עד שתכלה רגל מן השוק

מהבוקר אני מחכה לאבא.

יושבת על אדן החלון, ברכיים מקופלות, סנטר על הברך.

אבא צריך לחזור. הוא הבטיח שידליק היום נרות.

ארבע וחצי בצהרים, שקיעה מרהיבה צובעת את השמים בגוונים של ורוד כהה.

בבית הסמוך נכנס האבא, הילדים מתקבצים סביבו בצהלה.

הוא מדליק להם נרות.

שמח להם, אני שומעת. הם רוקדים ושרים, ויש להם אור.

מסיטה את העיניים. מחכה לאבא שלי.

רבע לחמש. אני שומעת בבניין למטה עוד משפחה מדליקה,

הם שרים ליד הנרות, אבא עם פנים מאירות, להבות קטנות.

כבר שש בערב, אבא לא מגיע.

עשרות חלונות בבנינים שמולי מהבהבים בכתום מדמיע,

לכולם דולקות נרות. לכולם יש אור.

בעשר חוזר אפילו אבא של השכנים למעלה, 

אני שומעת אותם קופצים עליו בצהלות, מתלוננים שחיכו לו הרבה.

הוא מדליק להם נרות. הם שרים ביחד.

אבא שלי לא מגיע להדליק לי נרות.

לכל החברות שלי כן. 

אבא הביא להם בית. ומשפחה.

גם השכנים ממול, שחיכו הרבה זמן, בסוף אבא שלח להם תינוק.

אבא הדליק נרות לכולם, 

אני שומעת קולות של צחוק. ושירים. כולם שמחים.

לכולם יש נרות.

אבא. אני משעינה ראש על החלון הקר. חשוך בבית. ובלב.

אבא מתי תבוא להדליק לי גם נרות.

אומרים שצריך להדליק עד שתכלה רגל מן השוק.

אבא, כבר כלתה רגל מן השוק.

כבר אין בחורים טובים. כבר אין בחורים בריאים.

תראה מה מציעים לי, אבא, תראה את העליבות.

כלתה רגל מן השוק, 

ואני מחכה לך מהצהרים כבר. אבא.