חירות.
הסמל של פסח – חג החירות. השאיפה של כל בן אנוש על פני האדמה – לזכות לחירות.
לצאת לחופש אמיתי משעבודים שונים שסובבים אותנו, לטעום את טעם החופש.
לא לחינם העולם הדמוקרטי חרט על דגלו את החירות כערך עליון.
"חירות, שיויון ואחווה" היה המוטו של המהפכה הצרפתית – ערש היווצרות העולם הדמוקרטי והמודרני (קדמה לה מלחמת העצמאות האמריקאית שגם היא חרטה על דגלה את החופש והחירות).
ועד היום, העולם המערבי מקדש את ערך החירויות – חירות הפרט, העם, חופש התנועה, הדיבור, המחשבה, חופש דת ועוד ועוד.
העולם המודרני אמנם נותן לבני האדם חירות אדירה שלא הייתה בעבר, אבל באותו זמן משעבד אותו לאינספור שעבודים אחרים: השעבוד לסטטוס, למעמד, לכסף, לחברה, ליצרים, ולהרבה שעבודים שמגבילים אותו ואת הבחירות שלו.
למעשה, כשרוצים להגדיר מהי חירות מספיק להזכיר את דברי רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי". זוהי בדיוק חירות מצרים: יציאה משעבוד פרעה – לשעבוד לקב"ה ובאמצעותה לזכות לחירות עולם.
לקראת חג החירות בחרתי לפנות לארבע נשים חכמות עם ניסיון חיים עשיר, ולשאול אותן מהי חירות בעיניהן: איפה הן פוגשות את החירות ביום יום, איך יוצאים לחירות, האם הן פגשו נשים שיצאו לחירות?
אפרת ברזל, נעמי סובול, שרה רוטנר ושירי כהן, מספרות על החירות בעיניים שלהן, ודרך המקום שלהן.
לצאת לחירות.
אפרת ברזל, יועצת רגשית, סופרת ואשת תקשורת.
את אפרת לא נראה לי שצריך להציג. מכירים אותה מההרצאות שלה, מהטור שלה בקטיפה, מהספר שלה, ומהרבה מיזמים מופלאים שהיא מובילה, בין היתר היא השתתפה בעבר בראיון קצר בשבי רגע, פה.
אפרת נוגעת הרבה בנושא של חירות דרך המיזמים השונים שלה, לכן היה לי טבעי להפנות אליה את השאלה שלי.
אפרת, מהי חירות בשבילך?
"חירות בעיני, כרגע – כי כנשים, אנחנו צריכות להיות קשובות לסוגי החירות אליהן אנחנו כמהות, כל גיל מביא איתו צורך בחירויות אחרת – היא היכולת להרגיש רוגע ושלמות פנימיים דווקא במצבים בהם בעבר היה לך מתח ולחץ.
משהו שלא תלוי במה שקורה בחוץ אלא במה שקורה בתוכך. מעין יציאה לחופשה תמידית ממקומות שלא נהנית לחיות בתוך עצמך בהם והחלטת ש-די, את הרגשות האלה את כבר לא רוצה להרגיש באותו אופן כמו בעבר, לא באותה עוצמה, ולא באותה תלות או חולשה. ההחלטה שאת לוקחת אחריות מודעת שאינה תלויה באיש אלא רק בך עצמך, ובקשר שלך עם בוראך, ומשנה את יחסי הכוחות של החלקים בתוכך.
שהרי, כל תקופה בחיים מביאה איתה מיצרים שונים ויש מיצרי נפש שהיו שם מאז הילדות וישארו כנראה להתארח בתוכך גם בהמשך".
איפה את רואה את זה בפועל, בחיים עצמם?
"בכל מקום. חופש אמיתי זה לעמוד, ממש לעמוד – בקניון, במטבח, מול חברה, מול בוסית במצבים שבעבר לא אהבת איך שאת. לדעת שהיתה אמורה להגיע עכשיו קנאה, אולי כעס, אולי תחושת בדידות או פחד ו-הייי, הם לא הגיעו…!
במקומם – הגיע זמן חירות מהם: הנה זה בא. רגע של קסם כזה יתרחש תמיד אחרי עבודה פנימית קשה.
בהצלחה. זה משתלם. המון שמחה וחירות פנימית אמיתית".
שרה רוטנר, בעלת תואר שני בטיפול רגשי, מתמחה בטיפול בנשים ונערות
את שרה רוטנר, אישה יקרה שמובילה נשים בתהליכים שונים של שינוי בחיים שלהם, ראיינתי בעבר באריכות פה, כשהיא עושה לנו סדר בהרבה מושגים מעולם הטיפול. פניתי אליה שוב לשאול אותה על מהי חירות בעיניה.
שרה, מהי חירות בשבילך?
"תחילה אומר מהו ההיפך מחירות, כלומר, מהו שעבוד. שעבוד פירושו לנהוג מתוך תחושה של חוסר בחירה, חירות פירושה לנהוג מבחירה. חירות מלשון בחירה.
לפעמים אישה מרגישה כבולה, היא עושה דברים שלא היתה רוצה לעשות או מרגישה דברים שלא רצתה להרגיש.
הדרך לצאת מהכבילות הזאת היא על ידי עבודה. בכל עבודה שאנחנו עושות עם עצמינו אנחנו למעשה יוצאות מעבדות לחירות. אדם כעסן שמבין שהכעס לא טוב והוא רוצה להיות סלחן ורגוע, כשהוא עושה עבודה עם עצמו הוא בעצם יוצא לחירות. הוא בוחר את ההתנהגות וההרגשה שלו, ולא מוכתב על ידי היצרים והדחפים. כח הבחירה נמצא בשכל. כל שליטה של שכל על הרגש היא בעצם חירות".
יצא לך להיתקל בנשים שיצאו לחירות?
"מתוקף עבודתי אני נפגשת בהרבה בנשים ונערות שיוצאות לחירות. אם זו מישהי שסובלת מחרדה חברתית, והחרדה מכתיבה לה את ההתנהגות, למרות שהיתה רוצה לזרום בחברה, לחוש ביטחון. כשהיא עובדת על החרדה ומתחילה להתנהג מתוך בחירה, ומרגישה ביטחון עצמי – היא יוצאת לחירות.
אישה שהיתה אצלי בטיפול ונכנסה למאבקי כוח בלתי נגמרים עם המתבגרים שלה. כשהיא למדה להתנהל איתם אחרת, היא הרגישה שיצאה לחירות. בעבר היא הגדירה את הבית שלה כ"בית כלא", העדיפה להישאר עוד קצת בעבודה, העיקר לאחר את שעת המפגש עם המתבגרים… אחרי העבודה שהיא עשתה עם עצמה, הזמן עם המתבגרים שלה בבית הפך להיות זמן של הנאה, קירבה ושיתוף.
טיפלתי גם בנערה שאימה סובלת מדיכאון. הדיכאון השפיע באופן ישיר על הנערה. בכל זמן שהאם שקעה בדיכאון עמוק יותר, או כשראתה את אימה בוכה/ מסתגרת במיטה, באופן אוטומטי גם מצב הרוח של הנערה היה צונח.
ההתמודדות הייתה קשה. וזה אכן טבעי שכך, אבל עם הזמן היא למדה שיש לה בחירה, והיא יכולה לנתב את הרגשות שלה. יש לה כוח להשפיע על הרגשות שלה. על ידי עבודה משותפת שלנו בקליניקה, ובעיקר על ידי יישום של הדברים בבית, ועבודה מדהימה שהיא עשתה – היא יצאה לחירות. יכלה להרגיש טוב, או לפחות לא ליפול ל'מרה שחורה', אפילו אם אימה מרגישה כך".
מתי את יצאתי לחירות?
"בעבר, הייתי זקוקה להרבה אישורים מבחוץ, אישורים שאני בסדר, שאני עושה נכון, פועלת נכון. הייתי זקוקה לאישורים בשביל הערך העצמי שלי.
עם הזמן הבנתי שאני נותנת את מפתח האושר שלי בידי אחרים, אישור הוא מלשון אושר.
הרגשתי שאם הסביבה תתן לי מילה טובה, תאשר שנהגתי נכון, אוכל להיות מאושרת, ואם הסביבה תגיד שאני לא בסדר, אחוש חסרת ערך.
זה שיעבוד קשה מאוד, שיעבוד ל"מה יגידו". כשהבנתי שנתתי את מפתח האושר שלי בידי הסביבה, החלטתי להחזיר אותו לעצמי. הבנתי שאני צריכה להיות מחוברת לרצונות שלי, לעשיית רצון ד', אני זאת שאמורה לדעת שאני נוהגת נכון, ואני יכולה לתת אישור לעצמי ולהיות מאושרת. זה לא משנה מה אחרים חושבים עלי, אני צריכה לעשות טוב לאנשים כדי להיות אדם טוב, לא כדי להיראות אדם טוב. עלי לקיים מצוות לשם שמים. כמובן שזו עבודת חיים שלא נגמרת… אבל לשם אני שואפת, מתקדמת, נעה. בכל פעם שאני עושה דברים מתוך בחירה, ולא מתוך הסתכלות של "מה יגידו", "איך אראה בעיני הזולת", ו"מה יחשבו עלי", אני מרגישה שאני יוצאת לחירות מתוך בחירה אמיתית".
איך אפשר לצאת לחירות בנושאים שאנחנו מרגישות בהם במיצר?
"תחילה עלינו לזהות למה אנו משועבדים, מהי המחשבה המגבילה (מלש' גבול) שגורמת לנו לנהוג שלא מתוך בחירה. לדוגמה, נערה אמרה לי: 'אני קונה ביגוד יקר מאוד, ומכיון שאין להורים שלי אפשרות כלכלית, אני משלמת את הבגדים היקרים מכספי. הייתי רוצה להסתפק בבגדים זולים יותר, אבל אני לא מסוגלת'.
עשינו יחד עבודה ובדקנו מה המחשבה המגבילה: "חברות שלי יחשבו שאני מסכנה. לא אהיה מספיק "נחשבת", לא יהיה לי מעמד בכיתה".
אחרי שמוצאים את המחשבה המגבילה, נבדוק אם היא אכן נכונה, ואם נגלה שלא, נמצא אמירה אחרת אפקטיבית ויעילה במקום האמירה המגבילה.
למשל – "הערך שלי לא נקבע על פי הבגדים"/ "אני בוחרת להיות חברה קרובה של בנות שמעריכות אותי, ולא שופטות אותי על פי רמת הביגוד שלי" וכו'. כמובן שזה נכון לכל גיל ולכל נושא. אין ספק שזאת עבודת חיים של ממש, אבל כל צעד קטן מקרב אותנו לחירות שלימה".
נעמי סובול, מייסדת מכללת אימג' וקהילת יוצרות הכנסה, יועצת עסקית למעצבות ועצמאיות.
את נעמי הכרתי דרך התכנים הנהדרים שהיא שולחת לנשים במייל, ומיד ידעתי שאני רוצה אותו בכתבה הזאת, נעמי נוגעת רבות במישרין ובעקיפין בנושא של חירות דרך עולם הפרנסה.
נעמי, מהי חירות בשבילך?
"חירות בשבילי היא היכולת והחופש לבחור. לנהל את הבחירות שלי במקום להיות מנוהלת על ידי לחץ חיצוני או פנימי. אני אתמקד בנושא הפרנסה. אצלי היה תמיד קול שאמר ש"חייבים להספיק והכל", והרגשתי שממנו אני צריכה לצאת, ובו אני צריכה ללמוד לבחור מה שנכון לי.
זה לא משהו שלומדים ביום אחד, זה תהליך ארוך. אבל לאחר תקופה, מסתכלים לאחור ואומרים "וואו", אפשר בהחלט להתנהל אחרת.
כל אחד צריך לעבוד, ולהתקדם לפי הקצב שלו, המצב שלו והבחירות שלו, ולא לפי תכתיבים חיצוניים של "צריך, מהר ועכשיו". לא. לא חייבים לאכול את העולם ולעשות מה שכולם אומרים כדי להתפרנס. צריך להיות קשובים לקצב וליכולת.
המדד לחירות, זה שאנחנו פועלות מתוך מקום שמח ומשוחרר ולא נראות ומרגישות מחוקות, מותשות ועייפות".
מתי הרגשת שיצאת לחירות בנושא מסוים?
"אני חושבת שההרגשה הכי חזקה שמלווה אותי הינה – שלווה. שיעבוד יוצר לחץ ושחיקה. הרגשה שטוחה של מרדף. חירות יוצרת מרחב של בחירה חופשית, של יכולת תעדוף. וכן, גם את היכולת לוותר ולשחרר את מה שמיותר, מעמיס או פשוט לא רלוונטי, גם אם הוא מאד קורץ".
יצא לך להיתקל בנשים שיצאו לחירות?
"אני מחפשת אותן 🙂 לא פוגשת הרבה מהן, והסיבה היא, שהיציאה לחירות, דורשת המון עבודה פנימית.
שיעבוד זה אוטומט. נולדנו לתוך שיעבוד. לצאת לחירות זו בחירה, ויש לה מחיר של שינויי הרגלים, שינוי תפיסה (שאפשר להתפרנס/ להצליח דווקא מתוך מקום נושם ולא תחרותי), והיא דורשת עקביות של שינוי קצב, סדר יום, ויכולת לוותר מתוך מקום שמח ובוחר ולא מתוך אילוץ והרגשת החמצה. חירות זה לא דבר שבא באוטומט, היא בחירה מושכלת".
שירי כהן, אמא לחמישה, מאמנת לאיזון אכילה רגשית, סופרת ומאיירת.
שירי היא בראש ובראשונה חברה טובה, ואישה ששווה להכיר : ) ראיינתי אותה בעבר בראיון ארוך פה על הדרך שהיא עצמה עברה ביציאה לחירות. עכשיו ביקשתי ממנה להצטרף לראיון ולתמצת על מהי חירות בעיניה.
שירי, מהי חירות בשבילך?
"חירות בשבילי היא בעיקר היכולת לבחור בדבר שאני חושבת שהוא נכון וטוב, בלי תלות במצב רוח שלי, ובלי שמצב הרוח שלי יהיה תלוי בתוצאה של הבחירה שאני עושה. (נשמע פילוסופי מאד, אבל בקריאה חוזרת נדמה לי יהיה יותר פשוט :))"
מתי את יצאת לחירות?
"הרגשתי שיצאתי לחירות בנושא הדיאטות… מכל סוגי ההתמכרויות שמייחסים לקושי באכילה ('אנחנו מכורים לסוכר.. לאוכל.. לפחמימות..' וכל אלו), אני חושבת שהייתי מכורה שנים ארוכות לרעיון של הדיאטה.
זה נשמע קצת לא אמין, כי דיאטה זה לא כיף, אבל כל מי שנמצאת בלופ הזה – מכירה את ההתרגשות שמתעוררת כשמגלים תקווה חדשה..
אהה! לרדת במשקל, לקום בבוקר – רזה!! ואת התלות המוחלטת הזו בצג השתקני בעל הספרות הזדוניות,
את העובדה שמצב הרוח שלך מוכתב ונמשך בחבלי הקסם: ירדתי – אני בהיי, אני שווה, אני מוצלחת, אין כמוני, עליתי – מפח נפש, יאוש, חרדה, דיכאון… לא ירדתי ולא עליתי – כל זה איננו שווה לי! בשביל מה אני בכלל מתאמצת?!
ואז בורחים מהדיאטה לתקופה (שבועיים/ שנתיים תלוי), אבל בזמן הזה נמצאים בסוג של אסיר שברח ויודע שתכף יחזירו אותו אל מאחורי הסורגים. ואוכלים בלי הקשבה לגוף ולרצונות – כי תכף כל זה יהיה אסור, אז מהר מהר לנצל… אז כן, משם אני מרגישה שיצאתי לחירות. אני לא צריכה להתעסק בדבר הזה יותר. אף אחד לא מכתיב לי כמה ומה לאכול. יצאתי משם".
יצא לך לפגוש נשים שיצאו לחירות?
"כן… אני מכירה נשים רבות שיצאו לחירות בנושא הזה, מכיוון שעברתי דרך כל כך ארוכה, עמוקה – ולא מעט מכאיבה, ראיתי שליחות בהעברת ה'לפיד' הלאה – ובשחרור נשים מהממות, שנכנסו למלכודת הדיאטות הזו כשהן עם בעיה אחת – ויצאו עם שלושים… שנכנסו עם רצון טוב לשפר משהו בחיים שלהן, ויצאו עם פלונטר מסייט ומתיש.
נשים הצטרפו אלי כי הן האמינו בפעם הראשונה בחייהן, ממש כמוני, כשנחשפתי לדרך האכילה הרגשית, שאולי וייתכן, שכל – או רוב – מה שהן עשו עד היום, הוביל בעצם לאותו שומקום, ושיש דרך אחרת. זה דורש הרבה אומץ להעז ולומר את זה, אבל הן מעזות. (בנות שמגיעות אלי – באחריות, הן רק מהמשובחות שבחבורה :))
התחושה בהתחלה היא שבאמת אי אפשר. שזה לא ריאלי. שאף אחד לא יודע כמה עמוק אני בתוך החרדה והמאבק הזה, שאין מישהו שנלחם כמוני בחשקים וברצונות, ואיך בכלל אפשר לדמיין –
שאהיה רגועה מול אוכל אי פעם?!
שאצליח להקשיב לגוף שלי מתוך בחירה עצמאית ונינוחה ולעשות מה שטוב לו?
שאוכל לאכול את הדברים הכי 'מפחידים', 'משמינים', 'אסורים' – במידה מהנה ולא מזיקה,
בלי להתאפק ולהפעיל טונות של כוח רצון?
אבל האמת היא שלכל מבוך יש דרך יציאה… וגם אם היא מורכבת, היא לא חייבת להיות קשה, ובוודאי שלא בלתי אפשרית.
אז אם לענות קצת יותר קצר לשאלה.. נראה לי הדרך לצאת לחירות מתחילה בלהודות בכך שמה שעשינו עד כה – לא עבד. שאולי יש משהו, למרות כל הידע והכאב שצברנו בדרך, שאנחנו לא יודעים. זה מאפשר לשאלות האמיתיות לעלות, ולאופציות חדשות להגיע…"
