קשר של קיימא, פרק ראשון: זה נקרא פקק?

היא רוצה להתחתן.

רוב החברות שלה כבר נשואות,

ורותי, שצעירה ממנה, כבר תכף מסיימת סמינר.

אפרת זוכרת את הבעת הפנים של אמא שלה כשהשכנה שאלה בטון חביב אם שומעים הצעות לרותי.

אמא הסמיקה. היא זוכרת במפורש.

אילת הקלינאית אמרה פעם שסומק הוא סימן למבוכה, כשלא יודעים מה לומר, איך להגיב.

אמא לא ראתה שהיא בדיוק חזרה מהעבודה. היא דווקא תכננה לספר לה איך היא ריחמה על האמא הנבוכה שישבה אצלה בדלפק של קופת החולים הבוקר. היא כל הזמן סובבה את הראש, כנראה היא רצתה לראות שאף אחד לא שומע, אילת אמרה שזה חשוב לשים לב לסימנים האלו ולהגיב בהתאם אז היא מיד דברה יותר בשקט.

היא ממש ראתה איך האמא הזו נרגעת קצת, למרות שהיא עדיין הייתה נבוכה, שלוש פעמים היא הסמיקה.

היא הוציאה מהתיק ערמת דפים מקופלים, ביקשה בשקט החזר, אבחון פסיכולוגי, אבחון פסיכיאטרי, דו"ח של הפסיכולוגית בבית הספר, הפנייה של רופא ילדים, שאלונים של המורה,

 הכל יצא בבת אחת התפזר לה על השולחן, וזה היה כמעט מגרד.

"צריך, לא צריך, לא צריך, צריך" אמרה אפרת בקול, ממיינת את הדפים לשתי ערימות מסודרות.

היא מיישרת את הדפים, נזהרת כל כך לא לומר את שם האבחנה בקול, שרית המנהלת של הסניף לימדה אותה, הסבירה לה שאנשים אוהבים סודיות, דיסקרטיות.

הסבירה כמה חשוב "חיסיון רפואי", אל תזלזלי בזה" אמרה שרית. "זה חשוב לאנשים, זה גם קריטי להנהלה, זה יכול להיות ממש פלילי".

היא אוהבת את שרית, שרית מסבירה לה הכל, מסבירה גם למה חשוב כל דבר, ככה היא יכולה להיות מזכירה רפואית טובה והיא אוהבת להיות טובה.

"פרפקציוניסטית," אבא צוחק והיא יודעת שהוא מתכוון להחמיא.

"אובססיבית," מסננת רותי כשהיא מיישרת את כיסוי המיטה בפעם השלישית. העיניים של רותי מכוווצות קצת כשהיא מסננת את המשפט הזה, ואין לה שום חיוך. היא יודעת שרותי כועסת, אולי מאוכזבת, אולי קצת שונאת….

"קשה לרותי." אמרה פעם אמא לאבא בשקט.

היא שמעה.

לילות רבים היא ניסתה להבין למה לרותי קשה.

למה רותי סובלת אם לה יש אוטיזם, ואיך זה קשור אליה?

מה, אם היא מדברת קצת לאט וקצת בקול, אם אין לה המון חברות, אם היא לא תמיד יודעת מה לומר ומתי, אם , אם יש לה אוטיזם, זו הבעיה שלה, היא מתמודדת.

 אז למה לרותי קשה???

אולי, 

אולי עכשיו היא מתחילה להבין,

רותי לא יכולה לשמוע שידוכים, בקושי שומעים לה, לאפרת.

"כשזה יתאים לך." אמרה לה אמא לפני כמה חודשים כשהיא שאלה אותה. "קודם שתסתדרי טוב בעבודה"…

אז היא כבר ממש מסתדרת, נראה לה, אז אולי אמא כן התחילה לשמוע, בעצם אבא, הוא יברר על הבחור.

אז אולי בגלל זה רותי עצבנית?

 כי היא לא התחילה לשמוע שידוכים יחד עם החברות שלה?

האמת שהרבה חברות מהכיתה של רותי כבר התארסו, אפילו מירי החברה הכי טובה שלה התארסה לפני שבועיים.

אז למה אמא מסמיקה?

למה היא לא עונה לשכנה שהיא, אפרת, כבר בת 22, והיא כבר מסתדרת מצויין בעבודה, וקודם שומעים שידוכים לה, היא יותר גדולה. בדיוק כמו שאמר לבן ליעקב "לא יעשה כן במקומותינו, לתת את הצעירה לפני הבכירה". היא כבר יודעת,  עוד כשהן למדו בכיתה י' חומש בראשית, התפתח על זה דיון סוער בכיתה – אם חייבים להתחתן לפי הסדר, ואם אפשר "לעקוף". היא הקשיבה, היא אוהבת להקשיב.

היא יודעת שאצל החסידים זה ממש לפי הסדר, אצל הליטאים לפעמים בת עוקפת בן, והחברות סיפרו על משפחות שיש להם "פקק" והן כן עוקפות…

זה נקרא שגם להם יש פקק?

רותי תעקוף אותה?

היא לא תשאל את אמא, היא יודעת כבר שכאלה שאלות קשות לאמא. היא רואה איך האור בעיניים של אמא כבה, איך הכתפיים טיפה מתכופפות, איך החיוך הקטן נעלם, בסוף אמא נאנחת אנחה קטנה ואומרת:

"החיים קצת יותר מורכבים מזה…"

 משפט שאמא אומרת כשאין לה כוח להסביר.

אמא של אפרת רואה אתה מתקרבת, מגמגמת מילת פרידה לאות נימוס לשכנה, ונפנית אליה מחייכת:

"מה נשמע אפרתי? איך היה בעבודה?"

אפרת אוהבת את אמא, מאוד. אוהבת כשאמא מחייכת.

שונאת שאמא קוראת לה אפרתי.

רק אמא קוראת לה אפרתי, בעיקר כשהיא מרחמת עליה, כשהיא רואה שקשה לה, אולי בגלל זה היא שונאת את הכינוי הזה, הוא שייך לזמנים שהיא מרגישה מסכנה.

אז למה עכשיו?

אמא חושבת שעכשיו היא מסכנה?

בגלל שרותי הולכת לעקוף אותה?

"הכל בסדר אמא!" מודיעה אפרת, "תשמעי סיפור." כמו בכל פעם שהיא רוצה לשתף במשהו וזה באמת סיפור, היא לא חוסכת בתיאורים, בפרטי פרטים.

"אז האשה הזו, עשתה לבת שלה בת 13 ו4 חודשים איבחון פסיכולוגי, את האבחון הפסיכיאטרי היא עשתה כנראה לפני חודשיים, כי שם היה כתוב 13 וחודשיים. זה לא נקרא שאני מפרה את החיסיון, כי לא אמרתי לך את השם שלה. היא רצתה שאני אסדר לה את ההחזרים, ואפתח לה פנייה אצל ראש תחום אוטיזם בקופה, היא הייתה מסכנה ממש, ומאוד נבוכה, דיברתי אתה הכי בשקט בשביל הדיסקרטיות ולא אמרתי לה שום דבר מיותר ממש, אפילו שהיא הסמיקה שלוש פעמים, אבל רציתי להגיד לה…"

שטף הדיבור נקטע וזה קצת נדיר, אפרת מסיטה מבט לחלון, בוהה בעץ שממול.

"מה רצית להגיד לה אפרתי?" שואלת אמא בשקט.

 עוד פעם אפרתי, כנראה היא שוב מסכנה.

 יש לה גוש בגרון, היא בולעת אותו וממשיכה בקול שקט יותר, ואמא שלה נדרכת.

"רציתי להגיד לה שהיא לא כל כך מסכנה, באמת, גם אני לא, והבת שלה? בטח לא מסכנה.

עכשיו יהיה לה יותר קל, היא לא תרגיש כל כך דפוקה ואשמה כל הזמן, והיא תוכל לקבל עזרה, יסבירו לה את כל מה שהיא לא מבינה כמו שהסבירו לי, והיא תסתדר בחיים בסוף כמו שאני מסתדרת…"

עכשיו זה התור של אמא שלה לבלוע את הגוש בגרון, להגיד שנכנס לה משהו לעין, אפילו שגם היא וגם אפרת יודעות שזה לא נכון.

לתגובות, ולכל הפרטים על הסדנא שלי –

בתיה, או בעצם שולמית: [email protected]