פרק 53: בעיה בטלפון

אבא ואמא ישבו על כסאות האבלים בסלון, מוטי וישראל על הרצפה ליד הקיר, יוכבד על הספה, ובמטבח ליד השיש, יעל יחד עם הבכורה שלה, מירי.

דיני הנהנה בראשה במקום שלום וסגרה את דלת הכניסה.

"איפה יחיאל?" שאל ישראל.

"נשאר עם שיר וחזקי." היא שיוותה לקולה נימה סתמית ככל האפשר.

אבא הביט בה. "למה לא באתם לכאן עם שיר?"

"תכננו לבוא איתה לכאן." דיני הסירה את הסוודר שכיסה על הקריעה. "חזקי פשוט הבין שעוד לא יצאנו, אז הוא הגיע קודם אלינו, כדי לפגוש כבר את שיר."

"דיברת עם נחום?" שאלה אמא.

"לא. הוא לא עונה. זה באמת מוזר. כנראה היה לו איזה עיכוב."

"למה רק את הגעת?" שאל מוטי.

"קשה לשיר להיות עכשיו עם הרבה אנשים." זה מה שהיא החליטה לומר בדרך, במונית, כשתהתה איך תתמודד עם השאלות של כולם. "יותר טוב לה שזה יהיה בהדרגה."

"היא באמת לא מדברת?" שאל ישראל.

"לא, אבל חזקי הצליח לדובב אותה. איתו היא כן מדברת."

"חזקי ויחיאל נשארו בבית שלכם ביחד איתה?" נראה שמשהו הציק למוטי.

"כן."

"יחיאל נשאר כדי שלא יהיה ייחוד?"

"בכל מקרה אנחנו לא יכולים להשאיר את שיר עם חזקי." או, לפחות, זה מה שיחיאל היה משוכנע בו. "זה לא לפי הנהלים של הרווחה."

"מה קשור לרווחה?"

"אנחנו מוגדרים כמשפחת קלט עכשיו."

"בעצם לקחתם את שיר אליכם?" השתאתה יוכבד. "כדי לגדל אותה?"

"לבינתיים."

"בואי תשבי." מכולם, אמא היא זו ששמה לב שקשה לה. "הגעת רק הרגע."

"אני אקח לי קודם משהו לשתות. תודה, אמא."

במטבח הניחה יעל את הבטטה הקלופה חלקית. "דיני!" גיסתה ניגשה אליה לחיבוק. "את בסדר?"

דמעות לא צפויות עלו לעיניה. "כמה שכבר אפשר להיות."

"חשבתי עליך כל הזמן." יעל הנמיכה את קולה. "איך היה לך קשה בטח להסתיר מכולם בכל הימים האלה, איזה מלחיץ! ועם כל הטלפונים שלנו בחתונה."

"בכל זאת טוב שהתקשרתם."

היא לפחות הרגישה פחות לבד אתמול בערב, כשהיא נחנקת עם הסוד וכל מה שקורה.

מירי, אחייניתה, חייכה לעברה במין מבוכה.

"תודה שבאת לעזור." אמרה לה דיני.

"ברור שגם היא באה." אמרה יעל. "לפחות ביום וחצי האלה, מה שאנחנו יכולים לעזור, אחרי כל מה שהתמודדת איתו לבד. מה עם שיר?"

"קצת יותר טוב, נראה לי."

מוטי נכנס למטבח.

הוא פתח את המקרר.

"להביא מים קרים לסלון?" שאלה יעל.

"אבא ואמא שתו לפני רגע." מוטי סגר את המקרר בלי לקחת כלום. "מירי, זה בסדר שאבקש ממך שתצאי לרוקן את הפח?"

מירי הסתכלה על הפח המלא עד חציו, והביטה באביה בהפתעה. "בסדר."

"אני יכול לבקש ממך גם להתעכב קצת בחוץ. נכון?" הוא אמר בשקט.

"כן. בטח."

"רק לכמה דקות."

אחייניתה הנהנה שוב כששלפה מהפח את השקית.

מוטי חיכה עד שדלת הבית תיסגר אחריה. "דיני, מה הסיפור עם חזקי?"

דיני בלעה את רוקה. "מה זאת אומרת 'מה הסיפור'? הוא רצה לפגוש קודם את שיר."

"הוא הגיב מוזר כשספרתי לו שטובה נפטרה."

מהסלון נשמע קולו של ישראל, מדבר על 'רגל מבטל שבעה ומקצר שלושים'. נראה שמצא נושא הלכתי לברוח אליו.

"כל אחד מגיב אחרת." אמרה דיני למוטי.

"חזקי שאל מיד על שיר. אני אפילו לא בטוח שאמרתי לו לפני כן את השם של שיר."

"משונה באמת." היא אמרה במאמץ.

שהיא תאמר לו ודי?

מוטי מבין ענין, הוא לא יגיד לאבא ואמא דברים שיכאיבו להם.

יעל לקחה ליד שוב את הבטטה, נראית כמי שמנסה לצמצם את נוכחותה.

"חזקי היה מזועזע מכך שהסתירו את הפטירה של טובה בגלל החתונה." המשיך מוטי. "הוא גם כעס נורא. לכן הוא הגיע אליכם קודם?"

"משהו כזה."

"מה זה 'משהו כזה'?"

היא נאנחה.

"נו, דיני." אחיה חייך פתאום. "סחבת מספיק לבד. מה את מסתירה?"

אתמול שאל אותה חזקי את אותה שאלה.

"חזקי היה בקשר עם טובה."

עיניו של מוטי התעגלו בתדהמה. "הוא היה – מה?"

"מה ששמעת."

"מה זאת אומרת? ממתי?"

דלת הכניסה נפתחה.

לא הגיוני שמירי כבר הספיקה לחזור.

"נחום!" אמרה אמא בסלון. "נחום ואביגיל, חיכינו לכם. למה לא עניתם בטלפון?"

"הייתה לנו בעיה בטלפון." ענה נחום. "מצטער."

אביגיל נכנסה למטבח, פניה חיוורים. "מה אפשר לעזור?" היא שאלה את יעל.

"באת הרגע. תנשמי לפני שאת עוזרת." יעל הוציאה את בקבוק המים הקרים. "הכל בסדר איתכם? דאגנו."

"כן, הכל בסדר. לקח לנו זמן להוציא את הקטנים לגנים ולמטפלת."

"בטח, קשה בבוקר אחרי חתונה, עם ילדים קטנים." אמרה יעלי באהדה.

אביגיל לקחה ממנה את הבקבוק, ושלפה כוסות חד פעמיים מהמתקן.

יוכבד, אשתו של ישראל, נכנסה למטבח. "איך דאגנו לכם." היא אמרה לאביגיל. "טפשי שכולם התקשרו רק לנחום ולא לטלפון שלך. היינו צריכים להבין שאולי לנחום יש בעיה בטלפון."

"לא נורא. קורה לפעמים."

דיני נשענה על השיש. 'הייתה לנו בעיה בטלפון.' אמר לפני כן נחום. למה 'לנו' ולא 'לי'?

"חיכינו לכם." היא אמרה לאביגיל. "העיקר שהגעתם."

"כן, זה העיקר."

מבטה של דיני נפגש עם זה של מוטי. הוא נראה מזועזע, המום. ברגע הראשון שיוכל לדבר איתה בשקט, הוא ידרוש הסברים.

טוב שהיא אמרה לו על חזקי, או שעכשיו גם זה יסתבך?

וגם יעל שמעה. אבל יעל לא תעשה שום דבר בלי שמוטי ירצה, והיא רק תנסה לעשות טוב לכולם. לפחות מהבחינה הזו היא יכולה להיות רגועה.

אולי גם מוטי חושב שהם עשו טעות שלא הודיעו ביום ראשון על הפטירה והלוויה והוא רק לא מטיח את זה כמו חזקי, כדי לא לפגוע בהם.

הם באמת היו צריכים לספר למרות שאבא לא רצה?

זה לא הגיוני.

הטלפון שלה צלצל. עירית.

"שמעתי את ההודעה שלך, דיני." היא השאירה לה הודעה במשיבון לפני שיצאה מהבית. "אני מבינה שצץ משהו דחוף."

"כן." דיני נשכה את שפתה התחתונה. "רגע."

היא נכנסה לאחד מחדרי המגורים וסגרה אחריה את הדלת. "יש לי אח שרוצה לקחת עכשיו את שיר אליו."

"לגדל אותה אצלו???"

"אני חושבת."

"רק הבוקר הודעת לאחים שלך. נכון?" עירית נשמעה נדהמת. "זה ממש מהיר מדי. איזה אח זה?"

דיני נעמדה ליד החלון הפתוח. היא התחילה גרוע, הייתה צריכה להסביר מההתחלה.

"היה לאחי קשר כבר כמה שנים עם אחותי." אמרה. "עוד לפני ששיר נולדה."

"לא אמרת לי את זה עד עכשיו!"

"כי לא ידעתי."

הייתה דממה מעבר לקו.

דיני מחתה באצבעה אבק מאדן החלון. "הוא – הסתיר את זה."

"למה?"

"הוא אומר שהיא לא הסכימה שהוא יגיד."

"אחותך לא הסכימה?"

"כן."

"אז רק הבוקר התברר לך שהיה קשר בין שניהם?"

"כן."

"ועכשיו הוא רוצה לקחת את שיר אליו." השלימה עירית. "זה לא הולך ככה, אני לא יכולה לאשר דבר כזה בלי להיפגש ולבחון התאמה. תני לי לדבר עם אחיך, בבקשה."