פרק 25: הוא יצטרך לשבת שבעה

"השכנים לא צריכים לדעת למה תלינו את השלט על הדלת." ריקי נבוכה. "אנחנו יכולים לתלות שלט בלי להסביר להם בדיוק למה."

"אבל הם ישאלו." התווכחה אלישבע.

"אנחנו לא חייבים לענות."

"בסדר, אז נגיד להם. חוץ מזה, שהם יראו את שיר."

"ברור שהשכנים יראו את שיר." דיני כרכה את ידה סביב מותניה של שיר, מגששת את דרכה. איך תוך רגע הם מגיעים למשפטים הכי נפיצים.

"אנחנו שמחים שהם יראו את שיר." אמרה בסרבול. "אם שיר תרצה, כמובן."

"אז למה זה סוד?" הקשתה אלישבע.

"מה סוד?"

"ששיר באה אלינו."

"זה לא סוד ששיר באה אלינו, ברור שלא. זה סוד רק לבינתיים, עד לחתונה של רחלי ביום שלישי, מחרתיים."

"למה?"

"כדי שלא יצטרכו לדחות את החתונה. אבא לא הסביר לכם בטלפון?"

"אמרתי לריקי." יחיאל ישב על אחד הכסאות הסמוכים לשולחן, הוא נראה מותש. כנראה גם בגלל הנהיגה הארוכה.

"אם ישי, אבא של רחלי הכלה, ידע שאמא של שיר נפטרה, הוא יצטרך לשבת שבעה." הסבירה דיני, ולפתע קלטה וקמה בבת אחת כשהיא מורידה את יונתן מברכיה. היא יושבת שבעה עכשיו, אסור לה לשבת על הספה.

אילה חיבקה את רגלה, ויונתן נצמד אליה. "מי נפטרה?"

"אמא של שיר, קראו לה טובה."

"מה זה 'נפטרה'?" הקשתה אילה.

"למה קמת – " התחיל יחיאל, ומיד קלט. "ריקי, תביאי שרפרף לאמא. היא יושבת עכשיו שבעה."

ריקי הביטה בשניהם בבלבול, ואז מיהרה משם אל האמבטיה.

"נפטרה זה שמישהו עולה לשמים." הסבירה אלישבע לאילה.

בדיוק מה ששיר צריכה לשמוע עכשיו.

מה הסבירו לה על הפטירה של אמא שלה? מי דיבר איתה? מה בכלל אפשר לומר לילדה בת שש?

"שיר המתוקה באה אלינו עכשיו, ואנחנו רוצים שיהיה לה נעים אצלנו." אמרה דיני כדי להעביר נושא. היא צריכה לברר עם עירית מה אמרו לשיר, ולשאול מה כדאי לומר, יכול להיות שצריך להסביר לשיר יותר ממה שאמרו.

ריקי הגיעה עם השרפרף. דיני התיישבה כשהיא אוספת אליה בעדינות את שיר.

יחיאל התרומם, מבחין בקושי שלה עם הילדים. "אמא של שיר היא אחות של אמא, ולכן עכשיו אמא יושבת שבעה." הוא הסביר. "יונתן ואילה, בואו עכשיו לישון."

"שבעה זה שרפרף?" שאלה אילה.

"שבעה זה כמו שבע. שבע ימים, שבעה ימים של אבלות שבהם מצטערים." המילים האחרונות יועדו כנראה לגדולים יותר מבת השלש שלהם. יחיאל החזיק בידה של אילה, ונזף בעיניו באלישבע שצחקה בקול. "יונתן, בוא. הולכים עכשיו לישון."

"אבל אני רוצה לדבר עם אמא."

"מחר תדבר עם אמא."

יונתן נצמד לדיני, יחיאל המתין עד שהוא ציית ובא גם הוא.

"תודה, יחיאל." דיני השעינה את ראשה על הקיר. עוד רגע ארי יתעורר. מסכן, הוא נרדם רעב. אף פעם לא עזבה אותו ליום ארוך. אם שיר לא הייתה לה זקוקה לה כל כך עכשיו, הייתה מעירה אותו כדי לתת לו לאכול.

אחייניתה ישבה על ברכיה, מבטה פוגש מדי פעם באחת הבנות. דיני אימצה אותה אל בין זרועותיה, חשה איך גופה של שיר מתרפה מעט.

"ריקי ואלישבע ושושי הן בנות דודות שלך, שיר." היא אמרה בעדינות. "הן שמחות שבאת אלינו."

שוב תקפה אותה סחרחורת. "ריקי, תני לי משהו לשתות, וגם לשיר."

ריקי קמה מלאת נכונות. "מה להביא?"

"תני לי מים. ולשיר – שיר, את אוהבת שוקו?"

שיר לא הגיבה.

דיני החליקה על זרועה. "את צריכה לשתות, מתוקה. ריקי, תכיני לה שוקו, לא מדי חם. זה בסדר, שיר?"

אחיינית שלה לא נעה.

היא חייבת לפחות לשתות. היא גם לא אכלה במשך שעות.

"אז להכין?" ריקי נבוכה.

"כן, כמובן. שיר, אחר כך תראי לנו גם מה את אוהבת לאכול. בסדר?"

"אנחנו לא נלך לחתונה של רחלי?" שושי פצתה פתאום את פיה.

היא כל כך התרגשה מהתסרוקת העתידית.

"ברור שלא." קבעה אלישבע.

"אבל רק אמא יושבת שבעה."

"כולם יישארו בבית." דיני החליקה על שערה של הילדה שבין זרועותיה. הרגע הייתה הלוויה של אמא שלה, ועכשיו היא שומעת בנות דודות, זרות בשבילה, מדברות על חתונה משפחתית.

"כולנו נורא נורא עצובים שדודה טובה נפטרה." היא אמרה. לשושי הזדמן לשמוע עד היום על דודה טובה, או שרק לריקי ואלישבע היא סיפרה עליה פעם? "אני יושבת שבעה, אבל אף אחד מאיתנו לא ילך לחתונה."

"ומה נגיד לכל הדודים?" הקשתה אלישבע.

דיני חשה את גווה של שיר מתקשח.

"נדבר על זה מחר, אלישבע. עכשיו אנחנו רוצים רק לחשוב איך יהיה לשיר נעים אצלנו."

ריקי נכנסה לסלון. היא הושיטה לשיר את כוס השוקו.

ידה של שיר היססה, דיני עמדה לקחת את כוס השוקו ולתת לה, מתוך מחשבה שאולי ממנה יהיה לשיר קל יותר לקחת, ובאותו רגע לקחה שיר את הכוס בעצמה, וקרבה אותה לפיה.

נקיפה של הפתעה עברה רגע בדיני כשראתה שהיא לא מברכת. היא לא אחזה ראש לרגע, ואז קלטה את ריקי ואלישבע מחליפות מבטים.

כל כך הרבה היא תצטרך להסביר להן, כשהן יוכלו לדבר.

"בואי, שיר." היא קמה ונתנה את ידה בידה. "נראה לך עכשיו את המטבח שלנו, ותראי מה את רוצה לאכול."

שיר באה איתה מיד, כאילו היה זה דבר טבעי. לפחות זה.

אבל מתי היא תהיה מסוגלת לדבר?

היא בטח מרגישה כל כך זרה אצלם.

התמונות של טובה יכולות אולי לעזור, התמונות במעטפה הסגורה בארון העליון בחדר השינה.

שהיא תוריד אותן?

דיני נכנסה למטבח, נזכרת ביום בו הכניסה את התמונות למעטפה.

"בואי נחפש לך משהו טעים במטבח." היא אמרה דיני בקול שניסה להשמע רענן יותר ממה שבאמת חשה. היא פתחה את הארון העליון במטבח, סוגרת במחשבתה דלת אחרת.

די היה לה ביום ההוא, שבו החליטה לפתוח את המעטפה.