"פגשתי את טובה בחתונה של כרמית." אמרה אמא.
"חשבתי שלטובה לא היה קשר גם עם הדודים." מוטי הופתע שוב. "אה, בעצם הגיוני שעם המשפחה של דוד נתן כן היה לה קשר."
מוטי כנראה מתכוון שבגלל שהמשפחה של דוד נתן מזרחיסטית.
"אני לא חושבת שלטובה היה קשר איתם." דיני ענתה במקום אמא ששוב השתתקה. זכרון היום ההוא חוזר אליה בגלים.
חם בחוץ כשהם יורדים לרחוב רבי עקיבא.
'קו תשע מאות ושבעים כבר עבר?' שואל אבא מישהו שעומד בתחנה.
התשובה שלילית. בבת אחת כולם נרגעים, הם לא הפסידו את האוטובוס לצפון.
כמעט כולם שם. חוץ מחזקי. חזקי אמר שהוא לא יודע איך החתונה תראה בסופו של דבר, ולכן מעדיף לא לבוא.
'אל תהי צדיק הרבה.' סנט בו ישי כשהם שוחחו על כך בשבוע שעבר.
אמא השתיקה אותו.
'דוד נתן התאמץ כדי שנוכל להשתתף.' היא הסבירה לחזקי. 'הוא סידר שתהיה גם ישיבה נפרדת, במיוחד בשבילנו.'
'ובשביל כמה קרובי משפחה חרדים של סיון.' השלים אבא. 'לא אמורה להיות בעיה, חזקי. אבל אתה לא חייב להגיע. לא יורגש מדי אם מישהו אחד יהיה חסר.'
ההעדר של מישהו אחד, אחר, בולט מאד. דיני העבירה לשון על שפתיה. בטוח שאותה מחשבה עוברת גם לאבא בראש, וגם לאמא, ולכולם. אף אחד לא אומר את זה בקול, כי הם מנסים לא להרגיש את זה מדי חזק, לא להצטער כל הזמן.
אוטובוסים חולפים על פני התחנה. דיני מחליקה באצבעותיה על התלתלים שלא נשמעים לה. מצחיק שבכל פעם שהיא לא מצליחה לסדר יפה את השער היא חושבת על טובה. כאילו שזה הדבר שבעיקר עצוב לה.
"אבל אמא אומרת שטובה כן באה לחתונה של כרמית!" מוטי היטיב את תנוחתו על הרצפה. "אז כן היה להם קשר?!"
"טובה לא הגיעה בתור קרובת משפחה." ענתה דיני.
לקרובי המשפחה של דודה סיון, יש ילדה בת שתים עשרה. דיני מגלה שיום ההולדת שלהן חל בדיוק באותו יום.
'מצחיק.' קובעת רינה, כשמתברר לשתיהן שהיא גדולה מדיני בשנה בדיוק. אחר כך שואלת: 'כמה ילדים יש לכם?'
'שבע.' דיני חושבת מהר מה לענות על השאלה שכנראה תגיע עוד רגע.
'וואו, אז את בת יחידה בין בנים?'
'יש לי עוד אחות. היא לא הגיעה. גם אח שלי אחד לא הגיע.'
רינה מהנהנת, עוברת לדבר על האחים הקטנים שלה, שנשארו עם בייביסיטר בבית.
דיני מספרת איך היא אוהבת ילדים, משהו משתחרר בה לאט לאט. לא כל אחד רוצה לדעת הכל על טובה. אם היא תצליח גם בפעמים אחרות כששואלים אותה לענות בטבעיות כמו עכשיו, היא תסתבך פחות. היא צריכה ללמוד לענות ככה.
אמא מדברת עם אחות של סיון שחזרה בתשובה עם המשפחה שלה לפני כמה שנים. אמא נראית רגועה, פעם אחת היא כמעט צוחקת. טוב שהם באו לחתונה הזאת.
אחותה הגדולה של רינה מזיזה בטעות את המחיצה שמבדילה בין הפינה שלהם לבין האולם הכללי. מבעד לפתח שנוצר מבחינה דיני בהמון האורחים שליד השולחנות החגיגיים. מלצרית מתקרבת לשולחן הסמוך למחיצה. היא לובשת חולצה לבנה מגוהצת. השיער שלה מתוח, אסוף לקוקו גבוה, ארוך עד המותניים. יש לה שלש עגילים באוזן.
המלצרית מסתובבת עם הפנים לכיוון שלהם כדי להניח לאחד האורחים מנה בצלחת.
הלב של דיני מזנק כאילו נזרק למרוץ הישרדות.
בום. בום. בום.
"טובה הייתה מלצרית בחתונה של כרמית." אמרה דיני למוטי.
"את ראית אותה?" נדהמה אמא.
ישראל נכנס לחדר. "אתם מגיעים לסלון? אנחנו רוצים לאכול כבר."
"אמא מעדיפה לאכול פה." ענה מוטי.
"לא אמורים להגיע אנשים מבחוץ." התפלא ישראל. "אין שום בעיה שתאכלו גם אתן בסלון."
אמא הנידה בראשה. "עדיף שנאכל פה."
"טוב, אני אגיד להן להביא את האוכל לכאן."
'אצלנו משקיעים מאד בתוכנית של מסיבת בת מצוה.' מספרת רינה לדיני בידידותיות. 'את מכירה את הסיפור של בן המלך והעני?'
'לא.'
'זה סיפור מוכר שהפכו אותו למשל ונמשל.' מסבירה רינה. דיני מגניבה מבט לאמא. אמא יושבת לכיוון אחר ממנה, לצד המחיצה. אם היא לא תסתובב, היא לא תראה את טובה. נס.
רינה ממשיכה ומספרת על המסיבה בבית הספר שלהם. המילים שלה מתערבבות למשהו אחד מרעיש שאין לו משמעות.
"אני הולכת לשרותים." אומרת דיני.
הנשימות שלה קצרות שהיא הולכת לשם. היא צריכה להירגע. היא פשוט צריכה להירגע, שוב ושוב היא אומרת זאת לעצמה. טובה לא ראתה אותם, ואמא לא ראתה את טובה. עוד מעט הם יצאו מהחתונה ויחזרו הביתה, והכל יהיה כמו מקודם.
ובעצם – המחשבה תופסת את כולה כשהיא שוטפת פנים מול המראה הבוהקת – טובה בטוח ראתה את הכלה ואת המשפחה שלה, חייב להיות שהיא מבינה שגם הם באולם.
בכוונה היא לא באה לפגוש אותם
'לא תגידי לי שלום?' קול מקפיץ אותה כשהיא מנגבת את הפנים.
תג מוזהב מוצמד לחולצה הלבנה של טובה. עגיל אחד מגיע לה עד הכתף.
חום מציף את פניה של דיני בת האחת עשרה.
'איך החיים בלעדי?'
אישה בסרפן כתום זוהר נכנסת. היא מעיפה בשתיהן מבט תמה.
'אז זהו, את כבר לא מדברת איתי?' הקול של טובה קשה.
ליבה של דיני הולם בכוח. 'אני לא יודעת מה להגיד.'
'את לא מתגעגעת אלי?'
לרגע מעזה דיני להרים את המבט. העינים של אחותה מוקפות באיפור כהה. המבט שהיא נועצת בדיני הוא אחר מזה שהיא מייחלת ומתגעגעת אליו כל כך הרבה פעמים.
פיה של דיני נעשה יבש.
'טוב, תמשיכי לשתוק.' אחותה פונה ללכת משם. "את בדיוק כמו אבא ואמא!"
"איך את יודעת שטובה הייתה מלצרית?" שאלה אמא ברגע שישראל פנה למטבח.
"ראיתי אותה."
"באמת? לא ידעתי. לא אמרת לי."
אין טינה בקול של אמא, אבל יש הרבה תמיהה.
דיני בלעה את רוקה. כל כך הרבה לא אמרה כל השנים, לא יכלה להגיד. אבא ואמא שתקו ושותקים. אמא חשבה שהיא כן מדברת? שהילדים האחרים מדברים? למה שהם ידברו?
יעל נכנסה לחדר עם צלחת עמוסה בכל טוב בשביל אמא. "מוטי, להביא גם לך את האוכל לכאן?"
מוטי נעמד. "אם כבר, עדיף שהבנות יהיו כאן והבנים שם."
הוא יצא מהחדר.
כשהיה בפרוזדור אותת לדיני בעיניו.
יוכבד נכנסה עם צלחת נוספת.
"יו, תודה." אמרה לה דיני. "מה הכנתן פה! אני צריכה לצאת רגע."
מוטי חיכה לה בחדר הורים.
"תודה שבאת לכאן." הוא הניד בראשו. "אני המום שטובה מלצרה בחתונה של כרמית. היא דיברה איתך אז?"
"קצת."
"ועם אמא?"
"אני לא יודעת."
"אמא חיפשה את מספר הטלפון של טובה דרך האולם?"
"את זה גם אני לא ידעתי."
"מה עוד אנחנו לא יודעים? דיני, אבא ואמא לא החליפו מילה ביניהם מאז שהגענו. לא נראה לי שזה מרוב הלם או צער, איתנו הם כן מדברים."
היא לקחה אוויר.
אחיה הביט בה. "מה הולך פה?"
"לא יודעת אני לא מצליחה להבין."
"אני משתגע, דיני. מה היה כאן כל השבוע הזה? ומה הסיפור של חזקי?"
28 Responses
נראה לי שיש להם חסימה ריגשית
צריך לתת להם לצייר בית 🙂
(משבוע שעבר)
מהמםם
אחד הסיפורים המרתקים
אמאלה
אתן לא מפחדות שמשהו הולך להתפוצץ פה פתאום?
כל אחד יודע פירורי דברים, ומסתיר מליון דברים
מתי הם יתוודעו לסיפור השלם של כולם?
ומה יקרה שם?
וואו אני במתח…
כמה זה קשה, שכל אחד "מתבשל" עם עצמו ברגשות והחוויות הקשים, ולא מעיז או לא מצליח לשתף את הקרובים לו, שגם הם באותה צרה…
זה אחד הדברים שחוזרים על עצמם במהלך כל הסיפור, השתיקות
וזה באמת מוסיף לקושי הקיים גם ככה
בכלל האבא עושה רושם של טיפס שמדחיק ומסתיר כל דבר
הוא לא טיפל בבעיות מול טובה אלא ניסה להשתיק אותה, הוא לא התיעץ עם שום רב אם להסתיר מהאחים את הפטירה של טובה, הוא לא השתתף בשיח מול שיר, הוא שותק גם עכשיו…
והוא גם התמכר לכדורים אחרי שטובה יצאה מהבית, שזה מאוד מראה על הדחקה
ומה שהכי מציק לי – באחד הפרקים הראשונים כתוב שהם עברו דירה אחרי שטובה עזבה, למה? כי הוא לא רצה לשמר את זכרה בבית? כאילו מעולם לא היתה לו ילדה שעשתה לו בעיות ובושות מול השכנים?
והאמא – כתוב כמה פעמים שתמיד היא היתה בצד שלו, תמיד דאגה לכבודו, עכשיו זה פתאום לא נראה, כאילו היא עכשיו קיבלה סטירה לפנים והבינה שהיא היתה צריכה להיות בצד של הילדה
יו איזה סיפור את כותבת מיוחד , רגיש וברמה ממש
פליזזז תאריכו את הפרקים.
מצטרפת, מחכה כ"כ לפרק ונגמר כ"כ מהר
נכון, עד שמתחילים לקרוא, נלחצים ביחד עם גיבורי הסיפור וכו' – נגמר הפרק.. מרגיש לא שווה להיכנס לתוך הסיפור, אלא עדיף לקרוא כמה פרקים יחד..
זה מרוחחחחחחח
קצת ניתוח נתונים-
בחזור מהלויה דיני הופתעה שאמא שלה ירדה מהאוטו ונכנסה עוד לפני האבא
בימים שאחרי היא באה אליה לכל היום, ולא חזרה גם לנוח
ועכשיו היא מתעקשת לשבת בחדר, ולא איתו בסלון
מה זה אומר – עוד נראה, עושה רושם שהיא כועסת עליו מאוד, אולי גם מאשימה אותו (וגם את עצמה)
יתכן שהוא היה זה שעצר אותה מלהחזיר עם טובה בקשר
בכלל – הפרק שבו טובה מגיעה פתאום לבית ההורים כאב לי מאוד, ברור לי שההורים לא יזמו את הפגישה הזאת, לא היה נראה שהם ינסו לדבר איתה פתאום. אז היא יצרה קשר וביקשה להיפגש, כנראה רצתה לחדש את הקשר, הרגישה צורך בהם – שזה דבר מעולה. וכשהגיעה – הופתעה לגלות שהוציאו את האחים שלה כדי שלא יפגשו איתה בטעות, ושהם לא שמחים לקראתה בכלל, ואז היא יצאה משם בסערה ולא חזרה לקשר. מה שנראה כאילו הם לא קיבלו אותה בשמחה אלא אולי העמיסו תנאים שהחזירו אותה שוב לעמדה המותקפת…
אולי לכן חזקי כל כך כועס, כי הוא יודעה שטובה רצתה וניסתה להיות בקשר, וההורים לא הסכימו אם לא תחזור בתשובה…
גם זה שטובה הסכימה למלצר (ואולי אפילו יזמה את זה)בחתונה שההורים שלה אמורים להיות מראה על רצון או צורך לא מודע להיות בקשר אבל היא עושה את זה ככ ציני מה היא חושבת הטיפשה הזאת ש
אחרי שהיא תתנפל ככה על אחותה הקטנה אחותה תחבק אותה?
כנראה גם בפגישה עם ההורים שלה היא לא הייתה סימפתית במיוחד מה שגרם לצד השני (ההורים)גם להקשיח העמדות
היא לא סימפטית, נכון
אבל היא הילדה, והם ההורים, הם לא אמורים להיסחף איתה למעגל הזה של האשמות והטחות
ושימי לב שהיא יותר נראית פגועה מזה שלא רוצים אותה.
היא בעצם קולטת שדיני ראתה אותה והתעלמה, וכשהיא מנסה ליזום בעצמה – דיני בולעת את הלשון בבהלה ולא עונה, גם לא לשאלה האם היא מתגעגעת.
וזה מה שגם היה כשהם נפגשו אחרי כמה שנים כשטובה באה אליהם לבית, היא שאלה בעוקצנות – ודיני נכנסה לחרדה ושתקה.
דיני ילדה, היא לא אשמה, אבל היא שיקוף של ההורים
טובה בעצם יודעת שההורים שלה באולם, והם לא באים לדבר איתה, למה שהיא לא תהיה מרירה ועוקצנית? למה שהיא לא תטיח את תסכולה על דיני?
התגובות הפעם הן כמו במצב של חסימה רגשית…
מחכים שמישהו אחר ידבר ויעזור לנו לחוות את הרגשות או המילים דרכו…
דיני הגדולה ממש ממש כמו דיני הקטנה
כן..
זה החלק שקשה לי ממש…
דיני אמורה לפחות ברמה מסוימת להשתלט על עצמה, על הרגשות, מעט להתעלות
להפסיק עם הרגש העז הכ'כ מחליש ומרסק
היא גדולה כבר , לא ילדה קטנה שמסתבכת ומסתבכת רגשית, לילד קטן אין את היכולת להפריד, להורות על סטופ, ולהגן על הנפש
דיני גדולה! היא אמורה לגדול מעצמה וצריכה להורות לעצמה בתקיפות קצת פחות עוצמות של רגש!
מעבר לזה הסיפור מאלףףף
אבל שוב, מפריע לי שכ'כ הכל מסתבך וכולם מתוסבכים שמה מידי
אם ילד לא למד להכיל רגשות (ואת זה הורים שמכילים רגשות מלמדים לעשות), הם ממשיכים לנהל אותו עד שהוא לומד
משהו לא מסתדר. ילדה בת 11 יכולה להסתיר מאמא שלה במשך שנים שפגשה את אחותה ממלצרת? שלא לומר איפה כל הדודות למיניהן? לא היתה אף נשמה טובה שתגיד לאמא הבת שלך פה??
1. יש מושג בתחום הסוציאלי טיפולי שנקרא "מצב הסתרה", ילדים וגם מבוגרים שמסתירים סוד מהסביבה מכניסים את המח שלהם למצב "הסתרה" ואז הם מסננים כמעט כל משפט שיוצא להם מהפה, ונוטים להסתיר גם דברים ממש לא חשובים. קשה וכמעט בלתי אפשרי לשקול נכון על מה מדברים ומה שותקים.
זה נכון לגבי ילדים בני 4, לגבי מבוגרים וודאי נכון לגבי ילדה בת 11.
זה מובן מאליו שילדה בת 11 שמסתירה מכל העולם את אחותה תסתיר באופן טבעי שהיא פגשה אותה בחתונה (לא משנה ממי, גם מאמא).
2. יש אזור מעורב באולם ככה שהמשפחה הקרובה יכלה להתעלם באופן טבעי מנוכחותה.
3. אנחנו קוראים מזווית של ילדה בת 11, יתכן והדודות שמו לב, יתכן וניסו לקרוא לה למחיצה והיא סרבה לגשת ועוד שפע התרחשויות אפשריות……….
משהו פה לא מסתדר כשטובה באה לבקש מההורים לנתק קשר היא שואלת את דיני לאיזה סמינר היא עולה שזה אומר שדיני בערך בת 15 ובחתונה כביכול היו כבר בנתק כי האופציה היחידה ליצור קשר עם טובה זה לבקש את המספר מבעלי האולם דיני רק בת 11
לדעתי טובה באה לחדש את הקשר ולא לבטל אותו…
ואז, משהו התפוצץ בינה לבין ההורים, והיא יצאה בסערה, ואולי גם חזרה בה וביקשה לנתק קשר
בגיל 13 או 14 עולים לסמינר ולא בגיל 15, ובמפגש בחדר מדרגות היה כתוב אם זכור לי נכון שהיא לא ראתה את אחותה כמה שנים.
איזה פרק!!!!
מרתק…
מי שמצפה מדיני להתנהג אחרת מעולם לא חוותה אח\אחות יוצא בשאלה
זה כל כך רגשי עמוק שאי אפשר להתנתק ולהסתכל מבחוץ
הצער והכאב שדיני גדלה עליו מגיל צעיר ילווה ומלווה אותה כל החיים.
דיני, מזזדהה עם כל כאב\כעס וכל תחושה
את נהדרת
בת מושלמת ורעיה מקסימה
הפרק הזה הכי אותנטי שיש
אני רוצה להוסיף על דבריה הנכונים של מרים.
זה לאו דווקא בחוויה הקשה שכאן, אלא בכל מיני חוויות קשות בחיים, לא תמיד (אולי אפילו תמיד לא) יש לאדם את היכולת להתנתק, להתעלות, ועוד כל מיני אמירות מסוג זה.
בואו נחשוב על כאב פיזי. לכו תגידו לאדם הכואב: אתה כבר בוגר, אתה לא ילד קטן, אתה לא אמור להרגיש את הכאב כל כך בעוצמה. עוזר להגיד זאת? נכון להגיד כך?
למה בכאב פיזי זה ברור לנו, ובכאב נפשי לא?
נקודה למחשבה.
לא נגיד שומדבר לאדם הכואב, פיזית או נפשית.
נקווה שיגיד לעצמו…
סיפור מדהים.
קוראת בשקיקה כל שבוע.
בנערותי אחד מאחי פישל בצורה דומה(אני לא אוהבת להשתמש בביטוי התחלן, משום שאני לא מאמינה שמישהו יכול באמת להפסיק להאמין בד', בתורה, ובחובה לשמור מצוותיה. ברור שזה בא ממקום אחר.), אני ממש זוכרת את הבושות שהיו אז…
אבל בתמורה היום הוא מרווה בנחת, והיום אני ממש גאה לומר שהוא אחי, ונעזרת בו רבות בעצות ובכספים…
אני חושבת שהדבר המרכזי ששמר עליו קשור וקרוב, היה הקשר האוהב והמתמיד של אמא שלי, והתפילות. היא היתה מרטיבה את הסידור (ועדיין מרטיבה) שלש פעמים ביום!!!
מכירה מקרוב אישה שהתרחקה אחרי החתונה, אבא שלה לא מחליף איתה עם בעלה וילדיה מילה כבר מעל עשור. לא רואה שזה עוזר.
האמת שאני מתקשרת אליה מעט לפני חגים ואין לי מה לומר לה, העולמות כל כך רחוקים…. אבל אני מתפללת על ילדיה.
באמת לא יודעת אם הייתי מצליחה להתמודד עם משהו כזה. אי אפשר לדון, בטח לא כשמדובר בגבר…
תודה על הסיפור!!!