בדרך כלל אנשים חווים הקלה כלשהי בנוכחות המנחמים, או שבעיקר מחכים שהשבעה תסתיים?
כמו משום מקום קפצה לה השאלה הזו לראש.
"לא ידענו שהייתה לכם עוד בת." אמרה שולי גרינבוים, השכנה ממול.
דיבורים שקטים נשמעו מהסלון. אבא נמצא שם, והאחים ושכנים שנכנסו.
כהן, השכנה שבאה לפני כן, הייתה רק הסנונית. אחד מהמשלימים למנין של מנחה כנראה הפיץ את הידיעה בשכונה. עוד ועוד אנשים הגיעו. לחלק מהם ניצוץ של סקרנות כזה בעיניים – שעורר בדיני חשק לנעול את הדלת בפניהם.
"כמה צרות שיש היום." השמיעה שולי. "שלא נדע."
דיני הנהנה כדי להגיב במשהו. גרינבוים הגיעו לבניין רק בשנים האחרונות. כמעט ולא הזדמן להם להכיר.
"איפה היא הייתה גרה?" שאלה שולי את אמא.
"בבאר שבע."
"וואו, כל כך רחוק."
מבטה של אמא התעמעם.
"פחות רחוק ממה שזה נשמע." אמרה דיני.
"כן. אבל בכל זאת. למה היא הלכה עד לשם?"
אמא החזיקה כף יד אחת באחרת.
"מאיפה אתם הגעתם לכאן?" שאלה דיני את שולי.
"מירושלים. גרנו ברמת אשכול."
"מעניין. למה עברתם?"
"בשביל ההורים של בעלי. הם היו צריכים אותנו כאן." שולי פנתה לאמא. "היא הייתה נשואה?"
אין לה שום בושה.
"כמה זמן אתם כבר גרים כאן?" שאלה אותה דיני.
"שש שנים."
"יפה שעברתם בשביל ההורים." אמרה דיני. לא אכפת לה להחמיא לשולי אם זה מה שישתיק אותה.
"חמי בכסא גלגלים, ואין להם ילדים בעיר, אז זה היה מובן שנעבור."
"בכל אופן זה לא מובן מאליו."
יפה קוריץ, מקומה שלישית, נכנסה. איתה תמיד היו להם יחסים טובים. היא גם לבטח לא תהיה פוגענית כמו שולי גרינבוים.
"תודה שבאת." אמרה לה דיני, זוכרת את ההלכה שהאבל צריך לדבר ראשון, ומבקשת למלא את מקום המילים שלאמא קשה להגיד.
"הזדעזעתי לשמוע." אמרה יפה כשהתיישבה.
"המקום ינחם אתכם." שולי קמה תוך שהיא ממלמלת את הנוסח, ועזבה.
אמא הנידה בראשה בתנועה כמעט בלתי נראית, נראית מכונסת בעצמה יותר מאשר לפני כן.
שולי לא הייתה יכולה להיות טיפ טיפה פחות בוטה?
"איך אפשר לא לבוא." אמרה יפה. "הזדעזעתי כל כך כששמעתי. לאבד ילד, זה קורע את הלב."
אמא הרימה את מבטה, נראית גם היא מופתעת מהישירות.
ואולי דווקא טוב כך?
אולי טוב לה לפתוח חרך לשחרור משהו מהכאב האיום, איזושהי הזדמנות לגעת בזרזיף ממנו.
"זה נכון." אמרה דיני ליפה, אינה בטוחה במילותיה. יכול להיות שיפה נכנסת למקום שהיא אינה אמורה להכנס אליו.
"יש לי חברה שאיבדה ילד." נראה שהמילים שלה עודדו את יפה להמשיך. "כמה שנים לפני כן היא הייתה חולה בסרטן ועברה טיפולים. היא אומרת שהאובדן של הילד היה קשה לה פי כמה, בלי השוואה."
דיני הנהנה שוב בתחושה של סחרחורת פנימית. הדיבורים האלה עושים טוב לאמא או הפוך?
השקט המוחלט שאמא שוב נכנסת אליו, כנראה גרוע יותר.
"זה נשמע מובן." היא אמרה, מנסה להמשיך את השיחה.
"הילדים שלנו הם חלק מאיתנו, ובכל זאת לפעמים גם כל כך קשה איתם." נראה שיפה מחפשת את המילים. "אני מרשה לעצמי לדבר, בגלל מה שאנחנו עוברים עם מנחם שלנו."
מנחם?
בן הזקונים של קוריץ.
מה קורה איתו?
דיני העבירה לשון על שפתיה. בפעם האחרונה שראתה את מנחם הלבוש שלו לא היה ישיבתי. לא היה לה מושג מעבר לכך.
"פעם הסתכלתי על דברים אחרת." אמרה יפה. "חשבתי שיש דברים שלא יכולים לקרות אם ההורים הם טובים. היום אני יודעת שכל כך הרבה לא תלוי במה שאנחנו עושים."
דיני מצמצה.
מאיפה זה הגיע?
מה אנשים מדברים עליהם בחוץ?
"מה עם מנחם?" דיני הופתעה לשמוע את אמא שואלת.
"הוא מוכר בפלאפל, ברחוב ז'בוטינסקי. כבר שלושה שבועות הוא שם." קולה של יפה איבד לרגע את היציבות. "היית מאמינה אם אומר לך שאני יושבת להגיד כל יום תהילים כדי שהבן שלי ימשיך להכין כדורי פלאפל מעשר בבוקר עד חמש? הוא בכזה מצב, שכל יום שהוא מחזיק שם מעמד זה כמו נס בשבילנו. אני יודעת מה אנשים יחשבו, אם אספר את זה. אז אני לא מדברת. לך אני יכולה להגיד."
הטלפון של דיני צלצל.
שוב יחיאל? הוא התקשר לפני כן כבר כמה פעמים, ארי עושה לו בעיות בבית.
היא קמה כדי להוציא את הטלפון מהמטען.
'ישי' על הצג.
ישי מרגיש שמשהו לא תקין. לא פלא, אחרי שאבא ואמא לא הגיעו אתמול לחתונה.
היום יש שבע ברכות ראשון, בחיפה, עם המשפחה של החתן. לפני כן ישי התקשר מהדרך למוטי וחקר מה קורה. מוטי כנה שהוא ידבר איתו בערב, אחרי השבע ברכות.
למה ישי מתקשר גם אליה?
הם מן הסתם כבר בחיפה עכשיו.
דיני השתיקה את הצלצול.
"איפה מנחם גר?" שאלה אמא את יפה.
"בבית, אבל רק בגלל שאין לו ברירה, והוא גם אומר לנו את זה פעם ביומיים. הוא היה יוצא מהבית אם היה לו לאן." יפה העבירה יד על מצחה. "לא באתי לדבר על מנחם. אני רק שמעתי מה שקרה, וכואב לי כל כך בשבילכם. אני יודעת איזה הורים אתם, ואני לא יודעת כלום על הבת הגדולה שלך, רק בטוחה שאם היא כמעט לא הגיעה לכאן, זה לא היה בגלל משהו שאתם הייתם יכולים לפתור. הורים לא יכולים הכל."
תקתוק השעון נשמע.
"היו תקופות שמנחם לא היה בבית, ופשוט לא היה לי מה לעשות עם זה." יפה דיברה שוב. "אומרים היום שילדים כאלה צריכים רק אהבה. אבל לפעמים ההורים נותנים ונותנים אהבה, והילד רק מתרחק ומתרחק. גם את זה צריך להגיד להורים."
"העיקר שהוא בבית, מנחם."
"כן, אבל זה לא מבטיח כלום. זה לא שאני יודעת מה יהיה מחר, והאמת שגם לא מה היום." יפה נתנה מבט בדיני, נראה שלא לגמרי נוח לה לדבר בפתיחות בנוכחותה. "הוא לא נמצא רק בבית." היא אמרה לאמא.
"אי אפשר להבין ילדים. לפעמים." נראה שאמא מדברת מתוך הזיכרונות.
"ממש. וגם כל כך הרבה לא בידיים שלך. את יכולה להיקרע בשביל הילד, וזה לא עוזר. בסופו של דבר לילדים יש בחירה בעצמם, וזה תלוי בהם, איך הם יתמודדו עם הקשיים שלהם."
אמא עצמה את עיניה.
"אני לא יודע מה היה אצלכם, ואני גם לא שואלת." יפה נראתה נבוכה. "אני רק אומרת לך שאסור להורים להאשים את עצמם. גם אנחנו בני אדם. לפעמים כבר אין כוח לקוות ולחכות ולנסות ולעשות הכל, ושהלב יישבר בכל פעם מחדש בגלל מה שהילד עושה. אצלנו לפחות זה הבן הקטן, אז נחסכו מאיתנו הבעיות שילד כזה גורם בחינוך של הילדים האחרים."
"הבת שלי הייתה השנייה, אחרי ישי." אמא אחזה אצבעות יד אחת באחרת. "דווקא מבחינת החינוך של הילדים האחרים זה לא גרם לנו לבעיות. אף פעם לא חשבתי על זה אפילו. הילדים האחרים פשוט לא רצו להיות כמו שהיא."
"חינכתם טוב את הילדים שלכם. הם נהדרים, כולם."
אמא שפשפה את מצחה.
"איך קראו לה?" שאלה יפה.
"טובה."
"את רוצה לספר לי עליה קצת?"
24 Responses
ואוו פרק משמעותי בעיני
קצת פחות שיפוטיות וקצת יותר הכלה להורים
איזה אישה חכמה יפה!!!!!
פרק טוב. תודה.
כלומר כל הפרקים טובים ואפילו מעולים
זה פרק שהיה נעים לקרוא.
קצת מרגיע
תופעה לא פשוטה השיח הלא מתאים של אנשים בשבעה
באים לנחם, וחוטאים למטרה עם מה שאומרים…
שמעתי ממישהי שישבה שבעה על אמא מבוגרת שנפטרה, ואנשים לא הפסיקו לשאול "אז מה היה לה"??….
היא היתה אישה צינית ואמרה: מוות עריסה:(
בכל סיטואציה בחיים, ובטח בשבעה…אם אתם במבוכה ואין לכם מה לאמר עדיף שתשתקו.
שרי,
הסיפור אותנטי, משקף את החיים "על אמת".
את משכילה ומיטיבה לתאר את הרגשות, תגובות ושיח של אנשים ללא כפפות
ולטאטא מתחת לשטיח. וזה מה שמוסיף למיוחדות של הסיפור!
המילים של יפה, והשאלה הפתוחה הזו שנותנת מקום לשיתוף כמו מים קרים לנפש עיפה, עיפה כ"כ…
אי אפשר להעתיק מאחד לשני ברור שאף אחד לא אוהב שמחטטים לו אבל אחד אוהב ששואלים מה היה ואחד לא סובל את זה אנשים שסובלים(ומי לא סובל)צריכים להיות סלחנים ולדעת שהאנשים באמת ובתמים לא מתכוונים להכאיב
(פעם באנו כמה חברות לנחם חברה שאיבדה ילד ואחת מהחבורה הייתה זמן קצר אחרי שבעה על אמה והזהירה אותנו שאסור לשאול שאלות זה לא נעים ולא עושה טוב תכלס כשבאנו ישבו כולם בשקט והיה ממש מביך אזרתי אומץ ובקשתי מהאמא השכולה אם היא רוצה לדבר על הבן שלה היא ככ קפצה על השאלה והתחילה לשפוך והיה נראה שזה רק עושה לה טוב)
דוקא השאלה ששאלת, הראתה התענינות ונתנה לאמא אפשרות לספר על הנפטר, וזו המצוה האמיתית
ולא לספר בפעם המיליון… מה קרה ואיך קרה?
כ"כ מיותר ומקשה על האבלים…
כמו בכל מעשה חסד- צריך לחשוב מה הדבר שיעשה טוב למקבל, ובאיזה צורה לעשות זאת.
שנזכה להיות מן הנותנים ובשמחות
מה הבעיה לשאול ממה האמא נפטרה? לא הבנתי למה זה שאלה לא נעימה..
ולדעתי דווקא שתיקה זה הרבה יותר מביך (גם לאבלים וגם למנחמים והייתי לצערי ב2 הצדדים)
אני בניחומי אבלים מבקשת לשמוע סיפורים על הנפטר, איך הוא היה? דברים טובים שהיו בו..
אף פעם לא נתקלתי בתגובות של אי נוחות מצד האבלים, בדר"כ שמחים לשתף.
לפעמים אין עניין בשאלה עצמה אם היא נעימה או לא, אלא מאות הפעמים שנשאלת אותה שאלה, זה מה שהופך אותה ללא נעימה.
אבל כן, לפעמים סיפור רפואי גם הוא משהו שלא כולם רוצים להוציא לרשות הרבים.
וקל וחומר שאלות חטטניות על אנשים, תקשורת במשפחה, למה כן או לא היו בקשר וכו'.
לעומת זאת, לבקש לשמוע על הנפטר זה שונה לגמרי!!
כי זו קודם כל שאלה שמכבדת את הנפטר!
והיא מכבדת גם את האבל. כי זו שאלה כללית, והיא משאירה לו את מרחב הבחירה להחליט לבד על מה הוא רוצה לספר (ועל מה לא…)
מסכימה איתך מאוד אם לא יודעים איך להגיב אז לא! להגיב
איזה מעצבנת השולי הזאת,
הזוי שיש אנשים שמתנהגים ככה במציאות.
מה הם חושבים לעצמם כשהם עושים את זה?!
כמה חסרי טקט אפשר להיות..
אם היא יוצאת מנקודת הנחה שזו בת ככל ילדי המשפחה, למה היא חסרת טקט?
היא לא יודעת את כל הסיפור של טובה, ורוצה לשמוע על הנפטרת, דווקא טבעי בעיני. אולי כן היה מצופה ממנה להרגיש את החוסר נוחות של דיני ולהפסיק, אבל בניחום אבלים לפעמים אנשים נבוכים מאוד ולא מספיק שמים לב לסביבה…
אין מצוה לספק את יצר החטטנות. ולחוות דעות אישיות
למה כ"כ רחוק, היתה נשואה…
זה קצת מעבר מהשתתפות בצער.
מה לעשות ???בסיפור כמו בחיים עצמם… כשחילקו טאקט יש כאלה שהיו בסוף התור.
ולכן הסיפור כ"כ אמיתי ונוגע !!!
אני חושבת שהפרק הזה וגם התגובות של החברות מלמד כמה אף פעם אי אפשר לדעת מתי המילים שלנו במקום ומתי הן יכולות ממש לפגוע. צריך הרבה רגישות, שימת לב לתגובות, ובעיקר – תפילה לקב"ה שישים בפינו את המילים הנכונות.
מסכימה איתך מאוד ניסחת לי את ההרגשה מעולה
תמיד בסיפורים או במקרים שפוגשים אותנו אישית זה נשמע אנשים בלי טאקט ובלי שכל..
אבל בפועל ביום יום זה יכול להיות אנחנו כן אנחנו שחושבים שאנחנו מלכי הטאקט לא תמיד שמים לב ונראים בדיוק כמו השולי הזו..
אני יודעת שזה מקומם אבל זה בלי לשים לב או נושא שאנחנו לא רגישים אליו מספיק אז התרופה היא להוסיף תשומת לב על התשומת לב ולדעת שאנחנו לא יודעים ומבינים הכל..
והיוץר גדול זה להתפלל שלא נבייש ולא ניפגע באף אחד כי באמת לפעמים זה בלי שליטה ואת לא יודעת על מה את דורכת..
בתור אחת שישבה שבעה
אני יכולה לומר שאין עשה ולא תעשה באיך מנחמים
יכלו להיות אנשים שאמרו בדיוק אותו דבר, אחד עצבן והשני ריפא
צריך להתפלל הרבה,
ולהיות פשוט קשובים לתגובות – גם הלא מילוליות – של השני
זה נכון בשבעה, ולא רק
להיות קשובים
לרצות לגרום טוב למי שמולנו
לא רק לעצמינו
התופעה של חוסר טקט קיימת גם קיימת בניחום אבלים…
חוץ מזה יש לי חברה קרובה שמתמודדת רפואית באופן לא שגרתי, ודיברתי איתה פעם על כך שיש מתמודדים שנעלבים מהתעלמות, ויש מתמודדים ששונאים חפירות…
אז היא ענתה לי שאותו בנ"א עצמו יש לו רגעים שהוא מחכה להתעניינות ויש לו רגעים שהוא מעדיף שיתעלמו ממצבו…
בתפילה שלא תצא תקלה תחת פינו!
מרגש מאוד. מדמיע ומחזק. את ההורות המתאמצת כל כך, ולפעמים גם כל כך חסרת אונים וכאובה, נאבקת בציפורניים שלא להיכנע לתחושת האשמה הכבדה, שיושבת על הריאות ומרסקת אותן.
ישבתי שבעה פעמיים לצערי הרב, על אמי ז"ל ועל אחותי וגיסי ז"ל. יש כאן אתגר לא פשוט למנחמים, כמו שאומרת אחותי: "קשה לקלוע לטעמו של האבל"…. אבל עדיין יש כמה כללי בסיס. הראשון שבהם הוא שלא שואלים שאלות כדי לספק את הסקרנות ואת יצר ההצצה. זה פוגע מאוד, אפילו כשאין איזה סוד או משהו קשה מאחור. מעבר לזה, חשוב לחתור למגע, להתעניין התעניינות כנה באבל עצמו, מה שלומו ואיך הוא מרגיש – אבל גם זה לפי מידת הקשר והקרבה ביניכם, לפי רמת החברות שהייתה עוד לפני האבל. חשוב לשאול את האבל אם טוב לו לדבר, אם הוא מעוניין, אם מתאים לו. לתת את המרחב שיאפשר גם לשתוק. בעיקר, לנסות לחדד את הרגישות הפנימית לאדם שמולי, לסיטואציה – גם אם איני מכירה אותה מקרוב. לנסות באמת לשים את עצמי, כוונותיי והבנותיי וניסיון חיי בצד, ופשוט להקשיב לסיטואציה החד פעמית שמולי, ולהתפלל לה' שאצליח להיטיב בה. כוונות טובות שבאות ממקום נקי מורגשות בסופו של דבר.
אני כ"כ מזדהה עם מה שאת אומרת אני ישבתי שבעה על שני הורי ועל אחי בשנה האחרונה.
והתחושה היא שמי שמתפלל לזכות לנחם את האבל ולקיים את המצווה כמו שצריך.
בד"כ לא נכשל בחוסר טקט או משהו דומה.
נותר לאחל שלא נדע צער שיבא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן
וואו! פרק מדהים!
היא כ"כ טובה יפה הזו!!
חברה של אחותי ישבה שבעה על אמא שלה הצעירה,
החברות הלכו לנחם, ונורא התביישו (נערות צעירות..)
אחת הבנות רצתה לומר "המקום ינחם…" ובמקום זה
היא אמרה "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"…..
היה כ"כ שקט שם שהאבלה התפוצצה מצחוק
אח"כ היא סיפרה לאותה חברה- שזה בדיוק מה שהיא היתה צריכה…
(כמובן לא באה לומר שתעשו את זה… סתם סיפורון..)
חחחחח איזה סיפור 😆
אני מודה על הפרק הזה ולו רק בגלל שהוא נותן במה להורים להבין
שגם הילד שלהם בעל בחירה אישית!!
בדיוק כמוהם!!
וכמו שד' נותן ל"בסדרים" לבחור עד סוף המסלול , כך גם לילדים הללו
שהופכים לאנשים…
אני חושבת שצריך להיות חמים לתמוך ולאהוב,
אבל יש התנהגות בסיסית ומינימלית שזכותינו וחובתינו כהורים וכסביבה לדרוש
כמו שמובן שלא אלביש את הילד בגדים- אלא הוא יעשה באופן עצמאי
כך גם לישמור\ ליצור קשר מינון, סיגנון דיבור והתנהלות, מקום עבודה – זו בחירה שלו!!
יש לו כלים ויש יכולות!!
ניראה לי מעוות עד לא מציאותי לתפוס להם את השמיים כל הזמן…
בכורתי בת 10 אמרה לי: סקרנות זה בשביל השואל
התעניינות זה למען הנשאל