הקב"ה נתן לכל אחד כאן שליחות ותיקון לעשות,
יש כאלה שזה כעס,צניעות,לימוד תורה,תפילה,
ולפעמים זה עצבות-או מה שנקרא ראיה שלילית.
כדי שאדם ידע האם באמת מדובר במחאה לשם שמיים או כדי לא להתקרר הוא צריך לראות האם הוא שופט את המעשה או את האדם?האם יש לו כלפי עושה המעשה רגשות שליליים-כמו שנאה או שהוא יודע שמדובר בסופו של דבר באח שלו(כל ישראל אחים)וכמו שיש את חובת המחאה כך יש את אהבת ישראל מנגד..
יצא לי לשמוע סיפור על האדמו"ר מסאטמר שהגיע אליו יהודי,ד"ל וביקש עזרה כספית והאדמו"ר נתן לו ביד רחבה.
היהודי נדהם ושאל:מדוע?הרי הרב נלחם בנו?
השיב לו האדמו"ר:אותך אני אוהב בדרך שלך אני נלחם!
נ.ב
אני לא יודעת לגבי אלו תגובות לפוסט את מדברת אבל באמת בהערה צדדית,שמתי לב שלפעמים התגובות הן ציניות או פוגעות-באמת שמו לב לפני שאתן שולחות(אפילו דיס ללייק)אתן לא יודעות מי הכותבת ואיך היא קוראת את זה או נפגעת.תנסחו את זה בצורה יפה בידיעה שיש עוד קוראות(זה שהכל כאן אנונימי לא אומר שזה לא פוגע…)
רבקה
7 חודשים לפני
אני חושבת שכל אחת נוטה לנהוג באחת האפשרויות בהתאם לאיפה שזה פוגש אותה.
למשל עצמאית שנאבקת על התשלומים לעובדות שלה ממש יקפיץ אותה לראות שאשה כותבת שהיא לוקחת חופשת מחלה בלי סיבה.
מישהי שמרגישה שהיא מוסרת נפש על נושא מסוים, יקפיץ אותה לראות את הקלות שבה אחרים מתנהגים בצורה הפוכה באותו נושא.
מה הדרך הנכונה לדעתי? לבדוק עם עצמנו מאיפה זה בא ולמה כל כך כואב לנו.
ראיתי פעם סיפור על גדול ישראל שחיכה 3 ימים מרגע שראה התנהגות ועד שנתן את התוכחה. לפעמים גם אחרי זמן אנחנו מבינים שצריך למחות, אבל זה בא ממקום נכון יותר מהנפש שלנו. אני ניסיתי וזה עובד לי מצוין גם בתוך הבית (לא 3 ימים, אבל לשהות קצת. כשמשהו מעצבן ודחוף לי להרגע זה כבר אמור לעלות לעצמנו סימני שאלה….)
נחמה
7 חודשים לפני
לדעתי הרבה פעמים זה גיל
ככל שאת יותר צעירה את יותר סוערת
מלכי
7 חודשים לפני
שמתי לב שלפעמים מספיק למחות לעצמנו בלבד. כלומר במידה ונעשה משהו או נאמר משהו לא ראוי, ולא מתאים להביע מחאה בקול אם כי זה עלול לפגוע או אם זה כי זה יגביר את הנעשה, מצאתי לעצמי שיטה שעובדת לי: אני מחכה, ממתינה לרגע בו אוכל להכנס לחדר לבד ואז אני מוחה בתוקף, כדי שהלב שלי לא יתקרר ביראת שמים ומצד שני לשמור על הצד השני…
אני
7 חודשים לפני
אני חושבת שיש בהחלט מקום מכובד למחאה, ובפרט בפורום, שבו שכל דעה משפיעה בסופו של דבר על עיצוב דעתם של הקוראים.
אם אני רואה תגובה שיש בה זלזול בדברים קדושים ויקרים,
או דעה מוטעית שנפוצה במחנינו-
אני חושבת שיש כאן מינימום של עריבות הדדית להצביע על הטעות או על הפגם,
כי לא לכל מי שקורא יש חוש ביקורת מפותח מספיק, וברגע שיקראו את הדעה הנכונה יגידו: נכון, זו באמת טעות לכתוב/לחשוב/להחזיק בדעה ההיא.
מה שלא יקרה אם אף אחד לא יצביע על העיוות, וזה יכול בהחלט לחלחל.
אופי וחינוך
למה למחות אם זה לא משהו שלילי?
לא הבנתי
הקב"ה נתן לכל אחד כאן שליחות ותיקון לעשות,
יש כאלה שזה כעס,צניעות,לימוד תורה,תפילה,
ולפעמים זה עצבות-או מה שנקרא ראיה שלילית.
כדי שאדם ידע האם באמת מדובר במחאה לשם שמיים או כדי לא להתקרר הוא צריך לראות האם הוא שופט את המעשה או את האדם?האם יש לו כלפי עושה המעשה רגשות שליליים-כמו שנאה או שהוא יודע שמדובר בסופו של דבר באח שלו(כל ישראל אחים)וכמו שיש את חובת המחאה כך יש את אהבת ישראל מנגד..
יצא לי לשמוע סיפור על האדמו"ר מסאטמר שהגיע אליו יהודי,ד"ל וביקש עזרה כספית והאדמו"ר נתן לו ביד רחבה.
היהודי נדהם ושאל:מדוע?הרי הרב נלחם בנו?
השיב לו האדמו"ר:אותך אני אוהב בדרך שלך אני נלחם!
נ.ב
אני לא יודעת לגבי אלו תגובות לפוסט את מדברת אבל באמת בהערה צדדית,שמתי לב שלפעמים התגובות הן ציניות או פוגעות-באמת שמו לב לפני שאתן שולחות(אפילו דיס ללייק)אתן לא יודעות מי הכותבת ואיך היא קוראת את זה או נפגעת.תנסחו את זה בצורה יפה בידיעה שיש עוד קוראות(זה שהכל כאן אנונימי לא אומר שזה לא פוגע…)
אני חושבת שכל אחת נוטה לנהוג באחת האפשרויות בהתאם לאיפה שזה פוגש אותה.
למשל עצמאית שנאבקת על התשלומים לעובדות שלה ממש יקפיץ אותה לראות שאשה כותבת שהיא לוקחת חופשת מחלה בלי סיבה.
מישהי שמרגישה שהיא מוסרת נפש על נושא מסוים, יקפיץ אותה לראות את הקלות שבה אחרים מתנהגים בצורה הפוכה באותו נושא.
מה הדרך הנכונה לדעתי? לבדוק עם עצמנו מאיפה זה בא ולמה כל כך כואב לנו.
ראיתי פעם סיפור על גדול ישראל שחיכה 3 ימים מרגע שראה התנהגות ועד שנתן את התוכחה. לפעמים גם אחרי זמן אנחנו מבינים שצריך למחות, אבל זה בא ממקום נכון יותר מהנפש שלנו. אני ניסיתי וזה עובד לי מצוין גם בתוך הבית (לא 3 ימים, אבל לשהות קצת. כשמשהו מעצבן ודחוף לי להרגע זה כבר אמור לעלות לעצמנו סימני שאלה….)
לדעתי הרבה פעמים זה גיל
ככל שאת יותר צעירה את יותר סוערת
שמתי לב שלפעמים מספיק למחות לעצמנו בלבד. כלומר במידה ונעשה משהו או נאמר משהו לא ראוי, ולא מתאים להביע מחאה בקול אם כי זה עלול לפגוע או אם זה כי זה יגביר את הנעשה, מצאתי לעצמי שיטה שעובדת לי: אני מחכה, ממתינה לרגע בו אוכל להכנס לחדר לבד ואז אני מוחה בתוקף, כדי שהלב שלי לא יתקרר ביראת שמים ומצד שני לשמור על הצד השני…
אני חושבת שיש בהחלט מקום מכובד למחאה, ובפרט בפורום, שבו שכל דעה משפיעה בסופו של דבר על עיצוב דעתם של הקוראים.
אם אני רואה תגובה שיש בה זלזול בדברים קדושים ויקרים,
או דעה מוטעית שנפוצה במחנינו-
אני חושבת שיש כאן מינימום של עריבות הדדית להצביע על הטעות או על הפגם,
כי לא לכל מי שקורא יש חוש ביקורת מפותח מספיק, וברגע שיקראו את הדעה הנכונה יגידו: נכון, זו באמת טעות לכתוב/לחשוב/להחזיק בדעה ההיא.
מה שלא יקרה אם אף אחד לא יצביע על העיוות, וזה יכול בהחלט לחלחל.