פסק זמן הוא לא רק שוקולד, הוא גם פרס או עונש.
"לך לחדר שלך, תחשוב על מה שעשית", "צאי להירגע בחוץ", למה באמת שלחנו אותם?
מוכר לכולנו, הצורך בעזרה ראשונה ומידית, כשילד נכנס ללופ של התנהגות מרגיזה שגם בקשות / הערות או גערות אינן מצליחות להפסיק אותה, ורק כשהוא עוזב את השטח הוא נרגע.
למה זה עובד?
מרביתן של התנהגויות תשומת הלב, הן התנהגויות אל מול קהל, חברים, אחים דודים או קליינטים בחנות, גם הילדים הצעירים יודעים להבחין שתגובת המבוגר משתנה בנוכחות קהל, המורה מאוימת ממשמעת שתתרופף בעקבות חוצפה, אמא חוששת שכולם יפסיקו לעזור בנוכחות של אחד משתמט ומתווכח, לאבא לא נעים שהילד בוכה ליד כולם בחנות, וההורים נלחצים בנוכחות השוויגער ומנסים למנוע אי נעימות, אלו זמנים רגישים שהופכים את ההורים לסחיטים ולחיצים ובעיקר למתעסקים בעניין הבעייתי מבלי משים, כתוצאה מכך, הם מגיבים באופן לא שקול של כאן ועכשיו, וכך מקבלים גם תשומת לב מההורים וגם מהקהל הצופה, לכן במקרה של עזרה ראשונה, פסק זמן, פשוט מפסיק את ההצגה, כלשון הכלל הידוע: "אין צופים אין הצגה".
הטוב ביותר הוא שהצופים יפנו את השטח ואז לא נצטרך להעניש, אם ילד בוכה ומפגין, ואנו מזהים שהקהל הוא מרכיב חשוב בהצגה (כלומר, עלי לשאול את עצמי, אם רק אני הייתי שם, השיח היה זהה? אם התשובה היא לא. זה סימן שצריך לנטרל את הקהל) אפשר לבקש מאחות גדולה שתוציא את כולם לחצר לכמה דקות, מאבא שיספר סיפור לילדים בחדר וכו' אם הבוכה רוצה להצטרף לחגיגה, צריך להגיד לו שהוא צריך להירגע לכמה דקות ורק אז להצטרף לכולם.
אם אי אפשר לשלוח את ה"קהל" (דודים קצת קשה לשלוח לחצר כמובן), שולחים או לוקחים את הילד לפסק זמן. וזו כמובן נחשבת ענישה לכל דבר.
ענישה חייבת להיות מידתית, הגיונית ותואמת גיל, אצלינו מקובל לומר דקה פסק זמן לכל שנת חיים. רק עד 5 דקות של שקט לילד בן 5 שהולך לחדר להירגע. וזהו, צריך רק לקטוע את הרצף, ולהפסיק לתת לו את התוצאה שקיבל על ההתנהגות הקודמת, קרי, נוכחות ותשומת לב. כאן חשוב להזכיר שתשומת לב הן גם גערות, איומים וויכוחים, גם אם הצליל והמילים אינם נעימים, אבל הם חווית נוכחות גדולה, הם מאשרים לי שזוכרים אותי ומתעסקים בי וזה צורך בסיסי והכרחי.
ואת השאלה הבאה אנו חייבים לשאול את עצמנו: האם אנו נאלצים להשתמש בעונש הזה לעיתים קרובות? אם התשובה היא לא, סימן שהוא באמת מועיל כלומר עושה לנו את העבודה, מבהיר לילד שההצגה נגמרת מהר ואת מקום ההצגה תופס ריק ושעמום, וחבל, והוא ימנע מהצגות דומות, כל עוד הזיכרון עובד ומשהוא דוהה מזכירים שוב בצורת פסק זמן.
אם אנחנו מגלים שהשימוש בשליחה לפסק זמן מתרחב, וקורה לעיתים קרובות, יש לבדוק את אחת משתי האפשרויות:
- אולי המשא ומתן ותשומת הלב שלפני פסק הזמן ארוכים ומשתלמים? יכול להיות ששווה לילד לקבל רבע שעה ארוכה של נוכחות והתעסקות, ובתמורה לצאת אחר כך לפסק זמן?
אם כך עלי להחליט החלטה אמיצה, ולקצר את זמן המו"מ עד לשליפת גזר הדין של פסק הזמן, ומיד כאשר מתחילה ההתנהגות המסוימת שיוצאת משליטה עלי לדלג לפסק הזמן מידית.
2. אולי אני מאותן אימהות שיושבות לשיחת קירוב, בירור וחינוך לאחר פסק זמן? אם כן, ברור לגמרי למה הוא מזמין שוב ושוב את שיחת הצומי הזו, הרי כל הצורך הראשוני היה לתשומת לב. הייתה לו אומנם דרך ארוכה אבל הפיצוי היה כדאי!
(מעניין לשים לב שגם אנשים בוגרים עלולים לייצר משברים, עימותים ואפילו מריבות, כדי להגיע לאותה שיחת בירור, קירוב וכו', כמובן באופן בלתי מודע, ולכן, אין פלא שילד יגרום לכך גם הוא…)
אם כך, עלינו לחדול ממנהג מזיק זה. ולזכור כי תשומת לב וזמן איכות באים רק בעקבות התנהגות נאותה, בזמן רגוע ונעים, כדי שתשומת הלב תייצר התניה והקשרים במוח כתוצאה מהתנהגות נאותה בלבד.
אני כמובן בעד שיחות בירור וחינוך, אבל רק בהקשר חיובי ובונה. הכלל שלנו הוא שעל התנהגות לא נאותה מדברים קצר, שקט וענייני, ועל התנהגות נאותה מדברים ארוך (כמה שיותר) רועש (עם כל מי שניתן) ומתרגש.
אפשר לא לומר כלום לאחר פסק הזמן, פשוט להודיע שהזמן עבר והוא יכול לצאת, תנו בו אמון שהוא מבין לבד את הקשר בין התנהגותו לפסק הזמן, ואם ממש חשוב לכם לומר משהו (בתקווה שלא ישמע כמו התנצלות) פשוט תגידו, שפותחים דף חדש ומצפים להתנהגות X. הגדירו אותה בפשטות ובלשון חיובית: "אני מקווה שמעכשיו תדברי ברוגע" (אם לפני כן התפרצה וצרחה) "מצפה להתנהגות חברית ונעימה" (אם קודם הציק והפריע) אבל מי שסומך על האינטליגנציה של ילדיו, צריך לזכור שמעשים מובנים ונזכרים טוב יותר מכל הדיבורים וההסברים שככל הנראה לא עזרו עד כה. הרי לו היו עוזרים, לא היינו מגיעים לשלב פסק הזמן.
במאמר מוסגר, אנחנו חייבים לעצמינו הסבר הגיוני לגבי המלל הרב שבו אנו משתמשים לעיתים ללא כל תועלת, יכול להיות שהוא ממלא איזה שהוא חלל של שקט? יכול להיות שהוא מחזק את התדמית שלי כאמא? כמחנכת? יכול להיות שזהו אוטומט של שיח שמעתיק את ההורים שלי בלי לחשב מסלול בעצמי? ואולי אופציות אחרות שלא הכרתי?
בכל מקרה, אנחנו חייבים לשקול שוב את השימוש במלל שהוכיח שאיננו יעיל, כי הוא בעצם מוזיל את המילים שלנו בעיני הילדים, שכן, הם עלולים להתרגל לשיח רקע בלתי מחייב, ואנחנו חייבים להיות מודעים להבדל בין מלל החלטי מחייב לבין מלל רקע שהילדים רגילים אליו ולא שומעים אותו כבר.
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע – [email protected]
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יפה ובמקום!!!
הפוסטים שלך פשוט במקום
אני כן חושבת שצריך לשאול את הילד למה הוא הגיב כך ולברר את הרגש או המניע אם לא בשבילי אז בשבילו
כמו שאחרי כל דבר משמח שואלים איך היה ומה היה הכי כייף ומה הרגישו כך בכל התנהגות נטו שידע להביע רגשות ושיכיר אותם
לגמרי בעד שיח רגשי, תוכלי לעקוב בשאר הפוסטים אחרי העיקרון הזה. ההקשר הוא הבעייתי בעיני, שיח רגשי הוא פרס גדול, חשוב שלא לתת אותו בסמיכות להתנהגות לא נאותה, כי ההקשר במוח בעייתי ועלול להזמין את ההתנהגות הלא נאותה הבאה.
נא קראי את הפוסט הזמן הכי הקדוש בחינוך, הוא ישלים את התמונה.
מאיזה גיל אפשר להתחיל פסק זמן . ומצי כן אני יכולה לנהל איתו שיח על מה שהיה, לתווך לו.