חמותו החזיקה במשקוף של דלת הסלון. "העובדת הסוציאלית התקשרה שלש פעמים! למה לא ענית לה?"
"לא ראיתי שהיא התקשרה." הבעת פניו של חמיו הייתה מסוגרת. "הטלפון שלך היה בחדר."
"אבל ידעת שהיא מחכה לתשובה! מה חשבת? היית צריך להתקשר אליה מיד כשיחיאל ודיני הגיעו!"
יחיאל שמר את עיניו נעוצות ברצפה, מנסה לצמצם את נוכחותו, אף פעם לא שמע את חמותו מתמרמרת על חמיו, בטח שלא בצורה כזו. דיני אחזה בידה של אמה וליוותה אותה בעדינות לספה. "העובדת הסוציאלית תבין שלוקח זמן." ניסתה להרגיע.
"היא תחשוב שאנחנו אנשים בעיתיים. לא אמור לקחת לנו כמה שעות להודיע שאנחנו רוצים לדאוג לילדה. העובדת הסוציאלית בודקת עכשיו אם היא יכולה לסמוך עלינו, וזה מה שהיא רואה!"
חמיו השעין את ראשו על כף ידו.
"להביא את הטלפון?" שאלה דיני.
חמותו הנהנה, על מצחה היו כתמים אדמדמים מוזרים. היא עצמה את עיניה.
דיני חזרה עם הטלפון, וחיבקה את כתפה של אמה. "יש לך סחרחורת כל הזמן?"
"זאת רק התרופה. לא משנה."
היא לחצה את ידה של דיני הנתונה בידה, כאילו מנסה לשאוב כוח ממשהו, ואז חייגה.
שבועיים לפני החתונה הם נפגשו בפארק הלאומי. שניהם ישבו על ספסל שצפה לאגם הקטנטן שבמרכז הגן. דיני נראתה מהורהרת, והוא התלבט רגע לפני ששאל: 'אחותך תגיע לחתונה?'
'לא. מה פתאום.' נראה כאילו כלתו נבהלה מהשאלה. 'היא אפילו לא יודעת שאני מתחתנת. אמרתי לך, אנחנו לא בקשר.'
'סליחה ששאלתי.' הוא נבוך.
'אין על מה להגיד סליחה.' היא חייכה, 'זה לא שאתה מזכיר לי משהו ששכחתי. אני כל הזמן חושבת עליה, למרות שאני מנסה שלא.'
באגם פרש ברבור לבן את כנפיו.
'לא מפריע לי שאתה שואל.' היא הוסיפה, כאילו נחשה מה עובר בתודעתו. 'אתה יכול לשאול עוד. אני יודעת שזה נראה מוזר מבחוץ.'
הוא היסס האם להמשיך, זה לא נושא שהיה חושב לדבר עליו בפגישה האחרונה לפני החתונה, אבל נראה שדיני דווקא רוצה לשתף אותו. כנראה בגלל שהיא עצמה חושבת הרבה על אחותה, כמו שאמרה.
'מתי היא עזבה את הבית?'
'באמצע כיתה י"ב, אבל היו איתה בעיות כבר מכיתה י'.'
הוא חישב במהירות. בפעם הקודמת שדברו על האחות, דיני ספרה שהיא בת שלושים. זאת אומרת שעברו מאז יותר מעשר שנים.
'מאז היא לא בקשר אתכם?' זה לא הגיוני.
'פעם אחת היא באה להיפגש עם ההורים שלי.' דיני השתהתה לרגע. 'הם לא סיפרו לי. ראיתי אותה במקרה. אבל זהו. היא אמרה להם אז שהיא לא רוצה להיות יותר בקשר, והיא באמת לא הייתה.'
היא העבירה אצבעות על עיניה, והוא התחרט שהעלה את הנושא מלכתחילה. יש בלי סוף נושאים אחרים לדבר עליהם, נושאים שלא יכאיבו לדיני.
אבל איך קורה דבר איום כזה?
המשפחה של דיני נראתה לו נורמלית לגמרי, ואמא שלה נראתה נעימה ועדינה מהרגיל. בפעמיים שהתארח אצלם לשבת לא ראה שום דבר חריג. חמיו היה מופנם במיוחד, זה כן. אבל אף אחד לא נושר בגלל שאבא שלו מופנם.
אולי זה להפך, אולי ההלם מכך שהבת שלו נשרה וגם ניתקה קשר, שינה את אבא של דיני וגרם לו להיות מופנם כל כך. אי אפשר לדמיין בכלל דבר נורא כזה, שילד מחליט לנתק קשר מההורים שלו.
"מה העו"סית אמרה?" דיני שאלה, כשכבר היו ארבעתם ברכב.
יכול היה לשמוע את החשש בקולה, את התקווה שהשיחה בין חמותו לעו"סית התנהלה טוב, שנראה שהעו"סית התרשמה לחיוב, ושרוב הסיכויים שהיא תאפשר לילדה ההיא של אחותה לבוא ולגור אצלם.
כאילו כבר החליטו שניהם לגדל אותה.
יחיאל הכניס את המפתח לסוויץ' והתניע את הרכב. מה הוא רוצה מדיני, מסכנה. היא בהלם, והיא כנראה בדאגה לא נורמלית להורים שלה. זה באמת מצב נורא, ודיני כל כך טובה מטבעה. הוא יכול להבין שהתגובה המידית שלה היא לרצות לקחת את הילדה של טובה אליה.
"העו"סית תדבר אתכם כשנגיע לבאר שבע." ענתה חמותו.
"לא בטוח שהילדה תגיע אלינו?" דאגה דיני.
"כנראה שהיום כן. השאלה העיקרית היא על ההמשך."
יחיאל השתלב בתנועה שברחוב פוברסקי. אשתו וחמותו מדברות כאילו כבר מנוי וגמור שהם ירצו לקבל את הילדה לחזקתם. לא לחינם הוא חשש לקחת אותה בינתיים. כשמקבלים ילדה לכמה ימים, ה'כמה ימים' הופכים בקלות לכמה שבועות. אחר כך כבר אין לב להוציא את הילדה מהבית.
הילדה המסכנה הזו לא אמורה להגיע דווקא אליהם. גם כך עיקר הצורך בעזרה להורים של דיני נופל עליהם, על הזוג היחיד שגר בעיר. הוא נותן את חלקו ברצון, אבל אם נוצר צורך לאמץ ילדה שאף אחד לא שמע עליה עד היום, אין סיבה ממשית שדווקא הם יעשו זאת. למוטי, למשל, אמור להיות קל יותר, וגם לנחום. הם היו אמורים לעשות ישיבה משפחתית, ולראות מי מבין כולם יכול ורוצה לקחת את הילדה אליו. הם עדיין אמורים לדון בשאלה הזו. מיד אחרי השבעה הוא יעמוד על כך שיהיה דיון מושכל בשאלה מי יגדל את הילדה.
הנורה הכתומה נדלקה. הוא יצטרך לעצור כדי למלא דלק.
יחיאל נאנח בשקט. לא נורמלי שהם לבד בסיפור הזה עכשיו. היה צריך שלפחות אחד מהאחים של דיני יהיה נוכח גם הוא. זה היה מקל על ההורים, ומשחרר גם עול ומתח מדיני.
אבל הוא יכול להבין את הלחץ של חמיו מדחיית החתונה, בפרט שהמחותנים של ישי וגילי כנראה לא יודעים על קיומה של טובה. מי יודע איך הם יגיבו.
יחיאל העיף מבט חטוף במראה, ועיניה נתקלו במבטה של חמותו, מרוכז בו.
בתחושת אי נוחות הוא החזיר את פניו לכביש. אמא של דיני נעימה כל כך תמיד, משתדלת לא להטריח ורוצה רק לעזור. עכשיו נראה שהתמלאה בנחישות חזקה שמצליחה להסתיר תחתיה את עוצמת ההלם והכאב.
"קוראים לה שיר." שמע אותה אומרת.
"למי?" שאלה דיני.
"לילדה של טובה. העו"סית הזכירה את השם שלה כשדברנו. לא אמרתי לה שלא ידעתי לפני כן איך קוראים לה. גם אתם אל תגידו. היא תחשוב שזה מראה על בעיה שלנו. היא לא תבין."
