ברוכה הבאה, איזה כיף שאת איתנו : )

פרק 60: מקומות ריקים

שרי וולך

השולחנות המלבניים היו ערוכים חגיגית בצבעי שחור וירוק תפוח, אגרטלים מוזהבים נצבו במרכז כל שולחן, עמוסים בפרחים חיים. אחיותיו וגיסותיו של החתן ישבו סביב שני השולחנות הקרובים יותר למחיצה. בשולחנות האחרים נשארו כמה וכמה מקומות ריקים. נעמה, הבת השניה של ישי, הניחה על השולחן מגש דגים.

"נראה לי שצריך לעזור במטבח." אמרה יעל למירי, ביתה הבכורה. "את מסכימה ללכת?"

"בטח." מירי קמה, ריקי הצטרפה אליה.

יעל חייכה לדיני. "בסוף אנחנו כאן. איך את? בסדר?"

"בערך."

"אפילו לא הספקנו לדבר עד עכשיו. איך עבר אצלכם היום?"

"יום עמוס." היא לא מסוגלת לפטפט עכשיו בנינוחות על כל מה שהם הניחו ודחפו ודחסו מאחוריהם עד לאחר החג והשבת.

"הייתי בהלם שמוטי התקשר להגיד לי שלא בטוח שמותר שנשתתף." ספרה יעל בקול נמוך. "לא ידעתי האם להפסיק לארגן את הילדים לנסיעה ולמהר להכין אוכל, או שלהיפך. בטח גם אצלך היה ככה."

"משהו כזה." דיני העבירה יד בשערותיו של ארי, שישב על ברכיה. "בואי לא נדבר על זה עכשיו."

"אף אחד לא יכול לשמוע אותנו, ברעש הזה." אמרה יעל.

כאילו במענה לדבריה, דפק מישהו בעזרת גברים: "שה!"

כמה דפיקות נוספות נשמעו.

קולו החזק של אחד מחבריו של החתן התנשא מעזרת גברים, הקולות האחרים דעכו.

"ההתמדה המיוחדת של החתן שלנו, השקיעות בלימוד. אין לתאר ואין לשער."

רחלי הכלה הקשיבה ליד המחיצה, נראית רגועה ושמחה. שום דבר בה לא מסגיר את מה שנפל עליה אתמול. היא חשה במבטה של דיני, וחייכה אליה.

חמימות מלאה לרגע את ליבה של דיני. האחיינית הבכורה שלה. היא עוד הייתה ילדה כשרחלי נולדה. במשך שעות בילתה איתה בגינות בסביבות הבית של אבא ואמא.

מה באמת עבר אתמול על רחלי?

אי אפשר לראות כלום על אנשים.

"החתן שלנו… בכל שעה שנכנסים לבית מדרש, רואים אותו יושב במקום שלו, לומד."

אילה הסתחררה במעגל יחד עם נועה, הבכורה של נחום ואביגיל. אביגיל עקבה אחריהן.

מורגש כל כך שיוכבד וציפי לא נמצאות. יוכבד הייתה מתוסכלת מכך שדווקא הם נשארים בבית. שהם מחמיצים את השמחה, ושהיא צריכה לבשל את סעודות החג והשבת. אמרה שאולי תקפוץ לסעודה או שתיים, אחרי שיסיימו לאכול בבית.

ציפי עם שיר. חוץ משיחת הטלפון הזהירה ההיא, כשציפי לא הצליחה להשיג את חזקי – שתיהן לא החליפו עדיין מילה.

בבוקר, בבית ההורים, ישראל התקומם לשמוע שישי מגייס – כך לדבריו של ישראל – את העניין ההלכתי של 'מחלל שבת בפרהסיא' כדי להתיר את ההשתתפות של כולם בשמחה.

'מאיפה הבאת את זה?' הוא שאל את ישי ברגע של שקט במטבח. 'אתה לא יכול לדעת מה טובה עשתה בשנים האחרונות.'

'היא עזבה את הבית כי היא רצתה להיות חילונית. היא הייתה ב'הלל'. מה צריך יותר מזה?'

'צריך הרבה יותר מזה. אתה ראית אותה פעם מחללת שבת בפרהסיא?'

'אני ראיתי אותה עושה הרבה דברים.'

'אין לנו מושג מה היה איתה בשנים האחרונות.'

'אם היא הייתה תופסת את עצמה, היא כבר מזמן הייתה יוצרת קשר עם אבא ואמא.'

דיני עמדה ליד שניהם, מרגישה שוב האחות הקטנה. טובה הייתה בעמותת הלל??? מאיפה ישראל יודע? גם הוא היה ילד כשהכל קרה. הוא גדול ממנה בשנתיים בסך הכל .

היא שמעה פה ושם על עמותת הלל. אף פעם לא חלמה שלאחותה היה קשר אליה.

'זה שהיא לא יצרה קשר, לא מוכיח כלום." התעקש ישראל.

אחד המנחמים נכנס למטבח. ישי וישראל השתתקו.

מיד אחר כך שאל ישראל מורה הוראה, שהשיב שראוי שחלק מהאחים ייעדרו מהשמחה. מוטי נכנס לאחד החדרים לשיחה טלפונית ארוכה עם רב. אחרי שפרש בפניו את כל הצדדים, פסק הרב שהם צריכים לבוא. נחום אמר שיעשה כמו מוטי. ויחיאל, בשיחה טלפונית עם דיני, עדכן אותה שהוא התייעץ עם הרב לוין, מהכולל, ודעתו של הרב לוין הייתה שבמצב הנורא שנוצר הם צריכים לבוא ולהשתתף ולעשות כמיטב יכולתם כדי להקל על המצוקה הקשה של ההורים.*

"ה'מידות' הנפלאות של החתן… אי אפשר אפילו להתחיל לתאר…"

אלישבע נחתה על כסא סמוך. "אמא, אנחנו הולכות עכשיו לגינה."

"מה?"

"יש קרוב לכאן גינה ממש גדולה, גילי אמרה. כולם הולכות עכשיו."

"מה פתאום. אני לא מרשה."

"אבל כולם הולכות!"

"הבנות שלי עוד לא באו לשאול." התערבה יעל. "תגידי להן שגם אני לא מרשה. תשחקו בחצר במקום זה."

כשאלישבע התרחקה מטווח השמיעה, היא פנתה שוב לדיני. "היה לנו ממש קשה לבוא ככה, לשמוח בזמן שהוא בעצם עדיין שבעה. גם את מרגישה ככה?"

"כן." דיני נענעה את עגלתו של ארי.

למה המילים של יעל עושות לה לא טוב?

אולי בגלל שעם כל מה שגיסתה תומכת ומנסה לעזור, יש תהום עמוקה מעבר למה שהיא יכולה להבין.

תחושת הכובד שהתיישבה לה על החזה לא עזבה אותה גם בסיומה של הסעודה.

"היה נהדר." אמרה יעל ליהודית, אשתו של ישי. "איזה יפה ארגנתם פה הכל. ממש מיוחד."

"כן, באמת היה מקסים." הצטרפה דיני.

"תודה, תודה." יהודית חייכה בלבביות. "תודה שהגעתם. זה חשוב בשביל כולנו."

"שיהיה רק בשמחות." איחלה דיני, משתוקקת ללכת משם כבר. הראש שלה הולם בכאב. זה פשוט כל מה שעולה בה, כל מה שרוחש בתוכה.

"החדר שלכם בסדר?" היא שאלה את אמא שלה, היא תכננה לבדוק בערב החג אם להורים יש כל מה שצריך, אבל בסופו של דבר היא הגיעה בדקה האפשרית האחרונה להדליק נרות.

"כן." אמא קמה. "את עולה עכשיו עם הילדים לחדר?"

"כן, הם חייבים ללכת לישון."

אמא קיוותה לשוחח עכשיו?

היא עצמה חייבת להשכיב את הילדים, גם ככה מאוחר, וגם לא נותרה בה טיפת אנרגיה. כמו משום מקום צפה מול עיניה תמונת המיטה בבית העלמין. ליבה הלם. היא מצמצה בחוזקה כדי להעלים את המראה.

"אלישבע, שושי, יונתן." קראה. "בואו מיד. הולכים עכשיו לחדר לישון. ריקי, תקראי לאילה."

"מה, אמא. אנחנו לא רוצות לישון עוד." אלישבע התלוננה. "כולם משחקים!"

"כבר מאוחר. מחר גם יהיה זמן לשחק."

"אם היית בן, לא היית אומרת לי לישון עכשיו."

"אבל את לא בן."

"לריקי את לא אומרת לישון!"

אולי באמת לא הייתה צריכה לקרוא מיד גם לאלישבע.

יחיאל הגיע מעזרת הגברים. "מה שלומך? איך היה?"

"בסדר בסך הכל, ברוך השם." הלוואי שהייתה יכולה לדבר איתו עכשיו. היא לא יכולה לומר כמעט כלום ליד האוזן הכרויה של הבנות.

"טוב שבאנו." אמר יחיאל. "זה באמת חשוב."

"מה יש? מה קרה?"

"לא קרה כלום. זה באוויר. חזקי וישראל לא נמצאים. לא צריך יותר מזה."

דיני קשרה את ארי בעגלה.

"כולם עוד משחקים בחוץ." התלוננה אלישבע.

היא קצת צודקת, בעצם. רוב האחיינים עוד הסתובבו בחצר האולם, וזו הזדמנות נדירה של כולם להפגש.

"אלישבע, אמא אמרה לך לבוא, אז את צריכה לבוא." פסק יחיאל.

"אוף. אוף." אלישבע חבטה בכסא מזדמן, אבל הפסיקה להתווכח.

הם עזבו את האולם שכבר התחיל להתרוקן.

"חשבתי לקחת עכשיו את יונתן לבית הכנסת לכמה זמן." אמר לה יחיאל בשקט.

"יונתן יהנה מזה." היא ענתה, מנסה להתמקד. "אבל יכול להיות שיפריע לכולם כשהוא יחזור. גם ככה קשה להשכיב את כולם בחדר אחד."

"הוא גם עייף. טוב, אז לא. שנה הבאה בעזרת השם."

"אני יודעת איפה החדר שלנו." אילה רצתה במעלה המדרגות.

"מי לא יודע." פיזם יונתן.

יחיאל תפס את העגלה של ארי בשתי ידיו, והעלה אותה בגרם המדרגות. דיני נשענה על המעקה, מתבוננת בו.

היא כבר לא יכולה להחזיק בתוכה את הכל.

*
*לתשומת לב: הנושא ההלכתי העולה בפרק מורכב. הפסיקות המוזכרות בסיפור נכתבו לאחר בירור, אבל יחד עם זאת – כמובן שאין ללמוד מהן הלכה. בנוגע לפסיקת ההלכה למעשה – ישאל כל אחד את רבותיו.

28 Responses

  1. דייי אני לא אעמוד בזה
    "דיני נשענה על המעקה, מתבוננת בו.
    היא כבר לא יכולה להחזיק בתוכה את הכל."

    1. יש משהו בכתיבה של שרי על תקשורת זוגית
      שהוא כלכך נקי מצד אחד
      וכלכך מצליח להעביר את עוצמת הרגש במלואה ובמדויק
      מצד שני.
      זה מה שממכר אותנו שרי. היכולת שלך לגעת ברגשות הכי יקרים והכי אישיים והכי פנימיים –
      בעדינות ובסטריליות ובבטחון, בכבוד ובזהירות ובאנושיות, כמו של חדר ניתוח הכי יוקרתי שיש.
      אין דומה לך בזה בכל רחבי הספרות החרדית. ותודה ענקית לשבי ולך.
      ומתי תרשי לנו לרכוש את אומרת שלום בהפצה אישית?

      1. גם אני בעיקר התברתי לסגנום של תאור הקשר הזוגי, לא הרבה מצליחות ככה, אולי בסיפור הזה פחות מורגש אבל באומרת שלום, אמאלה ואבאלה..
        שרי, תודה על הכל, את מרתקת..

        1. תודה על המשוב הנדיב… אתי וחני, וגם לכל המגיבות האחרות.
          מחכה גם אני להוציא את אומרת שלום לאור. כרגע הוא בתהליך עריכה ארוך שנקטע לצערי שוב ושוב בגלל פרויקטים אחרים, ולכן לא זמין גם להפצה אישית… מקווה בעזרת השם שיהיה כמה שיותר מהר.

      1. זו עמותה שלילית ביותר, אבל לא קשור לכתות.
        היא "עוזרת" לחוזרים בשאלה.
        למשל ב7 באוקטובר הרבה מהנרצחים היו חרדיים לשעבר כי קבלו כרטיסים חינם מ"הלל" לפסטיבל נובה 🙁

        1. זו עמותה שנמצאת במקום שאין משהו אחר
          יוצאים בשאלה נמצאים במצב נואש ממש
          אף אחד לא יוצא בשאלה מרוב שטוב לו
          אחוזי ההתאבדות שם גבוהים מאד
          אולי אם תהיה עמותה חרדית שתתמוך בהם ותתן להם עזרה (לוולפסון יש בירושלים את מרכז מנורה אבל זה לא מספיק)
          פחות יקבלו עזרה מהלל
          הם נותנים גם הרבה סיוע נפשי וכו'

        2. וואו, נשמע שכבר סיימו לעזור לכל המסכנים והנזקקים בעולם שהולכים לעזור לאנשים שזרקו את הדת להפוך לעוד יותר חילוניים.

        3. עמותת הלל "עוזרת" למי שרוצה לחצות קוים, אכן לחצות אותם וכמה שיותר מכוער. מטרתה האמיתית היא להביא כמה שיותר נערים מהחברה החרדית 'להכיר' את החילונים אז אל תספרו לנו פה שהם עוזרים באמת. זה רק כיסוי ליפי נפש.
          ואגב, יוצאים בשאלה זו סתם הגדרת שטות, כאילו ההיפך מחוזרים בתשובה. אבל לחזור בתשובה הכוונה היא לשוב לכור מחצבתנו. כולנו היינו בהר סיני אי אז. ואף אחד לא פורק מעליו עול תורה ומצוות כי יש לו שאלות על הדת שלא קיבלו תשובה. ולכן אין דבר כזה יוצאים בשאלה. מי שיש לו שאלה ורוצה באמת תשובה – מקבל אותה. מי שרוצה להידרדר רוחנית מחפש תירוצים כדי שיפי נפש רק יצקצקו לו ברחמים, יכילו אותו ולא באמת יושיטו לו יד מקרבת כי יש אחרים שאשמים. הוא בכלל טלית שכולה תכלת.

        4. זהו לשון הרע על קדושי עליון!! אסור לכתוב כזה דבר!!!

        5. איפה נכתב כאן לשון הרע על קדושי עליון?
          למה אני לא מצליחה לעקוב כל תגובה על מה היא מגיבה?
          אולי מישהי תוכל לעזור לי?
          אני מאבדת ראש בין התגובות.
          וזה לא רק כאן דווקא.

  2. שלום לכולן
    דבר ראשון שרי יקרה, יישר כוחך על העומק העניין החיבור והרגש שאת מביאה בכתיבה שלך!
    דבר שני,
    הילדים והילדות, הנערים והנערות שמוצאים את עצמם מחוץ לעולם החרדי
    מתמודדים עם מורכבויות רגשיות ונפשיות בנוסף לניתוק ולחסר בסביבה תומכת ובמשפחה,
    (ואם תגידו זה הם בחרו. זה לא נכון בעייני לומר כך, הנפש שלהם המצב הרגשי שלהם דחקו אותם לשם לא ידוע לי על מישהו שרצה להתנתק מהמשפחה שלו והכל היה לו טוב ורגוע..)
    הם צריכים חמלה הכלה ואהבה,
    הלוואי והיינו יכולים לתת להם אותם
    הלוואי שהם היו יודעים בידיעה ובוודאות שכשהם יבואו אלינו הם יקבלו את זה
    אין לנו זכות ואפשרות לדון אותם ולהגיד אם הם בסדר או לא
    (כמובן שאני מתכוונת לנערים והנערות בעצמם לא לעמותות וכו')
    רק לפתוח את העיניים ולתת להם מקום במקום לשפוט אותם.
    אז אם אתן מכירות מישהי כזו בסביבה שלכן, בחנות ברחוב בחתונה (כמלצרית…) או בכל מקום תהיינה נחמדות תמיד
    בואו נתייחס אליהם כאנשים שמגיע להם מקום בעולם ולא כאוויר
    ונתפלל עליהם באמת עם כל הלב
    שהנפש שלהם והנשמה שלהם תחזור למקום שיהיה להם בו טוב ואמת ורוגע.
    תודה על היכולת להגיב ותודה למי שקראה.
    חני.

  3. אשריך שאת לא יודעת מה זה!

    כת הלל הוקמה ע"י אחד ששנה ופרש, לפני המון שנים…

    שמה לה למטרה ל"צוד" את כל אלו שבחרו לעזוב את האושר האמיתי ולהחליפו במדומה

    באים לתת כביכול מענה למקום הריק הזה שהחוזרים בשאלה נקלעו אליו …
    ולתת מעטפת וקבוצת תמיכה מהמנוסים מתוכם.

    מזעזע לקרוא שהיה להם קשר להשתתפות הרבה חרדל"שים במסיבת הנובה.

    1. צר לי, אבל אני מאד יודעת מה זה, מאד מקרוב
      אני גם מאד רואה מקרוב כמה סבל הנפש עוברת בתהליך, ואני גם מבינה שאף אחד לא מחפש לעשות דווקא
      זו נפש שצורחת מכאבים וצריכה עזרה
      להגיד הם זרקו את הדת אז לא נעזור להם
      זה פשע בעיני

      1. מצטערת בצערך. כתבתי לשולי ששאלה מה זו כת הלל.

        מסכימה שלזרוק זה קשה, בפרט בעיני המתבונן מבחוץ…

        אבל אין את הזכות לדון או לשפוט דרכי תגובה של אנשים /הורים/משפחה קרובה
        כפי שנכתב פה ע"י אח של, ובני משפחה אחרים…

        שמתמודדים…וסוחבים גם לאחר שנים.

        ולכן כדאי לשאול דעת תורה להכוונה.

        להתפלל ולבקש אל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון…

    2. היי רק לתקן טעות , אני מכירה אישית את הסיפור של איך קמה עמותת הילל, זה לא אחד שירד מהדרך אלה זוג חילוני שהבן היחיד שלהם ששמו הילל חזר בתשובה ומאז הם עוסקים בעמותה המזעזעת הזאת!

  4. יהודית, גם ילד שנושר הוא בן של ה'
    וצריך שכל אחד ימצא את המקום שלו בעולם
    לא סותר שאפשר וצריך להתפלל שיחזור לכור מחצבתו
    אבל עד אז, צריך לראות שהילד נמצא במקום נפשי יציב
    יש הרבה מאד מתאבדים דתלשי"ם וזה מאד עצוב 🙁

  5. כת הלל הם בגדר מומר להכעיס ובגדר אפיקורסים שאין להם דין יהודי (בשם גדולי ישראל)
    לדעתי אף אחת לא קוראת בתשומת לב ועד הסוף את התגובה של השנייה , אם תקראנה שוב תראינה שכולן מסכימות על אותו דבר . גם יהיודית לא התכוונה שאין לעזור למי שנשר… אלא לכת הלל ששמה לה למטרה "לחלן" כמה שיותר חרדיים והייתה תקופה שלא רק עזרו למי שכבר ירד אלא ניסו ממש לשכנע גם בחורים תמימים וצדיקים( בטרמפים או במפגשים "אקראיים" וכו'…).
    ברור שעלינו כחברה חרדית וכמשפחה לשים לב שאנו עושים הכל כדי לשמור על קשר ולא לנתק את הילד שפרש…
    (אלא אם כן יש הוראת רב לנהוג כך) ועדיין שלא נדע לעולם!!!!
    אין לשפוט בחיים אף משפחה שעוברת כזה דבר על אף הנהגה שלה!!!!!! גם התמוהה ביותר !
    כמאמר חז"ל :" קשה תרבות רעה בביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" ואסור לשכוח שלעיתים ישנה משפחה והורים שמנסים הכל . והילד שעזב- דוחה כל ניסיון התקרבות מכל וכל….
    ולאף אחד אין ביטוח…. !!!!!!!!!!!! רק תפילה ושוב תפילה ושוב להתפלל ולהתחנן על זרע קודש!
    ועל ביאת משיח צדקנו במהרה!

  6. צריך לדעת שכמעט כל! הנושרים חוו איזשהוא משבר נפשי גדול!
    גם כשנראה שהרקע\המשפחה וכו הכי חלק…
    זה הרבה פעמים סוג של פוגע חיצוני.. שהילד נפגע! – וד"ל
    הייתי אומרת שאולי גם טובה בסיפור חוותה פגיעה כזו…
    במציאות אפשר לראות לפעמים שדווקא הילדים הרגישים והמקסימים בילדותם,
    הם אלו במפתיע שירדו…
    או לחילופין ילדים שמאז ומתמיד חוו קשיים גדולים, חברתית\הכבשה השחורה וכו…
    ולא תמיד ההורים ידעו והבינו שהם זועקים למענה נפשי!

    ובעיקר צריך לדעת שזה נסיון קשה ביותר -כמו שכתוב:(בערך במילים האלו) שקשה תרבות רעה בביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג"…!
    זה נסיון שד' מביא דווקא להורים גיבורים וגדולים!
    נסיון שד' רואה שבניו -ההורים לילד שסרח- מתנהגים ברחמים ובאהבה לילדם אפילו שמאכילם מרורים, וזה מביא סנגור גדול על עמי" , מקרב את הגאולה, אף שעמי' חוטאים לד', ד' מכיל, אוהב ומקבל, ולא מגרשם מאיתו
    כתוב על האבות הקדושים ,על דוד המלך ועוד.. שהיו להם בנים שהיו רשעים ועל אף זה הם אהבו אותם, וקרבו ככל יכלתם, כתוב עליהם- על כך, דברים גדולים מאוד..ואין כאן מקום לפרט מידי:)

    בכל אופן, בדור שלנו כל מי שמתעסק עמוק עם נושא הנושרים אומר בוודאות שכמעט 100 אחוז מהיורדים זה ממצוקה נפשית גדולה שמתפוצצת!
    (לעומת דורות אחרים שהיו הרבה מתבוללים בעיקר מפני השכלה\ פיתויים וכו)
    ולכן קודם כל חובת ההורים להריח היטב מה עובר על הילדים, ולטפל!
    אבל לפני זה- אפשר למנוע!!- לשמור את הילדים מכל משמר! (מפני פגיעות -מפוגעים גופנית! זה רוצח את הנפש! ולא חסרים סיפורים מסמרים) אומנם יש המון מודעות היום ובאמת צריך לזכור כל הזמן להזהיר את הילדים!
    יש על זה היום מספיק חומר…כמו ספר ילדים שמסביר בצורה מצוינת בדרך שמורה אבל ברורה! (כמובן ספר שעבר הסכמות רבנים)
    בקיצור…
    מקווה שלפחות מי שקוראת- על הדרך שתיקח לתשומת לב!
    זה קריטי!
    והכי חשוב- אם חלילה קרה -לא להזניח, ולא לחשוב שזה יעבור עם הזמן! קריטי קריטי! לשלוח לטיפול אצל מומחה לזה!!!!!!

  7. שרי יקרה מאוד
    הלל מחייב את העניים, אולי אפרת שטרן מחייבת את המתמודדים…
    גם מי שיש לו בעיה בנפש, לא אמור להשליך את זה על הדת
    גם אם הוא נפגע ממשהו דתי או דמות סמכותית.
    (ולא כל יציאה מהדת זה מפגיעה, לפעמים אנשים שיצא סבלו מדיכאון עמוק ועוד הרבה הפרעות אחרות)
    בידו הבחירה אם לקשר לדת או לא.
    הרבה אנשים גם אחרי שטופלו והמשיכו בחיים
    נוטים להשליך על הדת את הבעיות שלהם
    זה בעיה אישית שלהם.
    אנחנו לא בית דין של מעלה
    אנחנו כן יכולים להוקיע וחיייבייים להוקיע את התופעה
    מי שקשה לו – זה לא קשור לדת.
    יש מורי דרך להקל בזמנים קשים ובזמנים של התמודדות והכל על פי הוראת התורה בלבד!!!
    בדיוק כמו שלא סלחנו על התאבדות גם אם היא כתוצאה מחוסר יכולת נפשית וד"ל.
    וכחברה צריך כל הזמן לזכור שגם אם סמכות תורנית פשעה, זה לא הופך את התורה
    זה פשוט מישהו שלא הלך על פי התורה למרות שנראה כאחד כזה.

    1. איתך –
      "הלל מחייב את העניים" – רק תדגישי שהתכוונת להלל הזקן ולא לעמותת הלל…

    2. את לא יכולה לדון אותם.
      כמו להבדיל שאי אפשר לדון ניצולי שואה שאח"כ נהיו חילונים….

  8. לגבי מה שכתבו שדוקא הילדים הטובים כו
    ממה שאני ראיתי אצל הרבה מאוד
    אולי יש גם כאלו
    אבל רבים רבים ולכאו רובם זה לא כאלו
    אלא כאלו שיותר קשה להם לשבת טמפרמנט גבוה וכדו
    הרבה כאלו שמראש חששת להם קשה להם עם גבולות וכו ושמגיעים לגיל ההתבגרות אז עוד יותר קשה

  9. רציתי רק להגיד שעמותת הללדואגת לחלן אנשים ולגרום גם לפרק בתים ואחרי שהיא מוודאת שהאנשים יצאו בשאלה בלי דרך חזרה זורקים אותם לכלבים…

  10. אין ספק שזה ממש להיות בכף הקלע, לא פה ולא שם.
    מה גם שאין לאף בחור /בחורה שירדו מהדרך,
    יכולת לקשר אמיתי עם מי שבא מרקע חילוני מלכתחילה…
    ולכן הקריעה היא איומה- אין את כוחות הנפש לחזור הביתה,
    ואין בית אמיתי בחברה החילונית…
    יש לי חברותא, בחורה מתוקה שירדה מהדרך,
    היא מתארת לי כמה קשה ושורפת לה כל סיגריה שהיא מדליקה בשבת, וכמה ד' מבין אותה:)
    היא יודעת טוב מאד את האמת וזה אוכל אותה.
    אחי הקרוב והאהוב נחשב דתל"ש. אין לכן מושג כמה שיחות יש לו עם הקב"ה, כמה אמונה
    למרות שאם תראו אותו ברחוב לא תדמיינו שהוא היה אי פעם ישיבע-בוחר…
    ההורים שלי הגיעו לבקר אותו פעם כשהיה בטיול במדבר עם חברים,
    כולם פריקים לבושים כחילונים…
    התיישבו על הקרקע החולית
    ופתחו בשירה מהנשמה – ברמות של קרבת ד' גבוהות ממה שמשיגים בזיץ ישיבתי עמוק אל תוך הלילה
    עם כל הניגונים של פעם, בלשון הקודש… כמה לב, געגוע וכמיהה היו שם!
    והם למדו לחיות עם עור של פיל
    לסגור את הלב ולעטות שריון קשקשים
    ולהמשיך עסקים כרגיל שהכל טוב לי ומצוין ואני בוחר וכו'…
    תתפללו עליהם, חברות.
    זה מה שיעזור.

  11. מנצלת את הבמה הזו למשהו שקשור בעקיפין:
    כל הדיונים על הנושרים נוגעים אצלי בפצע כואב. לא "פותחים", כי הוא פתוח ומדמם, כבר יותר מעשרים שנה.
    השתדלנו להיות הורים מכילים, אוהבים ומקבלים. ודאי גם שגינו, בתום לב. היינו צעירים ותמימים, וגם "הלל" ימ"ש (כן, כן!!!) ידם היה רב להם בסיפור.
    ושתי נקודות שאני מבקשת להעלות:
    1. הבן שלנו הסתיר מאתנו בקנאות ובתחכום את מה שקורה אצלו. ולא היה נראה שסובל ממצוקה כל-שהיא. לאחר מעשה נודע לנו שהיו כאלה, קרובי משפחה וידידים שידעו על ההדרדרות שלו, אך לא שיתפו אותנו "כי לא רצו לצער אותנו". כמה חבל!!! אמנם מה שקרה, נגזר, אבל מבחינת שיקול הדעת שלהם – איך אפשר למנוע מהורים להתפלל, ולנסות לעזור?
    2. כמובן שזרקו אותו מהישיבה. (ישיבה גדולה מוכרת, אשכנזית, "נורמלית"). לא ציפיתי שימשיכו להחזיק אותו, ואנחנו דאגנו לו למקום. אבל אף אחד מצוות הישיבה לא התקשר מאז אפילו פעם אחת אלינו, לשמוע מה קורה איתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לוח חם

רוצה לקבל דרימי במתנה? תירשמי לשבי רגע ו/או תמליצי לחברה להירשם ל'שבי רגע', יותר נרשמות = הגדלת הסיכויים שלך לזכות!

אולי יעניין אותך גם?

מטיחה שירה

ספוקן כבד – הכניסה לרזות אסורה!

אפרת אבוקסיס

חכמת ההמונות

מציק ובעייתי מאד: שעווה קבועה באוזניים

רחלי

נותנת מקום

פרק 49: חייבים להתקשר

חכמת ההמונות

שמחה משפחתית בחו"ל – אשמח לטיפים שלכן!

רויטל