ב"ה
הנושא של חינוך הילדים מעסיק אותי מאוד.
פותח לי צוהר לילדות שעברתי בעצמי.
נותן לחוות אותה מחדש
ולהבין לעומק תהליכים שמנהלים אותי עד היום
עם ובלי שאני שמה לב.
הגיעו הביתה הילדים בשעה טובה ב"ה.
איזה כיף!
אני בחופשת לידה, בבוקר יחסית שקט
חוץ מהבכיות של התינוק המתוק.
והאמת, אני מוצאת את עצמי
לא ממש מחכה שהילדים יחזרו.
אין לי כח לרעש לבלאגן
ובעיקר למריבות והבכיות,
ובעיקר בעיקר לחוסר האונים
שאני פוגשת בתוכי ברגעים האלו.
חוסר אונים משמעו,
מה שאני לא יעשה ילך איתי לישון מתחת השמיכה ,
יחייך אלי מהכרית- מצפון שמו.
כזה שטוחן לי את המח,
מה עשית? למה עשית? ובעיקר -טעית, שגית.
מסכנים הילדים.
רחמנות.
וזה קשה.
כי בגדול אני ממש משתדלת להיות אמא טובה,
מנסה משקיעה, מדברת, מעצימה ומתעצבנת,
ושוב מעצימה.
אבל כשמגיעים הרגעים האלו
של רצון הילדים שלי לשבור את הגבול
זה נראה בדמות בכיות צעקות ועוד ..
תדמיינו בעצמכם.
שם אני יושבת ומתנדנדת על הגדר.
עם סימן שאלה בידיים.
למה בעצם?
מה קורה לי?
אז זהו שהחלטתי לחשוב ברצינות
מה קורה לי?
כי מה קורה לילדים שלי, פחות משנה
כשאדע מה קורה לי
הם יהיו בסדר. בעז"ה.
יש בי צורך אדיר לתת
המון אהבה והעצמה לילדים שלי
כך חונכתי , כך גדלתי, ב"ה שזכיתי
היה לי טוב עם זה
ורוצה להעניק הלאה.
מנגד, אני מבינה שרק עם אהבה אי אפשר.
כשאני שמה גבול, קשה לי לעמוד בו
קשה לי מול ילד בוכה,
אני רוצה להיכנע למנגנון האהבה.
נקרעת בין הרחמים לבין המח שאומר לי,
זה מוגזם.
אז מה הבעיה, נטרלי את הרחמים.
הבעיה היא – שאני לא סגורה על הגבול שהצבתי.
הצבתי גבול ואני בעצם שואלת בתוכי,
האם נכון וצריך עכשיו להתעקש או שלא מוכרח?
הספק הזה שהולך איתי מוליד בי חוסר אונים וייאוש.
בכללי החינוך וההדרכה כותב רבי יוסף יצחק:
"חינוך בתוקף עוז במשבצות אהבה ונימוס"
מה זה בעצם?
נראה סתירה
בתוקף עוז או באהבה?
איך מחברים?
חשוב קודם להבין מה פירוש בתוקף עז?
מהו תוקף?
לא צעקות, לא זלזול ולא דחף לשליטה.
תוקף מתבטא ביציבות, אחריות, בהירות ועקביות.
שמתי גבול, אני שם עד הסוף.
אבל!!
במשבצות אהבה ונימוס.
לי באופן אישי קשה לראות ילד בוכה,
לידו אמא או אבא שאומרים בקרירות:
"מותר לו לבכות,
כך הוא ילמד"
אולי כך הוא ילמד שמותר לו לבכות
אבל הוא ילמד עוד דברים על הדרך
הוא ילמד שלהורים לא אכפת שהוא בוכה,
שהרגשות שלו פחות במקום הראשון.
אז מה אסור לבכות?
בטח שמותר, מותר וגם חשוב.
כשילד בוכה/ מתוסכל מהגבול שהצבנו
חשוב מאוד לתת לו להיות מתוסכל ולבכות,
הוא בודק את הגבול בבכי ובהתפרצות.
אבל ליד הגבול התקיף הזה
חייב "במשבצות אהבה ונימוס".
זה יכול להיראות ככה.
הילדים התיישבו לארוחת ערב
הציפס חולק בצלחות
ואז באופן מפתיעJ
קולות סוערים מן השולחן :
"למה הוא קיבל יותר ממני"?
למען השם אני שואלת באמת
למה?
למה מריבה על כל דבר?!
למה מריבה?
אז ככה
הדיון פה הוא לא דיון של חוש צדק מפותח
הדיון פה הוא על כך שהשני קיבל יותר ממני
ואז המשוואה ברורה
אם השני קיבל יותר ממני אז אני פחות ממנו
ואני כל כך רוצה , בעצם חייב להיות במקום הראשון
זוהי הרי מלחמת חייו של ילד פרופקציוניסט.
מה עושים?
קודם כל חושבים
וכשחושבים מבינים הרבה דברים בעז"ה.
(ואם לא מבינים אפשר להתייעץ)
מבינים שלא כדאי:
- להעצים את הפרופקציוניזם
באמרות התנצלות
כמו "אבל חילקתי שווה בשוה", "תבדוק זה אותו דבר"
או לחילופין להוסיף לכל אחד עד שירגיש בנח.
כי אז העצמתי את הגישה השיוונית ,
הראתי לילדי החכמים שאכן חייב להיות שווה בשווה.
ב.לא להיכנס לויכוח , משא ומתן
"למה אתה חושב שצריך שווה בשווה"?
אז מה כן?
כן לומר משפט אחד קצר, כמו:
בבית שלנו לא בודקים מי מעל מי .
זה לא שייך.
קצר . ברור. החלטי.
ומה קורה אז?
האם יש שקט?
אז זהו שאצלי בבית מתוך חמישה מתוקים 4 שתקו ואכלו,
אבל הילד החמישי התחיל לבכות,
התפרץ וזעק במר ליבו.
" אני לא אוכל"!
מה עושים אז?
"בתוקף עוז במשבצות אהבה ונימוס"
הגבול- בתוקף הכי גדול.
נשאר יציב חזק, לא זז
הדרך אל הגבול- במשבצות אהבה ונימוס,
"חנוך לנער על פי דרכו".
מכאן הדרך ליעד היא אישית.
כל אמא מכירה את ילדיה .
ותבחר את הדרך הטובה ביותר אל הגבול.
אצלי החלטתי, שוב לומר את הגבול
ואז לחבק ולומר:
מבינה אותך מאוד,
קשה לך, זה באמת קשה מה שאתה מרגיש עכשיו.
לחבק חזק להיות בקושי.
לתת מקום לקושי.
אבל באמת.
יותר נעים ומעצים מאשר
"מותר לו לבכות".
במשבצות אהבה ונימוס.
ב"ה זה הצליח,
אחרי חצי שעה
הוא חזר לשולחן שמח ורגוע.
שמח כי הוא חש שיש גבולות ברורים
ולילד רגיש במיוחד
הגבולות מגנים , שומרים ומחזקים.
אבל- במשבצות אהבה ונימוס.
וטיפ שאני מזכירה לעצמי תמיד
לחשוב פעמיים או יותר לפני שהצבתי את הגבול
כי מהגבול הזה אני לא זזה
אם בשבט אם בחסד.
ולהישאר בתוקף ,
זה רק כשיש למה.
