אברימי, כמו גבר קלאסי, מטייח. מבחינתו היא מושלמת, כולנו, ולא, אין בכלל בעיות. כמה קל להיתפס בזה לפעמים…

ורק מאיר הגדול שלי, מביט בה מהצד. שותק. אני רואה את הגלגלים רצים לו במוח.

ככשירה מוכנה לשבת סוף סוף הוא פולט: "איך היא גדלה… בחורה ממש…"

"בטח בחורה, אוטוטו שידוכים, אבל אתה קודם…."  אני עונה, שומעת בקולו את ההערכה, את הגאווה בהתקדמות שלה, וגם את החשש, כי הוא כבר בן 21 ויש שמות, והצעות, ופגישה שכבר ממש באופק.. רואה אותו חושב על היום שבו יביא כלה הביתה, יציג לה את שירה.

כן, הוא הבכור שלי. יש דברים שרק הוא זוכר, יש חלקים שרק הוא יודע.

אני הולכת להדליק נרות, מתפללת עליו בהתרגשות, מתפללת על כולם ומתפרקת כשאני מזכירה את שירה, כי כמה שיגידו לי שאני חזקה, הכל טוב ויפה עד שאני חושבת על העתיד שלה…

ליל שבת.

כולם יצאו, נשארנו רק אני והמחשבות. נזכרת פתאום איך בחתונה משפחתית הגעתי עם שירה, כמעט בת שנה, ובת דודה נהדרת ממש, אבל כבודה כזו, אומרת לי בחיוך: "תראי את הבובה שלך, שמעתי עד כמה היא יפיפייה"… היה לי מוזר קצת לשמוע את זה ממנה, בכל אופן היא מורה בסמינר…

אבל שירה היתה תינוקת שובת לב באמת, בשביל כולם היא הייתה מושלמת, גם בשבילי, רק שתמיד היה משהו שכרסם את המושלמות הזו.

כמו תולעת.

ולא, לא נעים לקרוא לאינטואיציה אימהית – תולעת.

 ולמה כולם אומרים שהכל בסדר ורק אני לא שקטה?

 התלתלים שלה כבר עברו מזמן את הכתף.

 בובה יפיפייה. כמה היא גבהה, התארכה למען הדיוק, כי היא עדיין לא עומדת.

 גם לזחול היא כמעט לא זוחלת.

 רואים שאין לה כח.

 כל הבנים סביבה. מכרכרים, מדברים, מנסים לשכנע, להזיז אותה קצת,

 להעיר אותה לחיים…

אני מנסה להיתפס לאמירה של הסבתות:

"מה את רוצה ממנה… בת, עדינה, יפה. היא לא בן, תשמחי".

גיסתי שואלת אם ממש דחוף לי עוד בן מופרע בגרסה נשית…

בביקורת החודשית אצל הרופא אני מספרת לו – מרגישה כמו סבתא פולניה – שהיא לא אוכלת כמעט.

ישנה די הרבה, לא משחקת, בייאוש אני מספרת לו על 'מלכת הגינה' – איך בכל יום שיש שמש – ולמרבה הצער באותו חורף היו הרבה ימים כאלה – אנחנו בגינה.

שירה בעגלה כמו בובת חרסינה, הבנים מתפרעים להנאתם ושירה עוקבת אחריהם מחייכת, מוחאת כפיים לפעמים, ואני יושבת לידה – דוחפת כפיות – מנסה בכל דרך אפשרית…

גרבר – יורקת.

ירקות – היא מזיזה את הקופסא.

קצת מעדן וניל, לפעמים מכניסה לו מעט לחם וזה עובר איכשהו.

מטרנה? 120 מ"ל נגמר אחרי שעה…

שוקלים את שירה והיא 7.5 ק"ג!!!

היא בת שנה…

ודווקא די גבוהה.

"טוב שהיא גובהת" אומר הרופא, "סימן שהיא מאוזנת", אבל  לפי יחס גובה-משקל היא בתת תזונה…

תת תזונה!!!

בואי נבדוק לה ברזל…

עוד בדיקת דם – אני שונאת את זה…

אנמיה קשה.

כל סוג של ברזל שהיא מקבלת הורס לה את העיכול. 

אולי זה צליאק, אומר הרופא.

שולחים אותנו לביופסיה – בהרדמה מלאה – היא מתעוררת לאט, אני מחבקת אותה, לא יודעת אם לשמוח או להיות עצובה כי זה לא צליאק…

וגם הרופא גסטרו מרים ידיים, ושולח אותי לקנות "אבקת קלוריות" כן, יש דבר כזה…

לא אשכח לעולם את הפרצוף של הרוקחת, כמעט אנטישמי: "בשביל מי האבקה??"

"לא בשבילי", אני עונה עם 30 ק"ג עודפים, כמה חודשים לפני לידה נוספת…

ובלב אני מוסיפה – אני עובדת ממש קשה להאכיל אותה. תאמיני לי שאני לא אוכלת במקומה.

4 Responses

  1. הכתיבה שלך גורמת להזדהות עמוקה….
    את נשמעת אישה מדהימה!!!
    נראה לי את אפילו לא יודעת כמה חוזק יש בך…

  2. לא הבנתי למה הרוקחת שואלת אותה עבור מי האבקה היא לא רואה את הפרטים של הילדה כשהעבירה כרטיס מגנטי? זה לא סופר זה בית מרקחת האמא יכולה להתלונן על רוקחת כזאת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הנצפים ביותר

אולי יעניין אותך גם?

כוס מים

נותנת מקום

פרק 8: מאוחר

דור ראשון ודור שלישי על כוס קפה

צלמת מתל אביב ומראיינת מבני ברק בהוד השרון

מירי קרון, יד ושם

עיצוב שולחן לסוכות

עיצוב שולחן

סוכות: שולחן חג מנצח + קובץ מתנה!

שמחוש

עיצוב פנים

באנו חושך לגרש: תאורה נכונה בבית

הודיה סיסרו