ונוסף גם הוא על…
לא,
אני לא אגיד שונאינו, אבל שנים הייתה לי תרעומת.
סליחה נחמי, אולי אם הייתי מקשיבה לך יותר ברצינות…
שירה בגן הכי משקיע בעולם.
בתיק האוכל היפה שוכנות אחר כבוד שלוש מחברות.
מחברת נושא – העשרה שפתית לפי האקטואליה.
מחברת של הקלינאית – דיווחים שוטפים.
מחברת של מורת השפה.
כולן מדווחות על התקדמות מטאורית, אוצר המילים שלה מפתיע גם אותנו.
רק לי קצת קשה.
היא לומדת כל כך הרבה שעות…
הגן נגמר ב-4, ועד שהיא חוזרת בהסעה, כבר חושך.
לפעמים היא נרדמת בדרך הביתה, ואני מוצאת את עצמי כל כך מרחמת עליה, היא לא חווה מספיק בית.
יש לי משהו מגונן, אני יודעת, ושנים לקח לי לשחרר קצת…
אבל יש גם משהו אבסורדי שהיא חוזרת אחרי הבנים שלומדים ליד הבית.
מאיר, כמו בכור, תמיד שומר על האינטרסים שלה:
"תשאירו לה שניצלים, שתאכל את האוכל של אמא"….
"תכף בקיץ, עוד יהיה אור ואני אקח אותה לגינה, בכלל אין לה חברות בשכונה בגלל שהיא לא בגן עם כולם"….
חיים מלשין בשקט:
"הבנות של השכנה שאלו אותה מה יש לה באוזניים והיא ענתה שיש לה מכשירים. אני הסברתי להם שזה כמו משקפיים לאוזניים, אבל הן לא הבינו…
הן אמרו שזה בכלל לא יפה כמו משקפיים, והאחות הגדולה אמרה שהיא חרשת….
אמא, נכון שהיא לא חרשת???
רק לקוית שמיעה?
היא כן שומעת, אפילו בלי המכשירים, רק חלש…"
הגננת של שירה מתקשרת ערב אחד:
"תראי, קצת קשה לה לצייר, היא לא מחזיקה מספריים, ויש לנו מרפאה בעיסוק שמסתובבת פה בגנים, אכפת לך שהיא תוציא אותה?"
אני עונה בחיוב, וקצת אדישה, בערב אני מקבלת תיאורים עליזים משירה:
"יש לה נדנדה בחדר, וכדור ענק שאני שוכבת עליו , יש לה גם לורדים מיוחדים והמון הפתעות בחדר"…
מה אכפת לי? שתהנה, למה לא???
שבועיים עוברים ואני מקבלת טלפון דחוף:
"היי, זאת המרפאה בעיסוק, תוכלי לבוא להיפגש איתי?"
אני מגיעה לחדר ששירה כל כך מתלהבת ממנו, מושקע, אין מה לומר. המרפאה בעיסוק חמושה בחיוך מסביר פנים, אבל גם בהררי שאלות בעל פה ושאלונים כתובים.
אני ממלאת את השאלונים וצוחקת איתה אם אפשר למלא את השאלונים גם עליי…
היא רצינית כשהיא עונה לי:
"כנראה גם את עם בעיות תחושה, ולא, ממך לא נצפה לקפוץ על רגל אחת, את אחרי שבע לידות…
אולי כדאי לך ללכת לשיעור התעמלות, אבל לשירה יש גם בעיות של שיווי משקל, היא היפוטונית,
ויש לה בעיה רצינית עם ויסות תחושתי"….
שבועות עוברים, לחיינו נכנסת מנהרת זחילה, טרמפולינה, ומושגים כמו תחושה עמוקה, ודיאטה סנסורית…
הבנים מנסים לשכנע אותה לרוץ קצת…
פתאום אני רואה כמה קשה לה.
הקיץ מגיע והם כל כך להוטים לעזור! מנסים ללמד אותה לרכב על אופניים, לטפס על המתקנים בגינה,
שירה לא פחדנית בכלל, ולמאיר ואבריימי יש סבלנות של עץ….
אבל כלום לא הולך….
הכל קשה לה מדי.
אני מנסה להסתכל עליה לפעמים מהצד, ילדה יפה, לבושה היטב, נראית הכי נורמלי שיש,
היא הולכת ברחוב, ומלבד המכשירים באוזניים הכל נראה כל כך רגיל איתה.
והכל כל כך לא.
תמיד רוצה להיות חלק, מנסה לרצות את כולם…
והיא לא.
אמצע הקיץ, הגננת יוצאת לחופשת לידה ומגיעה בחורה חמודה שהרגע סיימה סמינר.
תוך שבועיים היא שואלת אותי אם אני יודעת על לקות חברתית אצל שירה.
זה השלב שבו אני כועסת:
לבעלי בבית אני אומרת שזו בחורה מתלהבת שסיימה חינוך מיוחד, ומנסה להכיל את כל המילים המפוצצות על שירה, שנמאס לי שמדביקים עליה את כל הבעיות שבעולם…
שירה לא משחקת עם חברות, כי כל משחקי החצר, כמו גם משחקי הרכבה עדינים הם מחוץ לתחום בשבילה,
אז מה רוצים ממנה??
יש לה לב זהב, היא תמיד נכונה לעזור, איפה הבעיה בכלל??
שירה הייתה אתמול עצובה כל כך.
הייתה מכירה של תלבושות לסמינר, והיא ניסתה כל כך הרבה זמן לתאם עם חברה ללכת ביחד…
כולן התחמקו…
יש משהו בכאב שמציף אותה שאני לא עומדת בו.
היא בדרך כלל לא בוכה, רק המבט שלה מושפל, הכתפיים שלה כפופות, והיא מנסה להגיד שהכל בסדר.
אני רואה שלא…
היא לא אוהבת שמחבקים אותה, אבל הלב שלי יוצא מול הכאב החשוף הזה…
אני לא בוכה איתה, כי גם היא גם לא בוכה בדרך כלל.
אני בוכה עכשיו כשאני כותבת,
כשאני רואה אותה יפה, זקופה, נראית כל כך בסדר,
והיא כל כך לא.
רוצה כל כך להיות חלק, להוטה כל כך לרצות…
והיא לא חלק משום דבר. לפעמים גלגל חמישי, לפעמים גם זה לא…
סליחה נחמי, שלא הקשבתי לך אז, שחשבתי שאת בחורה מתלהבת…
לא יודעת אם זה היה משפר את המצב היום,
ואני מאמינה באמונה שלמה שהכל מאת ה', ושעשיתי כמיטב יכולתי,
אבל אחרי אתמול, כששוב כל החברות דחו אותה, יש לי נקיפות מצפון….
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
9 Responses
בוכה עם הבת שלך, ואיתך…
שולחת חיבוק!
גם אני.
וואו, הכתיבה שלך כמו תמיד מרגשת.
נותנת לי חלון לעולם שאני ב"ה לא מכירה מקרוב,
וחשוב כ"כ להכיר ולהבין קצת מבחוץ מה עובר עליהם…
גם – ודווקא כשהכל נראה מבחוץ בסדר!!
את אמא גיבורה
תודה על השיתוף, אני תמיד מחכה לפרק הבא!1
איזה נוגע ללב!
כתיבה מיוחדת ממש
את אמא מיוחדת
שכמו כולנו, מתמודדת עם נקיפות מצפון.
אולי, ואם, ואילו…
תכתבי על זה עוד?
תלמדי אותנו איך סולחים לעצמנו על טעויות,
ואיך מגיעים לאמונה באימון שה' נותן בנו כאמהות.
אני באופן אישי אשמח מאד!
תודה:)
בתיה שולחת לך חיבוק חם ואוהב ומאחלת לך שלא תראי את הבת שלך בצמתים כואבים מאלה.
אבל דווקא כאחות לבחור חנ"מ רוצה שוב להאיר ולהעיר את תשומת הלב של החברה דווקא לשונים מאיתנו!!
יותר רגישות יותר הכלה ויותר שימת לב.
לעשות חסד זה לא רק לשמור על ילדים במועדניות ובנופשונים של עזר מציון,
זה גם דברים הרבה יותר קטנים ופשוטים מזה כמו לדעת להתייחס ולא רק לעמוד ולבהות בנו ברחוב.
שלושת השבועות זה זמן להתחזק בבנא לחברו, אז גם אם זה לא שנאת חינם בא נרבה באהבת חינם…
אין לכם מושג מה יכול בוקר טוב או שלום סתמי ברחוב לעשות למיוחדים האלו.
העלית לי דמעות בעיניים, בתיה.
כמה כואב!
הרבה כח.
ושוב….
אתן מחממות את הלב!!!!
וזו אכן הייתה הכוונה להסב את תשומת הלב לאנשים ה"שקופים"
ולילדים האלו….
את שומעת מהבן / בת שלך על חלד כזה בכיתה?
את בהחלט יכולה לכוון אותו לשים אליו לב, לקרב אותו , לתת לו להרגיש שייך….
ועוד דבר שאני יכולה לשתף שנתן ונותן לי המון כוח , שמעתי מהרב ברייער:
כשאדם פותח עסק ולוקח שותף , הוא מברר עליו כדי להחליט אם השותף יתאים.
"שלושה שותפים באדם"-
אם הקב"ה לקח אותנו לשותפים כדי לגדל ילדים הוא החליט שאנחנו מתאימים
ככה,
כמו שאתנו הוא הרי מכיר את כל המעלות שלנו וגם את החסרונות…
המחשבה על זה דווקא בהקשר לילדים מאתגרים מחזקת אותי מאוד.
הוא יודע שאני מוגבלת בזמן, כוח, תקציב, ובעיקר בסבלנות
בכל אופן הוא בחר בי
אז מהמקום הקטן שלי אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי
למרות שהיא מוגבלת
מרגשת תודה על התגובה
וואוו…
מדהימה את עם הכנות שלך. האמת הפנימית והרגש החם.
כל אחד נולד עם מסלול חייו. במסלול נקבע לו מלמעלה מה יעבור, את מי יפגוש ומה ירגיש…
אנחנו ההורים- חלק מהמסלול שנקבע לילד שלנו באהבה משמים.
ואני, האמא- הכי טובה בשבילו!
והוא- הילד הכי טוב שיכול להיות עבורי!
גם אם לפעמים זה מבלבל…
והמצפון שלנו דופק…
ומצקצק לנו שצריך לעשות יותר…
וחבל שלא אמרנו.. ובדקנו… וניסינו…
אין דבר כזה. כי מה שעשינו היה מכוון מלמעלה, וגם מה שלא…
איזו שירה מדהימה יש לך.
ואיזו אמא מדהימה יש לשירה!
מעריצה שלך
ומחכה לפרק הבא בשקיקה