פרק 39: אם היא הייתה מתקשרת

"אם היא הייתה רוצה קשר, היא הייתה מתקשרת בעצמה." אמר יחיאל.

"אולי היא רצתה שאנחנו נתקשר אליה." תוך כדי שאמרה את המילים תפסה את חוסר ההיגיון שבהן. אם טובה רצתה שהם יצרו קשר, למה אמרה במפורש שלא?

אמא הייתה חולה פיזית אחרי הביקור ההוא, האחרון. ההחלטה של טובה לנתק קשר, שברה אותה. אבא לקח אז עוד ועוד כדורי הרגעה, מכונס בעצמו, מרוסק נפשית, וגם בלי התמיכה של אמא לצידו. אמא לא הייתה מסוגלת אז לנסות להרגיע במשהו, לעזור לו שלא להחמיר את ההתמכרות.

זמן רב עבר עד שהבית שלהם התייצב שוב באופן כלשהו, אבל אבא ואמא לא חזרו למה שהם היו קודם.

ועכשיו אמא לבד על כסא האבלים בסלון שלהם, ואבא לבד בבית.

דיני לפתה את קצה השמיכה. לאחרונה קראה באיזה עלון שגידול של נוער מתמודד יוצר פעמים רבות משברים בין ההורים.

אצלם זה לא קרה, אולי להיפך. גם ממרחק הזמן ובהסתכלות שלה היום כבוגרת, היא לא מזהה מתח בין אבא לאמא בתקופה ההיא, אלא רק תמיכה הדדית מול הסיוט המתמשך שטובה יצרה בבית.

היא כן זוכרת כמה פעמים בהם אמא הפצירה באבא לא לקחת עוד תרופות הרגעה, וגם וויכוחים על זה. אבל זו לא הייתה מריבה, רק דאגה גדולה.

"התקשרת כבר לחזקי?" היא שאלה את יחיאל.

"כן, הוא לא ענה."

"זו שעה קשה אצלם בבית." דיני הניחה את ראשה על הכרית, מייחלת להשקיט בדרך כלשהי את הגעש הנורא שמילא כל תא בגופה. "חזקי עוזר לציפי לסיים עם הבלגן של המשפחתון בשעות האלה, וגם לקבל את הילדים שלהם. הוא כנראה יחזור אליך אחר כך."

יחיאל העביר את הטלפון למצב שקט. "אנחנו חייבים לישון עכשיו."

"אם אצליח להרדם."

"הייתי צריך לקנות לך כדור שינה."

"אתה יודע שלא הייתי לוקחת אותו."

"מפעם אחת לא קורה כלום, דיני."

"יכול להיות."

"לא יכול להיות, בטוח."

"טוב, נכון."

היא לא מסוגלת לישון, סיכוי קלוש שכדור היה עוזר לה.

היא הניחה את ראשה על ידיה המקופלות, עיניה משוטטות על התקרה הריקה. לעולם לא תוכל להבין את השיגעון ההוא של טובה, אף פעם לא תדע למה אחותה רבה עם ההורים בצורה איומה כזו, למה התעקשה להתרחק.

אבל איתה עצמה לא הייתה לטובה בעיה, היא הייתה רק אחותה הקטנה. "יכול להיות שלי היא כן הייתה עונה בטלפון."

"רק בגלל שהיא נפטרה פתאום את מרגישה ככה." אמר בעלה. "זו לא הייתה האחריות שלך להתקשר אליה."

"זה נקרא שאובדן גורם לרגשות אשמה."

"אז הנה, את רואה. וזה באמת לא הגיוני. מה כבר יכולת לעשות?"

"להתקשר." קולה שקע, אולי היא באמת מדברת בלי הגיון.

"אפילו לא היה לך את מספר הטלפון, ולה כן היה את המספר שלכם."

ידעה שהוא צודק, ובכל זאת הלם ליבה כשעיניה שוטטו על הכלום שבתקרה. הלוואי שהיא כן הייתה מתקשרת.

"אני חייבת לדבר עם אחים שלי."

"צודקת. אני אתקשר לחזקי שוב כשנקום."

ממילא רוב הסיכויים שחזקי לא יבין שמדובר בענין קריטי דחוף. אולי הם כן צריכים להגיד לו במפורש.

היא התהפכה על הצד, מועכת באצבעותיה את הקצה החד של השידה. איך אחים שלה יהיו עם כל זה?

ישי היה רב הרבה עם טובה, מאז שטובה התחילה עם החוצפות האיומות והכל. אולי דווקא בגלל שלפני כן שניהם אהבו לבלות ביחד. היא זוכרת אותם יושבים בלילות שבת על הספה, אחרי הסעודה. מפטפטים וצוחקים ושולחים אותה עצמה ללכת לישון, איך נעלבה אז שהם רוצים שהיא תפסיק 'להסתובב להם מתחת לרגלים'.

ישי לא היה מסוגל לראות את טובה מתחצפת לאבא ואמא בצורה הנוראית ההיא. לפעמים כשההורים הבליגו, הוא היה מתעמת עם טובה, כאילו במקומם.

חזקי היה שותק ברוב הפעמים ורק לפעמים מתווכח איתה, ובשביל מוטי וישראל כנראה שטובה הייתה יותר כמו שהיא בשבילה ובשביל נחום – אחות גדולה מכדי מכדי לריב איתה, אחות שערערה את החיים של כולם, ואחר כך נעלמה לגמרי.

"אבא ואמא שלי כל כך התאמצו איתה." היא אמרה ליחיאל. "היום יש הרבה דבורים על להתייחס יפה לנוער מתמודד, לדון לזכות וכל זה. אז אף אחד לא דיבר ככה על נוער מתמודד ונושר, וההורים שלי בכל אופן הבליגו כל כך הרבה. אני לא יודעת איך הם היו מסוגלים. והיא בכל אופן הייתה ככה."

"בסופו של דבר לכל אחד יש בחירה אישית." אמר בעלה.

"זה נכון." משהו גדש אותה עד למחנק. "הלוואי שכן הייתי מתקשרת."

"אל תגידי את זה לעצמך כל הזמן. זה לא נכון. היא בחרה להתרחק, ההורים שלך בחרו לא להתקשר אליה שוב, ו-"

"לא היה להם טעם להתקשר." מילותיו כאבו לה. "היא אמרה להם שהיא לא רוצה קשר."

"לא אמרתי את זה בתור משהו רע. רק אמרתי שהם עשו מה שהם בחרו, וטובה עשתה מה שהיא החליטה לעשות. את היית רק ילדה קטנה. אין לך אחריות על שום דבר שקרה."

"כשהיא הגיעה בפעם האחרונה הייתי בת ארבע עשרה."

"שנה יותר מריקי. זו עדיין ילדה קטנה בשביל כזאת תסבוכת. אל תאשימי את עצמך, זה רק לוקח ממך כוחות."

הוא כנראה צודק.

מהסלון אפשר היה לשמוע את אלישבע, מתווכחת עם ריקי, ואת יונתן מתרגז על אילה.

שיר כנראה יושבת עדיין על הספה, באותה תנוחה, ליד ריקי. לא מגיבה. לא מדברת.

"אני לא מצליחה לקלוט שהייתה לטובה בת, בכל השנים האלה." המחשבה לא הרפתה ממנה. "ולא היה לה בעל. היא לא רצתה שתהיה להן משפחה?"

יחיאל המהם.

"ההורים שלי היו מקבלים אותה יפה, אם היא רק הייתה רוצה. זה בטוח."

התהפכה על הבטן, ונשענה על מרפקיה.

מה הולך לקרות עם כל זה?

היא חייבת לדבר עם מישהו.

שתתקשר לנעמי? תדפוק אצל גילי?

איך פתאום הם יספרו לכולם שהייתה להם אחות?

כולם ממילא ידעו, הם הרי לא יחביאו את שיר.

היום אנשים יותר מבינים שלא ההורים אשמים בדווקא בנשירה, אבל הם לא יבינו את הנתק. זה נראה גרוע ממש.

היא חפנה את מצחה. ליבה הולם.

כל השנים של ההסתרה, של הבושה הקשה שטובה הביאה אותם אליה. ההרגשה שמשהו אצלם פגום ולא נורמלי ואסור שידעו.

והצורך שלה עצמה לספר למישהו – ככל שהלכה והתבגרה.

היה לה נס שאת יחיאל יכלה לשתף מההתחלה, שהוא הבין והיה איתה. כמה הייתה לחוצה אז, לפני שספרה לו בפעם הראשונה, כשהיו מאורסים.

השבעה תסתיים ביום חמישי. שיר תהיה אצלם שבועיים, לכל היותר, וממילא לא נראה שהיא תסכים לצאת מהבית. הם לא באמת חייבים להגיד לאחרים.

אבל היא רוצה לספר. היא לא הטיפוס של סודות, וכבר אין לה כוח ללבד הזה.

היא יכולה לספר כבר היום לחברה, לסכם איתה שלא תגיד כלום לאף אחד עד אחרי החתונה.

נעמי לא תשפוט אותה או את ההורים שלה, וגם גילי וסימה לא.

או שכן?