עד החתונה זה יעבור: איך שומרים על פרופורציות בחינוך ילדים?

יש סיטואציות שבהן המילה הכי מתאימה שתהדהד לך בראש תהיה "ייאוש".

כשזה קורה, אל תלחצי. את בחברה טובה, כי זה קורה כמעט לכולם.

לעיתים אנחנו נכנסים למצב תודעה מסוים, שבו השכל שלנו מתביית על מסקנה אחת ויחידה. זהו, אין מוצא, אין שום פתרון, אין רעיונות ואין אפילו קצה של חוט…

זה הזמן להסתכל אחורה על ההיסטוריה שלנו, על אירועי העבר, ולנסות להיזכר בחוויות דומות, בתחושה כזו של "ייאוש" בקשר לאירוע אחר, לאתגר שונה או לבעיה בלתי אפשרית.

במבט לאחור, הרי עברנו אותה. היה קשה, בלתי אפשרי, חווינו ייאוש. והיום? אנחנו כבר לא שם, האירוע הסתיים.

ומה נשאר לנו ממנו? אותנו! גדלנו מאז, התנסינו, החכמנו, בדרך הקלה או הקשה. הייאוש שהיה בלתי עביר והרגיש כמו חדר שחור ללא טיפת אור, התחלף באינספור רגשות וחוויות, ואנחנו התקדמנו.

טיפת אור בחדר חשוך

למה חשוב לחשוב על זה?

כי המחשבה הזו היא בעצמה "טיפת אור בחדר חשוך". היא הידיעה הברורה שזה ייגמר בסוף, שהמצב הזה זמני. קשה מנשוא, אמנם, אך חולף, וכמו כל אירוע כזה, אנחנו כבר לא נהיה בתוכו לאורך זמן, בעזרת ה'.

זה נכון לגבי כל קושי, אבל בעיקר לגבי "צער גידול בנים". התינוק שלך בכיין נורא? הילד מתקשה להיגמל? הנערה שלך לא מסתדרת עם המורה הזו? הרֶבֶּ'ה "סימן" את הבן שלך ויש כל הזמן "אירועים" ותלונות? החבר'ה שלך לא משתפת פעולה עם חלוקת התפקידים בבית? הכול מאוד מאתגר ומתיש, לפעמים ממש נראה מייאש!

ובדיוק אז, זה הזמן לצאת לשנייה אחת מעצמנו ולהסתכל קצת מרחוק, אולי בעוד חמש שנים? הבעיה מתגמדת בשנייה, היא נעלמת ואיננה. הרי הוא לא יבכה לנצח, וכולם נגמלים בסוף. מורים מתחלפים וילדים מתבגרים, מקבלים יותר תובנות והבנות, רוכשים התנהגויות וקודים חברתיים, נהיים חברותיים ונעימי הליכות, והאתגר? היה והלך לו, ממש נשכח מלב.

מספרים על ר' שלמה זלמן אויערבאך שנכדו טיפס על השולחן במהלך ישיבה חשובה, זחל לאורך השולחן עד לרב, הרב הוריד אותו לרצפה, והוא התחיל את המסלול מחדש… הנוכחים שאלו את הרב: מדוע אינו מעיר לו? מה לגבי חינוך? הרב לא הבין מה קשור לכאן חינוך, הרי כשיגדל ודאי לא יעשה כך. גם על ר' חיים קנייבסקי העידו שנמנע מלהעיר לילדים על הפרעה בלימוד או בקבלת קהל, משום שזוהי התנהגות ילדותית שתחלוף מעצמה.

מה יישאר לילד מההתמודדות?

מה כן חשוב בכל ההתמודדות הזו? השאלה המרכזית היא: מה נשאר לילדייך בזיכרון, בתודעה ובתת מודע? מה הם לקחו מהתהליך שעברתם יחד? ומה למדו על עצמם?

ילד שמתנהג באופן מרגיז, בוטה, מתנגד או סרבן, יודע שהוא עושה את זה. חוץ מזה שאנחנו ודאי לא מתאפקים ואומרים לו את זה (הלוואי שרק פעם אחת…), הוא מצדו ודאי משיג משהו כשהוא ממשיך בכך: אולי תשומת לב, אולי התחמקות מדרישה קשה? זהו הישג עכשווי שאנחנו צריכים להתמודד איתו ולהיות הסביבה שמחזקת או מפחיתה התנהגויות. אבל לפני הכול, ראוי שנאמץ לנו פרופורציה! כי יש את ה"כאן ועכשיו", ויש את המשך החיים כולם.

בגיל הצעיר התדמית העצמית של הילד מתגבשת בהתאם למה שהוא שומע על עצמו מהסביבה. הוא יוכל לסבול את זה שלא עמד בדרישות ולא סיפק את מבוקשנו. זה יכול להיתפס אצלו ככישלון או כאירוע מקומי, זה יוכל להשתנות עם הגיל, הדעת והיחסים, ואם לא נקלקל, הוא יוכל לעשות שינוי בקלות.

אבל את הביקורת שיספוג בעקבות ההימנעויות וההתחמקויות שלו, יהיה לו קשה מאוד למחוק אחר כך. ביקורת היא לעיתים כעוסה, קיצונית ומכלילה. לפעמים היא מבקשת לזעזע בכל מחיר, והיא אולי משיגה שינוי מיידי, אבל דקה לפני התגובה שלנו כדאי לצאת ולחשוב לרגע על הפרופורציות.

המילים שבונות דימוי עצמי

כשדברים "לא מסתדרים ולא הולכים כמו שצריך", אנחנו נוטים לחלק ציונים לנושאים שבאחריותנו, לאפיין אותם, לתאר את המציאות בדרמה קיצונית ולייאש.

"אי אפשר לסמוך עליך. אף פעם! מה כבר ביקשתי? אתה ממש כפוי טובה!" הדברים האלה, במקום שישיגו תיקון בהתנהגות, עלולים להישאר עמוק עמוק כמציאות חסרת סיכוי. כשאדם שומע על עצמו ביקורות לעיתים קרובות וחווה את הסביבה מאוכזבת ממנו, הוא משתכנע ורואה את עצמו כיצור שלילי ורע. התיאור השלילי הזה נקרא דימוי עצמי. איתו ממשיכים לעתיד, הוא זה שמפעיל אותנו, הוא מחליט עבורנו המון החלטות בלי שנשים לב שההחלטה הזו שייכת לו.

העבודה הזו מתאימה לי? אני מסוגלת לזה? זה בשבילי? אני אצליח? על כל ההיסוסים האלה עונה במקומנו הדימוי העצמי. זהו אותו רושם שאספנו בימי ילדותנו, לא ממשפט אחד או מאירוע בודד, אלא מאוסף של חוויות ותגובות שיצרו אותו, והוא אינו מפסיק לנהל לנו את העתיד.

השנייה הזו של הפרופורציה מחזירה אותנו להיגיון, לכדאיות ולשיקול דעת של מה אומרים ואיך מגיבים, גם במצבים של ייאוש ושבירת כלים. כי האחריות היא כבדה וההשפעה היא ארוכת טווח ומרחיקת לכת.

תדמיינו את העתיד ותירגעו, תזכרו שזה יעבור ותוכלו להתמתן, תחשבו על הכוח של המילים ותצליחו לחבר תגובה יעילה יותר, הגיונית, כדאית וחינוכית.

כמה שפחות מילים

תגידו הכי קצר שאפשר מה ראיתם ולמה אתם מצפים, בלשון עתיד. אל תאפיינו, אל תכלילו ואל תסיקו מסקנות. כל המוסיף מלל – גורע! כשצריכים פורקן לתסכול ולקושי, מחפשים אוזן קשבת חברית, בן זוג, ידידה או אפילו פסיכולוגית.

אם את בטוחה שנדרשת כאן ענישה? תענישי, תקנסי, רק לא במלל. מילים קשות הן העונש הקשה ביותר, גם אם ילדים יגידו עליהן "לא עשו לי כלום", כי הן עונש נצחי. צריך לעבוד קשה מאוד כדי לשנות דימוי עצמי. העונש הזה, העסק הזה, פשוט לא משתלם!

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה' אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]