פרק 27: מגובה השרפרף

היא שטפה לעצמה תפוח במטבח.

יחיאל שמט את השקית עם שאריות הלחם. "וואו, לא שמתי לב שלא אכלת מאז שחזרת. לכי שבי, אני אכין לך ארוחת ערב. רגע, את אמורה בכלל לאכול סעודת הבראה!"

"לחם וביצים?"

"כן."

"אין לי תאבון לאכול אוכל כבד."

"את לא חייבת בשביל סעודת ההבראה, אבל את צריכה לשמור על עצמך. אני אכין לך טוסט וסלט, חוץ מהביצים. רוצה?"

"לא בטוח שאני אהיה מסוגלת לאכול."

"אני מקווה שכן."

מגובה השרפרף הציקה לה עוד יותר הערבוביה שעל הרצפה.

מותר לסדר בשבעה?

"ריקי לקחה ללב שקרעתי את הבגד הזה." היא ספרה ליחיאל, כשנכנס לסלון. "קניתי אותו רק לפני שבועיים."

"לא נורא. אחרי ה'שלושים' תקני בגד אחר. שאלה יהיו הבעיות שלנו."

אולי היא תקנה עוד אחד כזה בדיוק, היא לקחה את הבגד הכי טוב שיש לה, חשבה שהיא הולכת לראיון עבודה.

מזל שלא פגשה שכנים, כשחזרה הביתה עם הנעליים ביד.

יחיאל גרר את אחד הכיסאות קרוב אליה, והניח עליו צלחת עם סלט ולחם. "הטוסט יהיה מוכן עוד מעט, ואחר כך הביצים."

"טוב, תודה."

לקחה קצת מהסלט על קצה הכף. "מה יהיה?"

"זה סוג של הלם, כל זה." הוא אמר. 

"ממש."

הוא התיישב מולה. המנחם הראשון שלה.

"כל הזמן האמנתי איכשהו שכן נדבר יום אחד עם טובה, שכן יהיה משהו." קולה שקע. היא אמרה לו את זה היום כבר כמה פעמים, המחשבה הזו כמו משתלטת על כל כולה. "אני.. אני גם לא מצליחה… זה כאילו לא הגיוני שהיא כל כך רצתה להתרחק, ועוד הייתה לה בת."

"כן."

הוא נראה מוטרד, לא ממש מרוכז.

כנראה בגלל הטיפול בשיר שנפל עליהם.

דיני הפכה עם הכף את הסלט, מנסה למקד את מחשבותיה. מהבוקר לא הייתה להם שהות לדבר בשביב של יישוב הדעת על הדבר שהכי קריטי עכשיו.

"מתסכל אותך שיצא שהיינו כאילו מוכרחים לקחת אותה?" שאלה.

"אם זה לשבוע וחצי זה בסדר, אני רק לא רוצה שזה יהיה ליותר."

היא הבינה כבר לפני כן שזו העמדה שלו, ובכל זאת הכבידו עליה המילים. "עוד לא היה לנו זמן לחשוב על זה."

"היה נראה לי שאת החלטת מיד שאת כן רוצה לגדל אותה." הוא אמר כמבקש להבין.

יכול להיות ששיר שומעת אותם עכשיו? נראה שהיא נרדמה, אבל אי אפשר להסתמך על זה.

"היא כזו מתוקה." אמרה דיני בקול, ואז לחשה. "אולי היא שומעת."

יחיאל הנהן.

הוא קם וגרף עם המטאטא את תכולת הרצפה לצד אחד.

"מותר לי לסדר?" שאלה.

"בשבעה בדרך כלל לא עושים דברים כאלה, אבל אני צריך לבדוק את ההלכה, מה בדיוק את יכולה לעשות ומה לא. עכשיו בכל מקרה את צריכה לנוח קצת."

הוא הרים כמה לורדים והניח על השולחן.

"בוא תשב, בסדר?" היא אמרה בקול נמוך.

"מה?"

"על הכסא." היא חייכה לרגע. "בקשר למה שדברנו מקודם."

הגעש שבתוכה התערבל כשהיא המשיכה בלחש. "זה לא שממש החלטתי סופית שאני רוצה לגדל אותה, וגם באמת לא היה לנו זמן לחשוב. אבל מה שאני מרגישה עכשיו זה שכן, שאני רוצה שניקח אותה אלינו, אם אתה תסכים."

"טוב, אז אני לא מסכים."

הצורה החד משמעית שבה חתך את הענין הכאיבה לה. "בטוח שלא?"

"אני לא רואה סיבה שדווקא אנחנו נצטרך לעשות את זה."

"זה לא שדווקא אנחנו צריכים." היא חיפשה את המילים כדי להסביר לו, להסביר לעצמה. "אבל זו תחושה טבעית, לרצות לגדל אותה. היא בת של אחות. זה באמת קרוב מאד, ואין לה אף אחד."

"יש לה גם דודים אחרים." הוא הניח את זרועו על השולחן כשלחש. "צריך לב של אבן בשביל לא לרצות לעזור לה. זה מה שמלחיץ אותי. את מבינה?"

"מה זאת אומרת?"

"תראי, היא הייתה פה בקושי רבע יום, וכבר הלב שלנו יותר איתה. תחשבי מה קורה בשבוע וחצי כזה, יהיה לנו כבר הרבה יותר אכפת."

"זה טוב שיהיה לנו אכפת." לבלבול שרחש בתוכה זלגה גם הקלה. נראה שיחיאל לא לגמרי החלטי בסירוב לגדל את שיר.

"זה טוב, בעיקרון, אבל אני לא מסכים שאנחנו נהיה אלה שנגדל אותה."